דבר, 8 ינואר 1960 — חלודה טל הנשמה [כתבה]
חלודה טל הנשמה
זנ1>ד
** ראתי פעפ סיקור מרתק' או הי־ |/ איל והדבר היה לפני שנים רבות, שכחתי את שם המהגר ואף את שם הס־ פר. היה זה אחד מאותם "סיפורי הרוחות" האהובים _כל־כך על האנגלים. בע־ צם, אינני זוכר אלא סרט אחד: גיבור הסיפור קנה תמונה במכירה פומבית, ות - לה אותה בחדרו. והתמונה התחילה להפנט אותו. הוא לא יצא עוד לרחוב, הוא נעל את דלתי וסירב לקבל ידידים שבאו לבקרו. רק ישב והסתכל בתמונה. היא הטילה עליו אימה — ועם זאת לא הצליח להשתחרר ממנה. הסוף מובן מאליו: הגיבור תלה את עצמו. נזכרתי באותו סיפור מוזר ומטריד, כשביקרתי בשבוע שעבר בתערוכתו של אריה _אקשטיין בגלריה ע"ש צ'מ־ רינסקי בתל־אביב. כשאתר. מבקר בתערוכת ציור- לעולם אינד יודע מה צ0וי לו: יש וזוהי תערוכה קלאסית _שהוטסה _מהו־ לאנד. יש וזוהי תערוכה על טוהר האבס־ טראקט שאינו מוצא בה לא את ידיך ולא את רגליך. ולעתים אתה מבקר בתערוכת הבכורה של צייר צעיר, אך משום מה גדמה לך שאת בל תמונותיו כבר ראית טעמ... הפעם היה זה משהו אדור לגמ־ רי י : התמונות לא הקסימו1, אף לא דחו. היה בהן אותו משהי _מסויים שהיה לסרטים הגרמנים האילמים בשנות העשרים . )הדוקטור קאליגארי, (''אותו משהו שהיצ'קוק מנסה _לשוא לחקות בסרטיו הצבעוניים;הן עוררו פחד בלב הצופה. ושוב נזכרתי באותו סיפוו־רוחות אנגלי: בשהגיבור הפנה את גבו לתמונה, לא היה יבול להשתחרר מן ההרגשה שעיניה עוקבות אחריו... י
ל_0מ הפחד כולנו שה>ם \*_ם הצליחו התמונות שלי לזע־ ^"י 1זע מישהו, *אומר אריה אקשט"ן. . סימן שהשגתי את מטרתי. רציתי שהצופה ירגיש. ולו גט לרגע, מה שהדגשתי אני _במשף כל שנות המלחמה. כשני־
נביא של אריה אקשטיין הבעה של חיה נרדפת
גשתי לעבודה החלטתי שפחו אינו נחמד, ואף איגו חייב להיראויי נחמד בשאתה מתאר אותו בצבעי שטן. לפני הסהר כולנו שווים. אסרו לי שלכל התמונות שלי הבעה של חיה נרדפת. בדיוק כך. בחיות נרדפות, הרגשנו אנחנו שם, בפולין, במחנות הריכוז. ממש כחיות נלחמנו על כל יום, על כל שעת־חיימ. '' במרבית התמונות שולט האדום והשחור : . אדום הוא צבע הלהבה. האם אודם להבות החופש הוא זה — ואולי אלה הן להבות תנורי הגאז"? אך יש יוצאים מן הכלל: . הנזירה, "למשל, צרירה בצבעים בהירים.. הייתי בודד כל־כד כשציירתי או*>ה, "נזכר אקשטיין.. זה היה אחרי המלחמה. הנעתי למדינה חפשית' ובבל זאת לא הצלחתי להשתחרר ממחזות־ האימים שראיתי. כל _התמוונת האלה, שא-
תה רואה באן על הקירות, הופיעו בלילות והטרידו את שנתי. פחד אין שוכחים. זוהי מעין חלודה המכסה את הנשמה' חלודה שאי אפשר לנרד אותה בסכין. " אנהג?, עוברים על־סני התמונות. הנד, "האיש העייף. "החיים הם שעייפו אותי. הוא הגיע לקצה דרכו, אינו יכול להמשיך, ואף אינו רוצה להמשיך.... סבל:' "אפשר שאינו דקורטיבי , אך איני סבור, כי הסבל נועד לקשט קירו של טרקלין" ... "איש עם כנפיים:" חלום האדם הוגשם!סוף־סוף למד לעלות לשחקים. אבל מהחיה שבקרבו לא השתחרר".... לר חם שוורים. ''האם ראה הצייר לוחם־ שוורים מימיו. ?וראי שראיתי. לשם כך לא צריך לנסוע לספרד. בשעשוע זה אפשר לזכות גם במקומות אחרים"... ''פרנויה , , :"כד מרגיש האדם בשרודסים אחריו. והפחד נשאר — גם לאחר שהרדיפות נפסקות. עתה הוא מתחיל לרדוף את עצמו .... "נביא בן זמננו. ''פניו חוורים כסיד, לא ניכר בו שאלהיט דיבר עמו פנים אל פנים.. האט הוא יודע!הוא אינו יודע" אומר הצייר.. פניו — סימן שא־ '
לה. האם יחזור מה שעבר עלינו?האם מצפה לנו שואה חדשה?הוא אינו יודע. אני איני יודע. אתה יודע ז" מתי התחיל לצייר ז . כמו בל צייר. בהיותי ילד. ''מתי צייר את התמונות שהוא מציג היום ז . התחלתי לפנ_* ארבע שנים. את רובן ציירתי בשנתיים האחרונות. "אצל מי למר ז . ציור ז מימי לא למדתי. "המודלים שלו ל ,, וכי יש לי צורך במודלים?את אלה שראיתי לא אשכח לעולם. ''צייר עורך בדרך כלל תערוכה מתוך תקווה לרתק קהל ולמשוך קונים. אקשטיין אינו אופטימי ביותר בעניין סיכוייה המסחריים של תערוכתו: "הקהל מעדיף תמונה שתהיה נחמדה, או לפחות גייטראלית. הוא אינו רוצה שתספר לו סיפור -? וודאי שלא סיפור כסיפורי. אותו הוא מנסה לשכוח. "האפ אין לו תמונות אחרות, מלבד תמונות הפחד, השואה, הרדיפה והפחד. ?אין. כל מה שיש לי — הצגתי.. האם הוא מקווה להשתחרר, ביום מן הימים, מן הנושא הרודף את לילותיו. ?הלוואי. אם ירפה ממני ' *היה האדם המאושר כיותר בכל העולם. אצייר פרחים. "