דבר, 6 ספטמבר 1974 — האוהב המודתי הראשון [תמונה]
האוהב המודתי הראשון
פ, פטדארקוז_~ במלאות 600 שגה למותו
מאת יורם ברונובםקי האדם הראשון שעלה בדעתו הרעיון המורכב, הסובטילי למדי, להתגעגע לתקופת־עבר כלשהי ולהע* דיפה על פני כל . התקופות . האחדות, _וביחוד זו של ההווה, הוא שהמציא את הספרות, או ליתר דיוק: את צורת ההוויה המיוחדת הזאת שאפשר לכנותה י' "ספרותית" ועיקרה הרצון לתפוס את העבר בזנבו החמקמק, לעצור ־י- כמו פאוסט בטראגדיה של גתה — את הרגע היפה, הבורח. העבר אינו ' נתפס בידי בשר והרגע אינו שועה להפצרותיו של ההכם הפאוסטי ביותר. או אז עובר הרצון הפיסי הזה, הנואש עד כדי גיחוך, תהליך של סובלימאציה, הוא נעשה לגעגועים אל מד, שעבר . ללא שוב, הוא הופך לנוסטאלגיה. מלה כבודה זו — שאת חלקה (נוסטום — שיבה) אנו מוצאים בטורים הראשונים של האודיסיאה ואת מלוא־משמעותה בכל האפוס ההומרי — נתבזתה בשימוש הביקורתי־ההמוני האמור לציין משהו קרוב לרכרוכיות, רגשנות או כיוצא באלו מידות, שבימינו מפרשים אותן לגנאי, ואוי לה ליצירה. ספרותית שחוטאת בכך. אבל תהושת־הנוםטאלגיה היא מהותה של אותה תרבות ש"ספרות" (כמגלמת של מהות זו) היא יסוד מוסד שלה, התרבות המערבית. מארסל פרוםט סיכם את המהות הזאת במאות עמודיבחיפוש אחר הזמן. האבוד, "ואפשר שהיא כולה באה " על ביטויה באחד הפסוקים החוזרים בספרו: "גני. ־ד, עדן האמיתיים הם גני־העדן שאיבדנו. "הוא סיכם אותה, אך לא המציאה. בהיקש הגיוני נצטרך לומר שהמציא אותה האיש המערבי הראשון. מי היה איש זה ן על הדעת עולה אחד מאנשי הקדמוניות הקלאסית, שביצירתם אנו נתקלים על כל צעד ושעל בגעגועים ל"תור הזהב, " האבוד, ז־ שבו לא ידעו בני־אדם את כל סבלו של ההווה, זה שבו היו הסירות• נושרים ישר מן העצים לתוך פיותיהם של בני־האדס. הםיודום היווני _ואובידיוס הרומי מעלים את זכרו של "תור הזהב" הזד, בתחילת האפו-
סים שלהם. כמו־כן, אפשר להצביע על סיפור גן־עדן המקראי כעל. מיתוס המכיל את כל רכיבי הנוסטאלגיה מבלי לבטא אותה במפורש. פראנק ופריצי מנואל, מחברי המחקר המאלף "תולדות גן־עדן, "פורשיש את כל האמונות הללו בתור־הזהב האבוד וקושרים אוחו . _גזיקות־גומלין למסכת אחת. אף־על־פי־כן לא הםיודוס, לא אובידיוס ואף לאי מהבר הסיפור המקראי, הם "האנשים המערביים הראשונים" במובן הישיר של המושג. אט נתעקש על ראשוניותם סופנו לאבד את משמעותה הפשוטה של השאלה: מי היה האיש הראשון שהוא "כמונו, " האיש המתגעגע במודע לעבר שהיה קיים בעליל, שאינו אגדה דוגמת אגדת תור־הזהב לדידם של משוררי הקדמוניות, מי שתופס כמונו את מהות הזמן הבורח ומנסה לתופסו במו ידיו, ואם לא במו. ידיו אז