⁨⁨דבר⁩, 11 פברואר 1955⁩ — בלהט ‭11 15 11‬ _המיחצב ‭881 | £ 8£ _^ _£ 10‬_ק [⁨כתבה⁩]

בלהט ‭11 15 11‬ _המיחצב ‭881 | £ 8£ _^ _£ 10‬_ק

קוםם"ה‭'_^‬ו _ליונכי _המפטון ‭1_*‬ו־ף את קהלו

"ז _י אר ‭*<‬ויר מ_^ד' — מג;י _ווןי. ‭"?‬עצום ‭— "'1‬ צעק צופה אחד‭", ‬שגעון ‭"!‬ הכריז השני. באלפיים אנשים, שמילאו את ה"זילהטרוך _ברפת־גן היו באחוזי קסם. חם מתאו כף, הניעו _כתפיט_, רקעו _מ־גלים לקצב התזמורת שבמרכז הזירה. וומישה סקסו6ונים יללו, ארבע חצוצרות ושלושה טרומבוניט הריעו, פיתרי גיטרה ו3ס 0ר־ טו, _מנענעי־פסנתר ע. לי וירדו, והתוף יע0 בקצב מטורף ומתואם להפליא. _כדדפק חי ניצב מנצח הלהקה, וחינה בטום-טוט של־ פניו — כל גופו נע בקצב, פיו סעיף ול־ קו;ל מושטת, _ק. _ינ־ז _רזשפזת, נקיפלו_;גרו־ נ-ות בוקעות מגרונו וידיו טלתטטות בתוף. _ליוטל _חנופטוו ניצח על להקתו.

מכללה, פודה _וגיאז בשנות העשרים ה-־תה אמריקה נתונה במצב של התפתחות מהירה, מלווה קצב־ חיים מסחרר. אך סדר יומו של אחד התלמידים הצעירים במכללת "דרום קליפור־ ניה‭/'‬ חרג מן הרגיל, אפילו במסגרת תוס־ סת זו. הוא השתלם בנגינת־פסנתר ובעיבודים תזמורתיים, הגיש סודה 3קיוסק למחייתו- ובלילות חיכה שעות ארוכות על תוף בלהקת־הג'ז הכושית הנודעת של לואי ארמסמרוגג. ליוגל המפטון, בושי נן ‭1/‬ _מקאנטאקי, ידע כבר אז, כי הוא נועד להיות נגן־ג'אז. מילדותו נמשך אחרי אותה מוסיקה מיוחדת, שראשיתה געוצה _בשירי־עבדים, _נעינגות־עצב ושירי-ת6ילה. שפותחו בין הכושים בשדות הכותנה וברחובות העיר הדרומית _ניו־אורליאנס. אמ־ נים כ"קינג" א ולי ב ר, סידניי בשט ולואי ארמטטרונג העלו מוסיקה זו לדרגת אמנות בעלת יסודות פולקלולייב וערכים מוסיקליים, שלא היו ידועים עי אז בעולם הלבנים. במשך השנים הבאות עבר הג'אז התפתחויות שונות בסגנון, ורבו גם הזיופים הזולים. המפטון, שלמד באוניברסיטה מוסיקה קלאסית, החליט לשמור אמונים לג‭_8'‬ז הקלאסי , הבלתי־מזוייף. בלהקתו של אר־ מסטרונג עכר גט כפסנתרן. אך _בעיקו כמתוסף. כשהקליט פעם תקליטימ, שב לבו־ לבלי־נגינה הדומה לבסילופוו, אן עשוי מתכת במקום עץ, שניצב באולפן, המתופף הצעיר החליף את מקלות התוף במקלות רפודים בד של הכלי החרט_> ונימה לנגן 3יל מנקנע* המתכת, לפי נופחו המנענעים של הפסנתר. _ז/_דבד _?לת גידי _הצליליט העדינים, שאינט נקטעיס אל* נמוגיט אט אט באויר, קסמו _ללומפטון_,

