דבר, 19 נובמבר 1952 — ‭1_ 7‬ ו7כרח ‭7_^‬ ת1ם0 מן ח_#ןורמניום _הגו _מו־ [כתבה]
1_ 7 ו7כרח 7_^ ת1ם0 מן ח_#ןורמניום _הגו _מו־
רשימתי: "גדול ההומניסטים הגר־ מניים וגרמניה הנאצית" ,, )דבר, "ערב יום הכפירים. תשי''ג) עוררה שימת־ לב רבה. כמה ידידים, סופרים חשובים (ביניהם ש. שלום וד. שמעוני ב"דבר'י) הביעו את הסכמתם לדעתי, גם אם לאםעטיט הופתעו מתוכו הרשימה, אולם ניכר מספרם של אלה, שהביעו בכתב יבעל פה את התנגדותם המוחלטת לתפיפתי בכללה, ובמיוחד לחשד, שהטלתי בתומס מאן. בחשבי על כל ? ששמעתי וקראתי מהמתנגדים לדעתי בראה לי לעתים, שיצאתי להאשים ונמ־ צאתי אשם, אני חייב להתגונן. גט למדתי לדעת מדברי המתנגדים שהגיעו אלי, כי לא הצלחתי להסביר יפר, את דעתי. חוד כדי תשובה לחברים וידידים אוסיף על בן גם במד. דברי־ הסבר. אצטמצם רק בדברים שיש בהט, לדעתי, מ-־ום ענין לצבור הקוראים. כ לופ עלינו למפח אשליות? אהד הידידים הביע את תמיהתו למקדישים מקום, זמן ומחשבה לחטט ביצירותיהם של גדולי הסופרים 1ל־ ,, גלותי/ י שאין לבם אתנו ואין הט ראויים ליחס ידידותי מצדנו. כאילי אנו יוצאים ל"גלות" שונאים. טעה המבר. שום יהודי אינו להוט ל"חפש-י שונאים לעמו. נהפוך הוא. אנו שמחים , לכל ידיד נוסף בעולם וחייבים איי 1 לשמור על כל ידיד, על אחת כםה וכמה על נל אישיות- גדולה. הרוצה בידידות אתנו. אבל רק בידידות־אמת י י יש לני ענין, וחלילה לנו לטפח אשליות . של ידידות, במיוחד עם בני העם הגר־ !מני. לפני מאח שנים ומעלה הזח גאון יהודי אחד. _היינריך היינה, את הסכנה הכרוכה בעלית כוחו סל ה־1ם הגרמני !והזהיר גם אותנו _טפניו. לדבריו אלה י לא הושם לב, ובמשך 100 שנים טיפחנו | אשליות של קירבת־רוה בין עמנו לבין י י העם הגרמני (מי _מאוחזי־העם היהודים י לא הטא בחטא הזה ן. (אשליה זו נוס־ 1 צד, רק למראה הטבח האיום שערל העט
הגרמני בשליש מאחינו ואחיותינו, אשליה שהיתה בנפשנו, בנפש מיליוני יהודים. ועתה עלינו להיזהר גם מפני האפונה הטפלה ברוח הטובה של גרמניה האהרת. אתת האשליות שטופחה אצלנו, גם אחרי שנות השואה האיומה. היתה בי עוד יופיעו אנשי . רוח גדולים מתוך העם הגרמני וישמיעו את הווידוי הגדול ואת הרהורי התשובה, יוכיחו את בני עמם על מעשיהם האיומים ויגלו את נפשו. הטהורה של ,, עם המשוררים והוגי־הדעות. "והבה השמיע את קולו הסופד המפורסם תומס מאן, גדול ההומניסטים הגרמנים, על גרמניה והגרמנים, תוך שילוב מאורעות משנות השואה, ומצווים אנו להקשיב יפה לד־ בריו ולהבינם כראוי, ללא דעה קדומה, אולם גם ללא היפוי והסו4!ח. אנו חייבים לחדור אל האמת ולהביאה לידי ביטוי ללא כל היסוס וטשטוש. זאת נטיתי לעשות ברשימתי, ואני רוצה י להשלים עתר. את דברי. המוסר על יצירתו נשאלתי, למד, נטפלתי ־אל הססר . דוקטור םאוסטוס'י ורוצה לראות דוקא בו הוכהה ליחסו של תומס מאן אל העם הגרמני ומעשיו כלפי עמים אחרים, במיוחד כלפי עמנו?