בסובלימאציות של הידיים, בדברי־ספרות. ' בקצרה: האיש "הפרוםטיאני" הראשון, המחפש את עברו האבוד, שר את יופיו ואת ארעיותו הטראגית', ו"מאחוריו הוא שומע תמיד אח מרכבת־הזמן הקרבה, " כדברי אנדריו מארוול בשירו "אל אהובתו הביישנית. " הנוסטאלגיה, אשר את התוהרומהו שלה מסדירים היובלות ותאריכי־הזכדון' תביא אותנו אל האיש י המודרני הראשון הזה, אל פראנציםקו פטרארקה, שמת לפני שש מאות שנה, בשנת , 1374ערב יום הולדתו השבעים. פטרארקה הוא משוררן של שתי האלוהויות, של האהבה ושל הזמן. לפיכך הוא המשורר הראשון של העת החדשה, שבה מכוונות האלוהויות הללו, העוינות זו את זו, את חייהם של _בני־האדס. ארנסט _רנאן, המלומד הצרפתי הגדול בן המאה התשע־עשרה, הוא שכינה את פטרארקה: "האדם הראשון של העת החדשה. "קשה שלא להסכים עם רנאן ועם הטעמים הברורים שהוא מביא לקביעתו, אך ברג יל הראשון אפשר שלא להבהין בפאראדוקס היסודי, האמיתי כל־כך, של אותה תפיסת־ מודרניות המאפשרת לנו לראות בפטרארקה את
מייצגה הראשון. העת החדשה נולדה, כמפורסם, מן הרנסאנס — ופטרארקד, הוא במוצהר איש־הרנסאנם הראשון. אבל הפאראדוקם למראית־עין הוא , בכך שהרנסאנס לא היה מופנה אל העתיד, אלא י היה כולו — תנועה נוםטאלגית טהורה, המתגעגעת אל העבר האבוד ורואה את תפארתה היחידה בכך שעבר זה יתחיה בה מחדש• והנד, דווקא ב"ריאקציוניות" זו היה הרנסאנס תנועה מודרנית מאוד ופטרארקה היה "הריאקציונר" הראשון - כלומר: איש־התרבות הראשון. הוא הראשון שהבין, כי תרבות היא _קידם־כל ירושה ואיש"התרבות הוא היורש־היוצר. אפשר למתוח חוט ישיר בין פטראדקד, לבין אליוט של המסה "המסורת והכשרון האינדיבידואלי.. " י אפשר למנות עוד םגולות־ראשוניות רבות של פט־ רארקה. אפשר להזכיר י שהוא היה הליטדאט הראשון, איש־םפרות מודרני, זה שכותב כדי לזכות בכסף ובתהילה (או יותר נכון: מפרסם את יצירותיו כדי לזכות בכסף ובתהילה וכותבן מסיבות נאצלות יותר, כפייתיות יותר. (אבל. שוב. צריך להזכיר גם את הסמל ל"םיפור הצלחה" ראשון זה: שיאו היה הכתרתו של המראדקה בזר־דפניס על גבעת הקאפיטול, היינו חזרה על הטכס הרומי הקדמון. מידיו של" פטרארקה לא מש הכרך של שירי וירגיליוס, שהיה נחלתו מבית אביו. המשורר הרומי•. מלווה את . ססרארקד, בכל מסעותיו 'במלכויות הארץ, בשם שליווה את דאנטה במסעותיו הדמיוניים במלכות השאול. בספר זה רשם פטרארקד, את הארועים החשובים בחייו. מעל לכל רשם בו . את דברייהזכרון. הקצרים • המסכמים את• ההרפתקה הגדולה 'של חייו, זף שבזכותה הוא נודע לדורות ושהיא יםוד־היםודות.. של המודר-