הוא התמחה בגלי החדש — _הוויבלאפון. נאחד מלילות ספטמבר 1936 נכנס אורח לאולם מועדון הלילו;־גך?דך ש3לוס־ אנג'לס. המפטון, שניגן בוויבראפון בתזמורת בת תשעה כליט — נדהם. המאזין הממושקף, שהחל מקשיב בריכוז, היה לא אחר מאשר בני ג ו ד מ ן — טנגו הקלרינט ואמן הג'אז הנודע. לאחל _30 דקות של תאזנר. קם גודמן, ניגש _להמפטון הנלגש ואמר לו, כי לעולם לא ישכח את אשל שמע זה עתה. לאחר מכן בטל קלרינט זניגז עט _התזמורת ע7 עלית השחי. כעניי חמש שעות צילצל הטלפון — גודמן הז־ מינו להקלטת תקליטים. _המטמון עבר לנגן ברניעייתו של גודמן ולא מש ממנה חמש שנים, עד שהקים את להקתו שלו. מרבי־ עיית־גודםן נטל את הסגנון השני השולט בלהקתו, נוסף ל"בלוז" של ניו־אורליאנס — _הסווינג המסחרר. הלהט והקצב: המהיר, השופעים מכל ישותו סל ליונל המפטון האמן — החל מש8ר ראשו הצמרי וכלה בקצות נעליו — אינם קוי־אופיו של ליונל המפטון שבח" _יום־יוס. פניו רגועות. דיבורו מתלעל?לע־ תיט, גינוניו פשוטים, והוא אוהב עגגגיוה ובצליט, העובריפ ישר מהצלחת אל הפה. היוד טוב ומלה חביבה שמורים אצלו לגל אחד, לרבות למשרתי המלון ונהגי המוניות.

3ר3ת-הרב "להיות אנושי — זח חשוב מאוד‭, "‬אומר _המפטון בהבעה רצינית. אין הוא מוכו להכנס לפרטים בקשר לבעית הכושיפ באד_*ות־הבר<ת, אך הוא מצהיל: _. ישלאל תהיה בעתיד _אלץ־טקלט לא ליהודים בלבד, _גי־אפ לגל הנענים והנרדפים‭. "‬ המפטץ שמע לראשוני. על ישראל במו־ _עדון הלילה , חביבי" שבניו־יורק. שם אס־ שד היד. לפני שנד. ומעלה, לאכול "געפילי טע פיש" ופלפל מזרחי , ולפגוש את שושנה דמארי וליאו פולד. האחרון הירגה לספר על ישראל והאמפטון, שנמשך מאז ומתמיד לארץ התנ"ך, החליט לבקר בה, _גהזדט־ נות. בראשית החורף נפגשו שני הידידים בבריסל שבבלגיה. אמר ליאו פולד לליאל (כך קוראים לו ידידיו) _המפטון: "אולי תקפו?לישראלי" ה&_פטוו החליט לקבל את ההצעה, בתנאי _שהופעותיו לא תבוצע־ נד. במסגרת מסחרית. הוחלט, שההכנסות תוקדשנה _לטגן־דוד־אדום _והאטפרםליז של סולד, משה ואלין, יטפל בצד הארגוני. הלהקה (שהכנסותיה בחו"ל נעות בין 3000 ל־5000 דולר לערב) מופיעה בישראל תמורת כיסוי הוצאות בלבד. "הארץ לא הכזיבה אותי‭, "‬ אומר _המפטון,

ו‭_^"‬_ריפ _ךיךיןג _נ_^ןרי_^ליי.

