⁨⁨על המשמר⁩, 29 יוני 1962⁩ — ן"הבאידרה" בתיאטרון האופרטה [⁨כתבה⁩]

ן"הבאידרה" בתיאטרון האופרטה

המחיקה — אמריך קלמן, הלי־ ברית — י. בראמר וא. גרינוואלד, עברית — אפרים דרור; הבימוי — ביטוש דוידוב•, תפאורה וחלבו־ שת — דניה ברגר; כוריאוגרא־ 3־ה — מיו! ארבאטובה, • מנצח ומנהל מוזיקאלי — שאול ברזובסקי. ך? מד, בתל־אביב להקת תיאטרון מו־ /1 זיקאלית חדשה, שבחלקה היא מורכבת מזמרים של האופירה הי•;•־ ראלית, אשד עזבו אותה — או ש־ . נעזבו" על ידה.. . מפני שמצויים אצלנו עוד זמרות וזמרים טובים, אשר אינם בכותלי־האופירה, אף יש־ נם בשפע אינסטרומנטליסטיס' מנצ - חים ובמאים, יש מקום לקיום . תיאט ־ רון בידור מוזיקאלי''. לדעתנו כך צריך להיות שמה של הלהקה הזאת החדשה, ולא אותו כינוי . תיאטרון האופירה", אעז־ ב•:":' נבר נתיישן *נתכלח — כמדומה לי אפילו לגבי סוג המוזיקה הזה, אופי־ רטה אירופית. בייחוד לגבי אופירטה ויגאית. (לא כן בבריה"מ, למשל, שטעמה בתחום זה שמרני למדי). ואם אפילו בווינה עצמה כבר אי * אפשר להתיות את האופירטה הווי־ נאית, מה צורר יש להחיותה ביש־ ואלי אך ייאמר־נא מייד: ברצ־ן נקבל את ההצגה של "באיאדרה"' אשר למרות חסרוגותיה הרבים הריהי הצגה טובה ונקייה מבחינה מוזיקא־ ל־ת וכוריאוגראפית גקבל אותה כג־ ציגד, של הז'אגר הזה מן הימים ההם, בהתאם לדברים המוצלחים של הבמאי ביטוש דוידוב, כי האופירטה הזאת מאפשרת לנו *ראות בשנת ‭, 1962‬ בה . שולט "בידור ‭' "1962‬ את . בידור ‭. "1936‬ או, מה שיותר נכין, את "בידור ‭. "1922‬ כי "הבאיאדרה" הוצגה לראשונה ב־‭. 1921/22‬ וכדאי שהדור הצעיר יכיר את הסוג הזה של בידור אירופי לפי טוהר־סגנוגו דאז, כהיותו מוצג אצלגו בבימויו המוצלח של ביטוש דוידוב. לוותיקים אולי כדאי להם שיהיו נזכרים ב"ימים הטובים ההם". ברם' להבא יכולה וצריכה הלהקה הזאת לשים פניה אל האופירטה הקלאסית של אופנבאך ויוהאן שטר־ אוס. כי אצל אלה המוזיקה היא גאונית, ומסוגלת חיא לחפות על התוכן הטפשי של האופירםה, או לכוון את צעדיה אל אופירה . בופה" איטלקית או אוסטרית מאת פרגולזי, למשל , או אל . הנסיעה לירח" מאת היידן, וכדומה) או — אל המוזיקאל האמריקני ולאופרה־המחזה הסוציאלי מאת קירט וייל. אף יש לדאוג למר זיקאל ישראלי. למה לא נשתדל ליצור איזו־שהיא צורת־ביניים מקורית־ישר־ אלית בין אופירמה ומי־זיקאל — בעז־ רת חיים חפר, דן בן־אמוץ, ומלחינים כגון וילנסקי, לבד, ארגוב ועוד? בתורת ראיה למות האופירטה ה־ ווינאית, אפיל• בווינה עצמה, נביא כאן שתי עדויות. האחת עלולה לעניין אותנו גם על שום הערתה האנטיש־ טית הגלויח: בדו־ירחון מקצועי גר ־ מגי, "המוזיקה"' החוברת האחרונה, מאי־יוגי ‭, 1962‬ שהוקדשה למוזיקה ב־ אוסטרית והוצאה בחסות רשמית של משרד־התרבות שם — קוראים אנו מפרי־עטו של חמלחין הדודלא:י:י הידוע, ארגסט קשגק< מלים גסות אלה: "מכיוון שהסרודוקציה של אוםירטר, וינאית במאת־השנים הזאת התפתחה יותר מותר למו סוג של תעשיית־בית יהודית, אפשר היה לצ־ פות לקיצה הפתאומית ובדיעבד להס־ בידו, בשל גירוש יוצריה והשמדתם. אילו היה קיים ביקוש דומה לזה שהיה קיים בתקופת־הזוהר של ליאר, ו או קלמן' שאיפשרה הצגות במשך שתיים ושלוש שנים, היו בוודאי נמצאים ידיים זריזות להחיות את היצור