דבר, 14 ספטמבר 1951 — ר. ;לוכר אחותי שנרצחה בידי מסוגננים [כתבה]
ר. ;לוכר אחותי שנרצחה בידי מסוגננים
תמר ואני נולדנו תאומים. עשרים דקות וולפו בין הולדתה של תמר להולדתי אני והיו אלה עשרים היחידות שחיתה בלעדי. הדקות עגלת האומים רחב" נרכשה למ/_נן שנינו, בר. שכבנו, תמר ואני, לבוטים בגדי צמר לבנים, רקומים בידי אמ 1 . _*כובע גמדים בעל הוד מזדקר עוטר את ראשינו. פעמיים ביום היתה אםא יוצאת עמנו לטייל כשעמי, אחינו בן הארבע' אוחז בידה. ידוע ידע והיטיב להבין את השינוי הכביר שחל בחייו. לבו הקט אמר לו בי נלקח מאתו נזר הכהונה ושוב אינו בן יחיד ומפונק, והיטב חרה לו על כך ועם זאת גאה היה על היותו אח לתאומים ופוסע ליד עגלה. גדולה ורחבה מכל אלד, הנראות ברחוב והמצויות בבתי חבריו. תמר הקדימה לדבר והרבתה לפטפט ולהגות מלים איו קץ. בעוד אשר אני פיגרתי אחריה. תמיד השתתפה בצערי והשתדלה לעזור לי בעת שהמבוגרים דירבנו אותי: אמור: הטור: אמור: כלב. לא הרבינו להתקוטט אלא משנעזבנ־ לבד . בלול. אמא, נחרדת היתה לעיתים לשמע זעקותינו ומשנחפזה אלינו היתה מוצאת אותנו אוחזים איש בבלורית רעהו, ממאנים לחרפות וג־עים מרה. אולם היו אלה — כך מספרה אמא — מקרים בודדים. בדרך כלל שררה בינינו אהבה רבה. אוהזים ה-־ו ; איש ביד רעהו כחרדים ל_*_בר זת את זה. סבור הייתי תמיד כי א0 תישמט כף ידה של תמר מידי, תאבד ממני ושוב לא תמצא את דרכה הביתה. אותה הרגשה היתד, ודאי פוקדת גכ אותה. כשהתבגרנו עמדנו על טיב יח־ סינו. בעוד שאני ראיתי את עצמי הזק טמנה הרגישה היא עצמה בונרת ימ־ תונה יותר מכדי לבוא עמי במריבה,
פרשת חליבת הערב היתה אילי הכ־ ; רון הנעים ביותר שנשאר לנו מתקופת ילדותנו במושב ירקונה. אמא ואבא היו יוצאים לרפת יחדיו לאחר שהיו משכיבים את _שלחתנו במיטותינו. לפני צאתם " יי נג"ינ_! לברכנו ב"לילח טוב'' ואגב כך האירו את החדר באור מנורת ד. רפי1 אשר אתם. היתה זו מנורה _פעיוטת, געלת זכוכית סדיקה ומפוהמת לרוב. ואף־ על־פי־כן תיבה יתירה היהה נ־דער. ממנו אליה. חוץ מהאור הקלוש. הפי - צה סביבה חוט שקט ורך _טנכך בי תמיד הרגשה נעימה ומילר. :!משחיו יוצאים והולכים בכיוון הדפת הי , - אור המנורה מסתנן מבעד לחרכי הת־ _ריפיפ והולך על _9ני קירו?ה־ודי עי העלמו. — הנד, הוא מתחיל — היתח תמר אומרת בלחש. — אני רואה — השיבותי. אלומות האור בדמות שיי חריפים הזדחלו ועברו מאצל מיטתי של עמי, רפרפו על הקיר מעל מיטתה של תמר, טיפסו ועלו על התקרה מעל מיטת־ ונעלמו ונמוגו... חשכה ־יתד, אופפת את חדרנו ועמה עקות מוזרה. — די. נגמר — לחשה המי. — חבל — אמרתי _אהר־ה. מתאמצים היינו להשאר ערים כל הזמן בדי שנובל להאזין לריזט העולה מן הרפת ולחזות שוב בתריסים "המ - הלכים'' על גבי הקירות, ביזזור אבא ואמא הביתה. בהשמע פעמי צ'יד-הם המתקרבים עוצרים היינו את נש-יםתני ומאמצים את עינינו לבל יחיסו ה"תריסים" על גבי התקרר, והקיר בט־
