מעריב, 1 ינואר 1965 — משלחת ציונית מארץ קומוניסטית [כתבה]
משלחת ציונית מארץ קומוניסטית
הממשלה ביקשה אישור צירות ישראל מימין לשמאל: ח'ר חוזה כלוטניןרנץ •ומשה _כלפם
-מאת יורם גבעיחפ ידידותי שורר בין ישראל לקובה. ההוכחה לכד נתונה כניהו של מר הוזה (יוסף) כלומנקרנץ, אחד משלושת נציגיה של יהדות קובה שהגיעו כצירים לקונגרס הציוני שנפתח שלשום בירושלים.
לגבי כל שאר באי הקונגרס, לא היח בעצם נסיעתם לישראל משום מיבצע מיוחד. אך לגבי המשלחת הקובאנית, הבאד. מארץ בה אין התיירות . לחו"ל קיימת, היתה הנסיעה לישראל מיבצע והווייה כאחד. כאשר הגיעה ההזמנה הרשמית ממארגני הקונגרס הכ"ו לחאבאגח, חוחלט שם כי שלושה אנשים ייצגו גם את התנועות הציוניות וגם את הקהילה היהודית. מכיוון שנציג הקהילה, מר משה בלפס, כבר שהה אותה שעה בביקור בישראל, פנו מר בלומנקרנץ וחברו אל משרד ההוץ הקובאני. הם הצטיידו לא רק במכתב ההזמנה שהגיע מירושלים, אלא גם במיםמכים אחרים בהם קיווה להסתייע בהשגת היתר היציאה. פקיד משרד החוץ הקובאני, שטיפל בבקשה, הפתיע את המבקשים:אין לי חפץ בכל המיסמכים האלה. כל מה " שדרוש לי הוא, מכתבון קצר מציר ישראל בהאבאנה והכל יוכל להסתדר כהרף עין. " מספר מר בלומגקרנץ:נמצאנו במצב מוזר. כאזרחים קובאניים הפונים " אל ממשלתם, נאמר לנו שאנו צריכים לעזרתו של ציר ישראל. אולם עשינו כאשר חורח לנו הפקיד, והצטיידנו במכתב בחתימת הציר, בו ביקש גציגה של ישראל מאת ממשלת קובה להתיר לנו לצאת ולהשתתף בקונגרס הציוני בירושלים. " הסתבר, כי הפקיד צדק. במהירות רבה ביותר קיבלו את ההיתר'. יתר על כן — בעוד שפקידים השובים של הממשלה הקובאנית היוצאים בשליחויות רשמיות 'לחו"ל חייבים לחכות לא פעם שבועות רבים עד שנמצא להם מקום במטוס, סודר ענין טיפתה של המשלחת תור דקות ספורות. קשה לצאת מקובה — בטיסה
מר משה בלפס מסביר את פשר הענין: גם אם אין ממשלת קובה מצרה את צעדי אזרחיה חרוצים לצאת לחו"ל, היא חייבת להיאבק בקשיים חמורים בשטח התחבורה האווירית. רק שלוש חברות תעופה (הקובאגית, הצ'כית והספרדית) מקיימות קווי תעופה סדירים לקובה. מספר הטיסות איגו מספיק, והלחץ על כל מושב גדול ביותר. בהזדמנות זו אנו לומדים פרק בפרשת
היציאה של אזרהים קובאניים מארצם: כל המשיג מקום במטוס יכול לצאת מקובר, ללא קושי. הנוסע לארה"ב רשאי לשהות בה עד 30 יום, ואילו זה שיעדו מדיגח אחרת, רשאי להישאר מחוץ לגבולות חמדינח עד שלושח חדשים. מובן שחגבלות אלד, אינן חלות על פקיוים היוצאים בשליחויות רשמיות. אד היוצא לחו"ל ושאינו פקיד המדינה, חייב לשלוח מברק לשלטונות ההגירה לבקש היתר כניסה ברצותו לשוב. באי הקוגגרם הציוני מקובה פטורים מכך, כי הם סווגו למעשה כעובדי מדינה. אמנם, מר בלומנקרנץ הוא באמת עובד מדינה. לא תמיד היה כזה. בעבר היה בעל חנות ללבנים בהאבאנח. חנותו, כמו כל יתר העסקים הפרטיים בקובה, הולאמח. עם הוק ההלאמה פורסם בשעתו גם חוק אחר, שהסדיר את תשלום הפיצויים על הרכוש חמולאם" וקבע, כי כל בעל עסק שעבר לרשות האומה, רשאי להיות , מועסק על ידי השלטונות. איש שיהנו נשאר עובד במקצועו, והוא משמש עתה זבן בחנות ממשלתית המוכרת לבנים. פרט למשכורתו, מקבל מר בלומנקרנץ מדי חודש סכום מםויים על השבון הפיצויים המשולמים לו, על החנות שהופקעה. מי12 אלד נשארו 3000 — מסתבר, כי מספר לא קטן מבני הקהילה היהודית בקובה מועסק כיום על ידי הממשלה בשירותיה השונים. אמנם הקהילה הצטמקה מאד• בעבר מנתה כ12- אלף איש, כיום היא רק בת . 3000הלק מבני הקהילה, שהגיע לגיל מבוגר יותר, נהנה מקיצבת זיקגה ממשלתית, ואשר לצעירים שגותרו — חללו גקלטו יפח במקצועות חפשייםי גציגיה של יהדות קובה יודעים לספר על חיי קהילה ערים ומסודרים. שתי הקהילות חגדולות, שפעלו בעבר באופן עצמאי, קיימות עד חיום, אלא שעם צמצום מספר חבריהן החלו משתפות _פעולך. וכיום אין מתקבלת בחן ההלטה שלא על דעת שתיהן. בית הספר היהודי מוסיף להתקיים כגוף אוטונומי, אף שבנינו הועבר לרשות המדינה. בתי הכנסת פעילים באורה תקין ומוסדות הקהילה מנהלים היי חברה ותרבות ענפים. תאר לעצמך, " אומר מר בלפס, בחגיגת " יום העצמאות האחרוגה השתתפו " לא פחות מ־700 איש. "