ניות שבו או גם "הפרוסטיאניות:_" שבו: . אהבתו לגברת . לאורה", האהבה המודרנית ' הראשונה? . " על ?עמוד הפתיחה שלי ספר שירי י' וידגיליוס ")קודקס ורגיליאנומ, ("שהיה שייך לפטרארקה והמצוי כיום בספרייה האמברוסיאנית במילאנו, רשם המשורר בקא־ ליגראפיה היפה שלו את הכתובת הלאטינית שזה . תרגומה; ,, לאורה, הנודעת *מידותיה ה-ובות והמהוללת כ־ שיריי., נגלרנה לעיניי הפעם הראשונה כשהר ימי נעוריי, בשנת האדון , 1327בבוקר השישה -אגדיל, ככנסייה קלארה הקדושה כעיר אכיניון. ובאו* תה העיר עצמה, גם כחודש אפריד וגם בשישה בו, לעת בוקר, כענת , 1348גז מי העולה . אור זה, שעה שאני שהיתי במקרה מדרונה — מכלי לדעת —?- אהה — 1 כמה המר עמי גורלי. הבשורה הנוראה השיגתני- במכתבו של אהי לודווי"ו כעיר פארמה ביופ התשעה"עשר במאי. הניחו את הגו?, הזה, הטהור־מכל והיפה־מכל_, במנזר _הפראנציש־ניפ בערבו שד _יוםיהפטירה. נשמתה חזרה לשמים משם, כלי ספק, הגיעה — כפי שאומר הנקה על םקיכיו אפריקאנופ, לזכרם הנהאכ של האירועים, מתוך עתיקות מרה, אני רושם 'כמקום זה שלעתים קרובות נחות עליו עיניי. דמעו ארע שלא עוד יש כחיים אדו דבר שישא הן בעיניי ולאחר שניתק הקשר הזה האמיץ מכל עת היא להמלט מבבל זו. מרי אביט במילים אלו ואזכור את השניפ _החומקות חיש"קל יקל עליי, _כחהד האל, לגבור על טרדות העבר ההכלותיות, על תוחלת שווא ועד תוצאתה הבלתי"צפויה. " כך, בפרוזה לאטינית הדורה, סיפר פטרארקה את תולדותיה העובדתיות של אהבתו. ורק שתי עובדות אלו ידועות לנו על?אהבה זו: תאריך הפגישה הראשונה ותאריך מותה של לאורה במגיפת־הדבר השחורה שפשתה בשנת 1348 בכל אירופה. פרט לכך קיים כמובן אוםף־השירים, שרובם סונטות, ה"קאנצוניירה, _" הטורים הרבים המהללים את יוסיד, השמימי של לאורה והמקוננים על מותה. אך הכתובת בספר שירי וירגיל־
יוס היא היחידה שיש בה איזו "רכילות" על האהבה הזאת. למעשה, הסונטות מספרות על פטרארקד, יותר משהן מספרות על לאורה. פטרארקה הוא נושא־ דברה של אותה תורת־אהבה, שרמזים לה יימצאו אולי אצל אפלאטון אך תגיע למיצויה התיאורטי־ פסיכולוגי רק אצל םטאנדאל ופרוסט. לפי תורה זו האהבה היא כולה יצידת־רוחו של הארהב, מושא־ האהבה הוא . דק יסוד זעיר שסביבו "מתגבש" (לפי "תורת הגיבוש" — הקריסטאליזאציה — של _םטאנדאל בספרו "על האהבה(" כל אותו _מכלול־רגש־ת אשלייתי הקרויאהבה. "גם לאורה של פטרארקה קיימת ונע־ " דרת בעת ובעונה אחת. היא דמות היסטורית, בכך אין ספק, והחוקרים אף זיהו במידה של סבירות את משפחתה ואת מקום־קבורתה, אך היא נעדרת בתורת בת־זוג. אהבתו של פטרארקה אינה זקוקה לבת־זוג "פעילה. "בת־זוג כזאת אינה מתאימה לאהבה. פטראר־ קה י נשא אשה "גשמית, "שממנה נולדו לו כמה ילדים, וכמשוער גם היו לו כמה פילגשים. אך אהבה היתד, לו רק אחת — יצידת־הדמיון שלו, בת־שירתו. עם זאת, טעות היא לשער שלאורה לא היתה קיימת במציאות, כפי שדימו כבר כמה מבני־ דורו של פטרארקה. אחד מידידיו הקרובים של המשורר, הבישוף קולונה, שלח לו מכתב, ובו האשים אותו, על דרך לצון, בהמצאת לאורה, לצורך שיריו. על כך ענה לו פטרארקה באיגרת הידועה: ... "מה זאת תביע ?