רם נשגיח בהם. • — הבט. י — היתד, תמר קוראת אלי — הפעם הולכים הם בכיוון ההפוך—! •אכן, התריסים הזדחלו על גבי התקלה _געל מיטתי וירדו לעבר הקיר בכיוון מיטותיהם של תמר <_עמי. היתה זי תופעה זרה וקוסמת אשר אף א, ־, ד מאתנו לא יכול היה להבעה בהשניווה מדי ערב בערב. אבא ואמא היו נכנטים , ־ב־תה בצעד חרישי ושקט לבל יעירונו משנתנו. בלאט היתה אמא פותחת את דל־ חדרנו ונכנסת לראות אם לא גש-מטת השמיכה מעל מי מאתנו. — איננו ישנים עדיין — היתה רמו אומרת — אולי תכניסי את הפנס להדר... אמא -היתה נענית לנו. מביאה את הפנט, מקטינה את אישו ומעטידד, אותי במרכז החדר. — חלבתם את הפרהו — הייתי שואל. — בן חלבני אותה — היתה אמא אומרת ומוסיפה ברוך: עכשיו חישג־ ילדים. — ר?עוד רגע אחד — היה מתחנן קולה של תמר — תסגיר־ לי מה אתם עושים שניכם ברפת. אם ייחלנו רק פרה אחת? אמא צחקה — אסביר ל;ט מהר בבוקר. תמר לא היתה מוכנה לוותר: — חקחי אותנו מהר לרפת — אמרר, בטון שקשה היה לזהות בו בקשה או דרישה. אמא הסכימה—. טוב. אקח אייכם מהר, אבל ענשי!תישנו, כבד מאוחד. רוגעים ומאושרים היינו מתכרבלים נשמיגיתינו, אך השינה רדקה מעפ־ עפינו. גדולה היתה השמחה. שהשרתה עלינו הבטחתה של אמא. מ־"נובל להרדם. — אז מחר בערב נלך לרפת — אמרה תמר. — בן, מחר — לחשתי אחריה. — הבט—! קראה פתאום—. המנורה יושבת על הגג!
מופתע הסתכלתי לעבר התקי־ה. ,, אוי, נכון—!" קראתי. צל המ:סה _8ל המנורה הושלך על התקרה בדמות מעגל גדול וסביבו עיטור של אלומות אור קלוש. — מעניו נורא — לחשה תמר. שעה ארוכה היו עינינו _נע־צית בתקרה. מתפעלים מן התעלומה ומוק־ סמים מזרותה. המימות מוזרה יזתב-ש־ טה באברינו ונסבה בנו היגשת בט־ הון ואושר. מעט מעט ללא כל מעבר הייני צוללים בעולם החלומות.
מדי בוקר היינו פוסעים יחדיו לבית הספר. בטרם נצא מהבית היתה המר סוקרת אותי בקפידה ושואלת: — האם הכל בסדר אצלך. אורי? — כן... אני _הו־ " ־ב — _היפסתי. — האם סידרת את מחברות-ך - ? כן. — הכנסת את ד. _איכל ל־ניק ? זאת הפעם לא ־יי1. י בכוח לחלוטין _יהייתי ממהר לפתוה איז תיקי ולבדוק את תכנו. — ועכשיו — אמרה תמר — הסתובב ותן לי להכניס את חולצתך למכנסיים—. ובשעת מעשה היתה פו-
טרת על לחיי בחיבה ואומרת: מתי תהיה בבר מסודר. רשלן שכמותך. " "האוטו המיוחד, "היה _^עלה את ילדי ירקוגה ליד מחלבת המושב ומוביל אותם לבית הספר, כשיים־ שלושה קילומטרים מהכפר. אוחזים יד ביד ומתקדמים תוך קפיצות קטנית וקצובות הדומות ל"דהירה, "ייתר מאשר להליכה או לריצה., ־ייני ממה־ ריפ אל "התחנה. " — מדוע אתם מקפציפ תמיד—? היו שואלים אותנו _הילי־ם — אין לכם זמן? ואנו היינו _מצטחקים בביישנות ימס־ תכלים זה בעיני זד, כמבקשים למצוא בם פשר הדבר. ובאמת מה טעם מקפצים אנחנו? לעתים היינו מאחרים. _ובהיויננ־ רהו־ קים עדיין מהתחנה היינו ר-אים את המכונית מעמיסה עליה את . ־. ילדים. אז הייתי מרפה מידה של תמר יממי:. ר לרוץ גל עוד רוחי בקרבי גדי להדביק את המכונית ולעכב את צאתה עד לבואה של תמר... פעם יצא "האוטו המיוחד" מביה"ס הביתה — ותמר הרגישה בהעדרי. מיהרה וירדה ממנו, וסשמצאתני באשל פצאתני סנטה בי ואמרה: — לאן נעלמת, טפשון ?הרי כמעט ונסעתי בלעדיך... ואותה "נסיעה בלעדי'' היתה בעיניה כאסון ממש, שכן כיצד היתד, חוזרת הביתה באין הילד עפה? כחודש ימים נעדרתי סן הבית בשל _הגגגר רפואי שהוטל על הסחנה בו שיר י תי , משחזרתי הביתה ושאלתי לתמי סיפרו לי כי נסעה לבקר בקיבוץ בגליל העליון בו עתידה היתה לעבוד