על כך אשיב: אין פפר זה נחשב בעיני המחבר יצירה אמנותית סתם!הוא ראה את . הפארסיוול" שלו, את יצירתו ! הגדולח והאחרונה. הוא השב. כי ספר , זה הוא מעין צוואה שלו. לדבריו נאבק י רבוו!עם הנושא ועם החוטר. ער שה־ י גיע. לידי מסקנה. בי יתגבר עליו "ר? בדם לבו. "לפי רשימת יומנו הכריעל על ראשית בתיבתו העובדות. שבמשך 48 שעות הופצצה ברלין פעמיים, ביצ־ עו הפצצות אדירות בארצות אירופה 1שנכבשו עיי צבאות היטלר, הצבא הא-
דום התקדם בקרים וגברו אותות הפלי־ שד, לשחרור אירופה מידי הנאצים. הסופר ציין את תבוסת הגרמנים באפ־ ריקה,,, תבוסה ללא צל של הוד. ללא זכר לקנאות הנאצים להילחם עד טיפת הדם האחרונה-, " דורטמונד הופצצה על ידי יותר מאלף מפציצים, הכנות נמלצות במחתלת הצרפתית, -בנורבגיה הוצאה פקודה לצבאות היטלר להילחם עד האיש האחרון, ואיי מוציאים אותה אל הפועל > "באפריקה נלקה, ־ בשבי 200 אלף איש. עדיפות החימר בכמותו ובאיכותו מסבירה את הנצ־ הון... הפעולות נגד סרדיניה וסיציליה נראות באופק— ''... ידיעות אלה הש־ פיעו על תומם מאן לשים הצדה כל תבנית ספרותית אחרת ולכתוב את הספר הזה. "ואין כל ספק, כי לעולם לא התר־ גשתי בה בעבודתי ולא הודרכה מנוחתי במידה כה רבה במו בכתיבת פפר זה" — רשם המחבר ביומנו. ובאשר גמר חלק מהספר היד, קוראו לפני חבריו הסופרים ורשם בסיפוק בלתי רגיל כל דעה חיובית, שהשמיעו סופרים ומ־ בקרים ספרותיים באי ביתו. המחבר הרגיש אמנם, כי רוח יצירתו "שונה בהחלט מיחסו הפרטי (הדגשה שלי, מ. ז(. אל ארץ מוצאו הסוערת. " אף על פי כן הגדיר את ספרו "הרימו של התקופה הזאת. "הסופרת שתרגמה את "דוקטור פאוסטוס" לאנגלית כתבה למאן: ,, הנני מרגישה באופן נמרץ, , כי בספר זה רצית לתת וגם נחת לעמד 1 הגרמני את המקסימום. "ובגמרו לכתוב את הספר, שכתיבתו נמשכה למע־ לה משלוש שנים ושמונה חדשים וגם־ [תיימה בסוף מלחמת־העולם השניה. !רשם מאן: ,, אני מכיר בהישג הטוס־ :רי. " לבכן, אי!זד. ספר סתם, אלא יצירת־
תודעה שנכתבה בעצם ימי־הטבח, שע־ רך העם הגרמני בעמי אירופה, ובמ־ יוחד בעמנו, ומשולבות בה תגובות על מאורעות הימים ההם-, ספר שהמחבר כתב אותו בדם לבו וראה בו את שיא יצירתו ואת צוואתו לעמו ולעולם. _וצוואה של גדול ההמוניסטים הגרמ - ניים, אחרי השואה האיומה הזאת, ראויה היא שנבדוק אותה יפה וננחת את תכנה ונגדיר את רוחה. הרשאים אלו לטעון :גד האמן י חבר מגבעת־ברנד, במכתב מפורט|, וסופרים אחדים בדברים בעל־פה טענו כנגדי, כי זכותו של הסופר להפריד בין יצירותיו _האמנותיות לבין מתן בי־ _טוי לדעתו בנאום או במאמר פובלי־ ציטטי. נוסף לכך הרי