שהמצאתי את השפ הענוג לאורה כדי שיהיה לי על מה לשיר וכדי שהכל יהללו אותי בזכותה, ואותה לאורה אינה אלא זר־־הדפנימ (בלטינית: לאורה - י(. 5. שאליו ? אני מייחל, כעדות עכודת־חיי הבלתי־ נלאית... חלילה לד להפליג עד כדי כך _בהלצותיך. י... האמן לי: איש אינו יכול להעמיד זמן רב פני מטורף: בלא מאמץ גדול, ולהתאמץ כדי להיראות מעורך!הדי זה שיא העירוך. הנה כי כן יבולים אנו להעמיד פני הוזה במחוות שונות ואולם איננו יכולים לחקות חיוורון אמיתי. ואתה הלא ידעת את יפוריי ואת חמורוני. הזהר, _על־כן, פן תפגע הלצתד הפוקראטית במהלתי המיוסרת".. .
פטרארקה מגדיר כאן את אהבתו באותה מלה ששימשה את פרוסט בהגדרת־האהבה שלו: מחלה. אכן, לאורה היתה קיימת קיום של ממש ואהבתו של פטרארקה, המאזוכיםט הראשון. לא היתה ,, ספרותית" באהבתם של הטרובאדורים, שהיו מוריו במובנים רבים, ביחוד במלאכת השיר (הוא הביע את הוקרתו להם ב"שיר־נצחון לאהבה, "אשר במחזור "שירי* הנצחון" שלו. (היתד, זו אהבה רומאנטית־פרוסטיאנית, רבת הרטות ויסורים ומתרפקת על יםוריה. בסונטות מכונה אדונה זו "טעותי הגדולה" או "טעות נעוריי" בצד י מלת • החרטה הללו בוקעת שירת־הלל לכל מבט ולכל מלה שמשמיעה לאורה, לאוויר שהיא נושמת ולאדמה הנושאת אותה על פניה. בקובץ־השי־ רים הצנום שתירגמה לאד, גולדברג לעברית מצויה הסונטה המהללת את יום הפגישה:
ברוכים היום, החודש, השנה גס העונה, הזמן, שעה ורגע '. וארץ החמדה. ;ומקום הפגע ., פגע כי זיו עיניה וחינה. שלוש מאות שירים — רובם סונטות ומעוטם צורות* שירה ארוכות יותר כמי הםסטינה (לאה גולדברג תירגמד, גם שתי ססטינות) — כתב-פטרארקה , לכבוד דונה לאורה בימי ?הייה, "תשעים כתב לאחד מותה. אפשר שאין. עוד מחזור שירי־אהבה יפה?יותד:ו"אינ* טליגנטי" יותר מספרו של פטראדקה־ ? _שהמהדירים המאוחדים כינוהו"?איל. קאנצוניאדוד (ספד־השידה. ( פטרארקה עצמו החשיב יותר מכל?את כתביו הלאטי־
_פראנציסקו ? פטרארקה —130'?)־, (1374_על־גי תחריט של פאולו פידאנצא ניי:ם, הוא תלה את תקוותו, לתהילת־עולם בפואמה "אפריקה" . הכתובה הקסאמטרים. לאטיניימ'. הסונטות הכתובות _בלשון־ההמון, האיטלקית, היו לדידו מעין יומן אינטימי, שעשוי לעניין רק •אותו ואת חוג ידידיו הצר (שאינו כולל את לאורה(! אך בש י _ום־פנים לא את הדורות הבאים. י