כגננת. היה זה יוטה הגדול של חמר. שנתיים למדה בסמינר לגננות בפ"ת ובקוצר רוח ציפתה לאותו יום בו תוכל לקבל לידה את הטיפול בילדים. אהבה רבד. היתד. נודעת ממנה לילדים ואף היסיבה למצוא את הדרר ללבבם. משך שנים היו ילדי המושב כרוכים אחריה, בלכתה . כרחוב או בעבודתה במשק, עוטרים אותה כעדת פרפרים את הפרה בשרה. — מתי תחזור—? שאלתי את אמא. — . מחר, כנראה— '' השיבה. מסובים היינו אצל השולחן לארוחת העלב כשנפתחה הדלת ותפר נצבר. בפתח. היתה לבושה שמלה תכולה וקלילה, לצוארה כפיה לבנד, ופניה עליזים וזוהרים. כמעט חודש ימים לא ראיתיה, ־בראותי אותר, ליד הדלת מאושרת בהצלחתה כאילו הופתעתי להיווכח מהד, - כי אכן נערה המודה היא _א־ותי. חיננית ופורחת והליכותיה כה קלות ונעימות. המר נכנסה למקלחת ויצאה מתוכה לאחר כמה דקות לבושה חצאית כהי - לה וחולצה לבנה, מבהיקה בנקיו;ה. ישבח בינינו ליד השולחן וסיפרה רעמיה ממקום עבודתה העתיד". אנשים נ"מדים שם — אפרה — והילדים ביו - מיים שבעתיים. אהיה מאושרת מאד לעבוד בתוכם. " מקץ שעה קמתי ממקומי ואמרתי: עלי לחזור למחנה, חופשתי נסתיימה. מתי אוכל לראותך, תמר— "? אהיה בבית עד סוף השבוע — השיבה". בוא מהד. נשוחח על דברים הרבה... " — אבוא בהקדם — הבטחתי. לחצתי את ידה ויצאתי מהבית בצעד קל.
אותו לילה התעוררתי למגע יד ?לה. חברי לחדר ניצב ליד מיטת — . - אורי. קים — אמר. אם כי היתה עוד השבה לא _דיפ־ ו/_ע/!י כלל 2ל ?_קהעידן א־תי. _תפיד היינו משכימים להתעמלות הבוקר לפני זריחת השמש. — תן לי, בבקשה, את נעלי ההתעמלות;הם ליד הארון — אמרתי כאיל!מתוך השינה. — לא, השיב לי — התלבש היטב. אתה נוסע הביתה... מכונית מחכה לך ליד משער... קולו היה רציני ומיוגע שלא כרגיל. בלי משים הצצתי בשעוני ו השעה היתה שלוש אחר הצות. קפצתי מתוך מיטתי. — מה קרה —? שאלתי בקול חנוק. — אינני יודע, גמגם., באמת אין לי מושג-... מחכים לך בחוץ... " תוך שניות מעטות יצאתי מהחדר. בחור מבחורי המושב הקדימני בפתח. עתה נתפקהתי לחלוטין. משהו איום אירע בבית—! פילה" מהשבח את מוחי. — אמנון, מה קרה —? נחרדתי. — תמר נפצעה. היא היתד, היחידה מכל בני המשפחה אשר לה לא חרדתי. — תמר איננה — אמר. היא היתד, מוטלה על האלונקה במרכז ההדר מכוסה מרבד אשר גילח את כתפיה וראשה. שערותיה הזהי־ בית היו סתורות ופרועות ועטו פנ־ם לבנות הסרות צבע ומבע. שפתיה היו פשוקות בלעוהו, וגילו טור שינים יש־ רות ומלבינות אשר כד, אהבתין. ידה האחת היתה מוטלה לאורך גופ. - והשניה נהה על בטנה מהפה על מפגע הכדורים... כרעתי על ברכי ואחזתי בכף ידה. היא לא הגיבה. היד היתר, קרה ונוקשה. אזרי אורן