ב"רוקטור פאו6־ טוס" אין המחבר מבטא בשמו הוא מה שהבאתי מספרו על מאורעות המלחמה, אלא אומר זאת האיש המספר את קו־ חת _לאוורקיהן — _סאראנוס ציטבלופ. אינני רוצה לפסוק, אם רשאי סופר! לכתוב יצירות אמנותיות ברוח מנוגדת לדעות שהוא מביע בנאומים או במאמרים פובליציסטיים, אף על פי שנראה לי, כי גם דבר זה אסור, אולם מבלי לפסוק עלינו לשאול: באיזה מהם מבטא הסופר את הרהורי לבו 1 איזה מהם נכתב בדם לבו, ואיפה אפ־ שר למצוא את ביטוי נשמתו 1 אני סבור, כי ביצירתו האמנותית שנכתבת| בהשראת הרוח של • עמו, ולא בנאום או במאמר שהשמיע או כתב לפי הז־ מנה מיותרת. אגב, כאשר _תומט מאן ועצמו הרגיש, בי יצירתו זו מנוגדת ל"דעתו הפרטית, "כנאמר לעיל, לא ראה צורך להתנצל ולומר מה שסני־ גוריו רוצים לשים בפיו, כי ,, דעו!י 1 הפרטית'' היא הקובעת ולא הרוח שבה 1נכתב הספד. הוא מגדיר. את . דוקטור
פאוסטוס" בתוריצירתו המופלאה והאישית " ביותר. '' בדבר המספר _סאראיוס ציטבלום אני יכול אמנם להסתמך על דברי הסופי ש. שלום, שאישר את הנחתי, כי רש־ !!_איט לזהות את המחבר עט המספר, אולם אובל להביל_) ראיה להנחתי מה־ !!מחבר עצמו. בספרו על "דוקטור _פאום־ טוס" מגלה המחבר, כי את המספר שילב בבר באמצע בתיבת הספר. את הכנסת המספר מגדיר המחבר עצמי 1כ,, מונטגיה טכנית. "הוא ראה בשילוב ן זר, דבר של מה בכך, עד שלא זכר אפילו באיזה שלב של בתיבת הספר ןןהחללט על כך. כל אלה המתעקשית . ;לראות בתומס מאן ביטוי של הגרמני הטוב צריכים להיזהר, מאחר שהמהבי ןן עצמו אמר, כי אין כלל גרמניה רעה וטובה, אלא יש רק גרמניה טובה התו־ יי עה בדרנים. ואולי גם, תומס. מאן הוא אהד הגרמנים הטובים התועים בדר־ ןן !1כים? מוסיף הטא על פשע בספר "דוקטור פאוסטוס" מופיעים שגי יהודים: בריסך ופ-־טלברג, ושני־ הם שליליים. איו אנו מפונקים כל /!_בך בתיאור טיפוסים יהודיים בספרות ו ] הכללית, ובמיוחד בספרות גרמנית. אי־ לם בכל זאת מוזר הדבר: בספר שכולו שיר תהלה לרוח העם הגרמני וביצי־ רות אוצרות הרוח שלו גדול למדי _ן חלקם של היהודים, ראה תומס מאן ו הזדמנות אך ורק להראות טיפוסים ? . יהודיים שליליים. בימי כתיבת הספר ; , עמד המהיר במגע קרוב עם יהודים מגדולי עמנו. אמנים ואנשי־יוח, ביניהם פרופ' _איינשםין_. מקם ריינהרט, פרנץ _וארפל, _ליאון פויכטואנגר, הרמי י ברוך, אלפרד נוימן, אריולד שנברג, ןברוניסלב הונרמן, _ארתור. רובינשטין,