6הגיע בלוויית אשתו גליידיס, יצרנית־ 8טלות לשחקניות הוליבוד וכותכת פזמו־ יט־ לשעבר מזכירה ושני תוכים‭.. ‬האנ‭- , ;-‬ זים והאווירה הם ממש כפי שחשבתי, •עוד למעלה מזה. אני אבקר כאן כל שנה. :שנה הבאה אשהה שלושה חדשים‭. ''‬גולת־ הכותרת בהתפעלותו של "ליאו" מהאל? — הוז1 הביקור בירושלים והפגישה 07 הרב הראשי לישראל, יצהק־אייזיק הלוי הרצוג‭". ‬הוא האדם המשכיל ואיש־הי"וח י המובהק ביותר שפגשתי מעודי" — אומר המסטון בהערצה‭". ‬שוחחנו על נגינתו של דויד המלך ‭, )‬ליאו‭, "‬ שהוא איש דתי מאוד, קורא כל יום פרק תהילים‭, (‬על התנ"ך בכלל, על ישראל ואפילו על הנ'אז ‭"!‬ הרב פיענח כתובת מסתורית, החרותה על גבי סיכה עתיקה, שקנתה הגב' המפטון, והרבנית הביעה את רצונה לבקר בקונצרט של הלהקה בירושלים. לאחר שהמפטון נגח בקידוש של שבת לפנה"צ, זכה בברכה מיוחדת של הרב. מה שגלגל . סגימח באולפ הזירהטדון ניצבו הכסאות ריקים, מבעד לפתחים חדר אור היוט. התזמורת חזרה על שירים ישראליים, שאהד מהם — בעי_2יד "ה_&פטוני" אופייני — משולב כבר בתכנית. שאר הקטעים שמשמיעה הל־ ך!ק‭-!1‬ אינפ דורשים חזרות. האנשים מכיריט את העיבודים בעל־פה וחלק ניכר נןננה ששומע הקהל הוא אימפרוביזציה — קט־ עי־הסולו של הכלים שונים כל ערב, לפי _רוח־ההמצאה של המנגן.

הלהקה מתחילה תמיד בנעימת־היסוד של הקטע. לאחריה עוברים תפקידי הקולו מכלי אחד למשנהו. כל אחד חפשי לנגן ככל העולה על רוחו, בתנאי שלא יחרוג ממפתח הסולם בו בוצעה הנעימה העיקרית ו שאר המנגנים מלווים אותו בהרמוניות מתאימות‭". ‬אנו משתדלים לא לאבד את הנעימה המלודית, אפילו בקצג נמרן ובמצב־רוח לוהט ביותר" ' טחייר המפטוו. "אנו מנסיט להחזיק בה _באיזה־שהוא _*קו6_י ־ הקטעיט שטשמיעיט המםטון ותזמורתו מתחילים- תמיד 3_טג3־רוח הניחו _להתסתי

_דומפטין _מויליןו אנשיו 3ת1ך שירית ל‭_5, ‬הל. ל'צ_91ים ן‭?!??‬וק9יבו _מיחסים ף _בקןצב ןנסח_$י0 כליל ‭5^?‬ט ס?ל" _* ים' ל‭59'‬_ןניט‭5, ‬מנצס _ומקלית־קתפיף _המקי_^_יפ.

חות. בהמשך הנגינה עולה הקטע וגואה, הצלילים והקצב מציפים בהדרגה את הצו־ פה. מי שיושב וחתה בהמפטון — שהוא הרבה יותר מאשף־התוסיס או אמן־הוויב־ ראפון — איננו יכול שלא להסחף בשפעת החיוניות הנובעת מטנו. הזמרת ביאטריס יידינג והזמר טוני פאר ק ר משמיעים קטעי , בלוד* בקול _צרוד־טלחש־מילל. הרקדן קארלי ה א מ ר

מבצע ריקוד טרוף־קצב. _הטפטון מחליף . מקלוול־תופיט וויבראםון, םלהטט בהם, זורקם באוויר, קולטם בשניה הנכונה, בדי י להמשיך בתיפוף השדי שלו. הזיקה בינו לתזמורת הולכת וגוברת, המפטון מקיש _במקלות־התיפוף. מוליך אחריו את הטנג־ נים בין הקהל. המתח עולה. הקהל כבר לא מאזין, כמעט לא שומע. הוא חלק מהמו־ סיקה, ממצב הרות. _כלי־הנגינה ממשיכים

להחריש אזניים. הזיעה נוגז&ר. מפני המנגנים. התזמור ת חוזרת למקומה ומגיעה לט־ _לוא האכסטזה — והקהל עמה. "לגני , ג'אז הוא אימפרוביזציה של מה שהנך חש בלבך פנימה" — מסביר המפ־ טון את ה"אני־מאמין'' שלו. ליונל _הטפטון לא רק חש אלא _מגריח גם את הקהל לחוש, להבין מהו ג'אז. אלה בינשטוק

_להטוטי ‭'7‬י1ף ל . סו?ףט _3ק_^יט את ‭_$_'‬יאי _י_#ר_^י ל&יט"טיק‭0. ‬ל‭!?‬לו ‭>????‬ המר ב"ב_^ט" ‭_0_$‬ה ג'ז, 3