הזה. אך העניין הוא לא כך: האופירסה הישנה, חמה' שחיה חייה, . חיי־הצללים" שלה, רק על במות הפרובינציה חגרמנית. ובחינה מתה כליל. כשם שטת, למשל' סקס החצר הספרדית". " וגם פרא:ץ אדאמיבסקי באותו מקום עצמו, במאמרו . האד פירטה הוינאית", קובע כי מכיוון שהמיוזיקאל האמריקני לא יכול היה להשריש בווינה' ולאחר שנת ‭, 1945 ‬ עם כל הניסויים להקים ב"פולקס־ אופירה" הצגות־פאד של אופירטה עם ליברית מחודשת — בכל זאת לא עוררו כל אלה את הכוחות המקומיים ליצירה־םחדש של האופירטר. הוויג־ אית. . זוהי עובדה מעציבה". * ודאי הלק רב מן האופירטה הווי־ ' נאית — הפינאלים שלה, שהם בעלי אפקטים המוניים, מיספרי אנסמבלים ומקהלה, יצירת . שלאגרים" סנטימנטאליים — עבר :ם למיוזיקאל האמ־ ריקני. אך ההבדל העיקרי בין זו לבין המיוזיקאל, הוא שתוכנו של השני על פי רוב מבוסס על איזה־ שהוא עיבוד לטקסט ספרותי טוב (. פיגמליון" של שאו, או "קנדיד' של וולטה וכדומה) או מאורע אקטו־ אלי־סוציאלי (כמו ב"משתק הפיג'־ מה"), ולא על אותו חלום בורגגי על דמויות טיפשיות ולא־חיות של בארו־ ניס ונסיכים ונערות־עם ד"תופסות' אותם לאהבה או לחתונה.. . מזה שלד שים השנים האחרונות נשתנו ריק־די החברה ובמיוזיקאל רואים אנו סידור תנועתי אחר לגמרי מן השיגדה ר, ת־ נועתית של האופירטה. מלבד זאת הוכנס בזה האחרון גם באלט אמנותי ממש, בצדו של פולקלור אמריקגי. וכן הוכנסו בו ריקודי־ג'אז. והרכב התזמורת גם הוא איננו "סלוני־אופי־ רטי" אלא ג'אזי־סימפוני (אגב "ווסט סייד סטורי" של ברנשטיין וג'דום רובינס איעו טיפוסי ל"מיחיקאל", בי הוא צמח וגדל ממש מתוך באלט ־ ההבעה המודרני והכוריאוגרפיה האינדיבידואלית של רובינס). אכן, מבלי להסתגל לרוח, הקצב והצליל של זמננו החדש' אי־אפשר ליצור בימיגו הצגת בידור מוזיקאלית' איד שלא נקרא לזו — אופירטה, קומדיה ממי־ קאלית, או מיוזיקאל. לי נדמה, שה־ אפשרויות ליציר בידור מוזיקאלי כזה בישראל מרחפות באוויר: נזכה ו־ נראה אב לא נתעשר בשנים הבאות בצורה מוזיקאלית ישראלית מטיפוס זה. נשוב־נא להצגת "באיאדרה". אם כתב מישהו שכאן אין שרים יפה, הרי אין הכותב יודע מה זאת אופי־ רפה. בהצגת "באיאדרד, " זו :נצאיב כוחות אופירטיים ממש. רק תנו להם תפקידים מתאימים! הזוג הקומי רות שרון כ"סוברטר, ", ומרדכי בךשחר כ"רוזן סן־קליש" ' היתה יכולה להת־ :א־־. ב־ כל במת איפירטד. בעיר גדולה. רות שרון היא' "סוברטה" מ־ צויינת — הריהי שרה, רוקדת, ומע־ ניקה לתפקידח חיים דינאמיים מתוך חן נשיי רב; וזמר האופירה בן־שחר הפתיע כאן בהוכיחו כי הוא מפוגל לעצב היטב דמות קומית־גרוטסקית, וטיב־שירתו היא למעלה מהדרוש ב־ אופירטה. אולי שוקן, בתפקיד "זמרת מפורסמת" ושמעיה אשכנזי : ::־־ כומביי", הם זוג שני מוצלת. גם הם' שירתם היא למעלה מרמה אופירטית