ולאדימיר הורביץ, מקפים _ליטבינוב. וכל אלה השפיעו על המחבר — לשלב בספרו שני טיפוסים יהודים שליליים! האין רשות להנייז, כי פפר "דוקטור פאוסטום, ''שנכתב בהשראת הרוח הגרמנית ואשר גולו נועד לטהר את גרמניה לבל יירל1-ה הרע שבה, אין בו מקום להראות את הסכנה שבעם הגרמני (ועלי להזכיר, כי המחבר הרבה בימים ההם לקרוא- בכתבי הפרוזה של היינה ובהם משמיע הםשור־החוזח דברי אזהרה על הסכנה הנשקפת לעולם מגרמניה העולה, (ומחבר הכותב ספר בזה, משוריין מכל השפעה חיו־ בית מצד האמנים והוגי־הדעות, שהי־ במגע מתמיד אתו בימים אלה ו אף בימים. שבני עמו של המחבר עשו לעמנו מה שלא י עשה שום עמ בעילם לאיזה עם שהוא. לא, ראה הסופר הגרמני הגדול _וההומניפפן הגדול בבני עמנו אלא את הטיפוסים השליליים בלבד. ואל יחשבו, כי זה נעשה בהיסח הדעת. כאשר קרא את הפרק על פיטל־ ברג, באמצע כתיבת הספר לפני סיפ־ רים _באי־ביתו, העירו לו על כך. והמחיר עצמו מודד, בסכנה שהדבר יפורש במעשה אנטישמי. אולם היא מסתפק בתירוץ, בי רוב הטיפוסים הגרמניים בספרו שליליים הם. כל קורא בספר יבין, כי תירוץ זד, הוא רק התחמקות, כי הספר כולו שיר־ההלה הוא לרוח הגרמנית, והטיפו&ים הגרמנייט השליליים המופיעים בו אינם משנים את רשמה הכללי של _היצירה. ועוד פרט צדדי אולם אפייני: כאשר המחבר התלבט בקביעת דמותו של פיםלגרג זה, הצביעה אשתו על סוגן יחידי אחד מגרמניה, היכול לשמש לו אב־טיפוט, וסאן שמח מאד על עצה לי , כי הוא מוצא, לדבריו, סיפוק מיוחד,
שנתן לו "לצייר לפי הטבע. "ונוככל הגדולים היהודים, שהיו מבאי־ ביתו ושעמד אתם במגע מתמיד., צייר לפי הטבע" את השלילה שבטיפוס סוכן יהודי מגרמניה. כך צריך לחיותי סופר חשוב מירושלים, הידוע בקנ־ אותו והחביב עלי מאד, סבור כי כך וצריך להיות. סופר גדול חייב בנאמנות ולעמו אף בשעת קלקלתו. רק אצל יהו־ ! דים יש הומאניזם הנעשה _לקוטמופו־ ןליטיזם, ואילו אצל אומות העולם נשמרת הזיקה סל האסנים לעמם, גט א2 איננו לפי רוחם. ייתכן, כי כזה הוא רוח הזמן, שאנו חיים בו וכאלה אנשי הרוח של ימינו. ן אזי עלייו לדעת זאת, לא לעטוף סופ־ ריס _מפויימים בטלית שכולה תכלת או ( _^איצטלא של הומאניזם, גם לא סופר גדול בתומם מאן, ולא לטפח אשליות־ ןסוא. אני לא קבלתי עוד את הדעה ן הזאת, כי לפני עומדות הדמויות אמיל וזולה, רומן דולן. ברנדד שאו ואחרים, שהוכיחו את עמם על פניו כשסטה מהדרך האנושית, ולא נהגו כפי שנוהג . תומס מאן, הסופר הגדול וההומניסט הגרמני. גם לא אשלים כיהודי ענ | _1הדעה הזאת. אני מתגאה בנביאינו וחוזינו, אשר עם בל אהבתם לעמם ול־ ארצם לא נרתעו מלהוכיחו ואת העונד ן ודיס בראשו על פניהם בצורה הריפול ] ונמרצת ביותר על עבירותיהם ושגיל _אותיהפ, ותבעו — אנושיות, יושר וצדק. אם דרכנו זו מנוגדת לדרכיהם של אנשי רוח וחוזים של עמים אה־ י רים. נשמור על דרכנו אנו וגוקיע את ן דרכם של אלה, המתימרים להיות הי־ _וייט ומטיפי־מ־סר ובשעת הכרעה הם אומרים אמן לבל מעשה _*ע ושפל, אשר בני עמו עושים או משתמטים סלראותו כלל. נלך בדרכנו אנו ונשמור בקפדנות, שלא נסטה ממנה. _^ . מ:, י;5ר • ו