רגילה. בתמונה האחרונה אל תתנו לשמעיהלהוריד את הטורבן ההודי שלו' כי אז היא גראה באמת כשמעיה אשכנזי.. . חיפג־י - היא במישחקו, אבל עם רכישת־נסיון, מובטחנו שייטיב ־־־ . גם על הבמה. הטנור שלו בלט בטונים גבוהים יפים. ואולי שיקן היא שחקנית מחוננת, אשה יפהפיה, רק תלבושותיה ותסרוקתה הפעם לא הלמו אותה ואת הטעם הדרוש. חיים פולני היא •:•הקן מצויין' בעל דיקציה ברד רה והומור טבעי. את הלהקה השלימו יפההשחקנים והזמרים יוסף שאקא־ רוב, יוסף אםא, אברהם לובינצקי, שמואלאשכוזי, איריס גל, ושלום צוברי. המקהלה שרה באופן מצויין ובצליל נקי ומלא. ‭13‬ הנגנים בתז־ מורת — התפלאתי לאיזה מיצלול מלא וגס הרישי־יפה, שלא "כיסה" אף פעם את הזמרים' הגיע באן ביצועם המוזיקאלי (הרי הרכב־הנגניט המקודישל קלמן הוא, כמובן' תזמו ־ רת סימפונית מלאה) — כל זה: :־־ •. המנצח בריזובםקי. הבימוי היה די־ נאמי, בר נםיון רב וידיעה איך להפיק מעוף ותנועה ריקודית ממוזיקה אד פירטית. התפאורה של ז'גיה ברגר היתה יפה במערכה הראשוגה, קצת לא מותאמת ל"בר" הפאריסאי שב־ מערבה האחרוגה; בדין היתה צריכה להסתגל לאמצעים הצדעים של הל* הקה במערכה השגייה. מיה ארבאט־" בתורת כוריאוגרפית היא, אפשר ל־מר זאת בוודאות, סוסהית לריקודי או־ פירטה באופניה הרבים. וכאן יצרה שלושה סוגי באלט: "קנקן" מצ־יין, אווירה הודית (לפי הפסל המפורסם של האל קרישגד. ) בוואריאציות של תנועות־גהשים (וכאן הצטייגה מריס פסקאלסקי כאקרובאטית כמעט). — ולבסוף' ריקוד גרוטסקי של "אפא־ שים" בסגנון של האופירטה משנות ה־‭20‬ וה־‭. 30‬ הנוסח העברי של א:ר-ב דרור הוא למופת בהתאמתו, לצלילי־המוזיקד" כרגיל אצל מתרגם זה. לשונו כאן מצטייגת באמצאות נאות. אך מוטב היד. לקצר את העלילה המילולית עד למיניםים האפ־ שרי, ולהכניס יותר מיספרי־מוזיקה מאת קלמן: מהם גמחקו בגירםה י המחיקאלית שלגו. לסיכום: בואו והתבררו ב"בידור ‭. "1922‬ בפרט בהצגות באםפיתיאט* רוגים של ההתיישבות העובדת תל־ מדו להכיר צורה מוזיקאלית אירופית זו — האופרטה הווינאית ־ההונגארית של אמריר קלמן. שוברט ושטראוס בניצוחו של קריפם בפילהרמונית קונצרט מיוחד — ?ערבי דנה" בו קדמו את פני אורח־הכבוד נשיא־ ליבריה מר ויליאם מבמאן — המנצח — יוסף קריפס. בתוכנית: שוברט — חפתיחה , רוזאמונדה", סימפיניה מם. ‭, 6‬ בדרמג'וד . חקטנח": יוחאן שסראום — ואלסים, פולקות ומאד שים. היה זה רעיון מצויין אצל הפילהר־ מונית בקונצרטים המיוחדים האח־ רונים שלה להקדיש את הערבים למחזורים שלמים של קומפוזיטור אחד: שובדט־שטראוס' תוכנית בט־ הובן ותוכנית בראוזמס. במוזיקה הקלה "של שוברט־ שטראוס" סיים המנצח קריפס בשנת שעברח באותה תוכנית שבכאן את חשתתפותו בפפטיבל־אדינבורג. שם זכה להצלחה כבירה אצל הקהל והיא גפ לא בוששה לבוא אצלנו. הדביק המנצח קריפס את כל הקהל כולו בשמחת חחיים שבו' בחן המ־ יוחד־במינו והעדנד. היוצאת־מן־הכלל שבביצועו את שוברט ואת יוהאן שטדאום. וזהו סוד השפעתו על הקהל, שכן, רגילים אנו לשמוע את המאר־ שים, הפולקות והוואלסים של שטראיס בתזמורות בתי־קסה ומועדוגי־לילה, בביצוע על־פי־רוב גרוע. וכאן התהילה מוזיקה גאינית להאיר, בסובלימציה דל ביציעה, בכל זוהרה. ואל תחשבו כי קל לגגן כך את שסראוס. הן נמצאים כאן שינויים ריטמיים ־דיגאמיים (רובאטו מיוחד) בגוהג־ ה:נ־:ה, ואת הללו קשה מאוד להפיק ממוזיקה זו תיר אלגאגטיות של מעוף, כשהיא מנוגגת לא בשביל להרקיד באולם־הריקודים. התזמורת הגיבה לפירוש!' של מנצח קריפס בר־ גישות עדינה ביותר' מתור היענות לכל רמז שברמזיו. ויש להודות למ־ נצח' לנגנים ולהנהלת־התזמודת על הערב הזה, המחזיר אותנו ל"זםנים ללא־דאגות" כביכול — אם־כי אפשר מאוד שלמעשה היו ראויים יותר דאגות מימינו אנו. .