Maʻariv - מעריב, 18 March 1960 — Page 14
_ג?%|_ד _£_*5 ;_מןמ?'?!11עמי, ?—?? *** •££_4_£ 1 _^ע _^ ? 3772", ג_*_ש _ בגבורות
על ג. שופמן, ההוגג ־שבוע את יובל השמונים — אי-אפשר לתשוב בקטגוריות של זיקנה. כל כמה שנאמץ את כוח דמיוננו — לא נוכל לראותו כזקן. כשם שאין אגו מסוגלים לתאר לעצמנו את מנדלי בצעירותו, בלי זקן השיבר, שלו ש. נדבק" אל סגטרו לתמיד, כשהוא מבהיק בלובן שלו — כך לעולם לא נראה את שופמן כמין ישיש שהגיע לגבורות. אילמלא היה חברם ובךגילב של גנסין וברנד — וודאי היינו נוטים לחשוב, כי חלת שט טעות ברשימת תאריך הלידה ב־ פנקסי הקהילה של אורשה. שופמן — בן שמונים 1 לא ייאמן כי יסופר. כבד גיל השבעים נראה בעינינו קצת חשוד _ונזוגזמ במידה רבה — האמנם כבר עשר שניט הלפו מאז —? כאשר עמד אז ההן היובל ובנאום שופע הומור התלוצץ על יובלו ועל גילו ")לכולכם צפוי גיל כזהו— "... הזהיר אז, (והזמין אח הנוכחים במסיבה שנערכה לכבודו — להשתתף בהנ יובל השמונים שלו. שופמן — ושיבה ?הן עדיין הוא מתהלך לו בצעדים קלילים, ז־ קוף־קומה כהייל, נהנה מזיווה של השמש ומנוף הכרמל והמפרץ, ומפזם לו בנחת ממנגינות ווינה האהובות עליו — הוא בן שבעים, בן שמונים י לא יתכן. אפשר לונ?ר במלים שלו, קצת בשינוי נוסח — "אמ שופמן הגיע לשמונים — נזדקן כו־ לנו... "אלא שהוא — ל א נזדקן. הנה הורדנו זה עתה מן האיצטבא את ארבעת הכרכים של נל כתביו שיצאו לפ־ :י כמה שנים בהוצאת עם עובד — אך המהדורה אזלה כבר מזמן — וקראנו בהם. מראשיתם עד סופם, כרך אהד כרך, סיפור אחר סיפור, על מגת לערוך לעצמנו מעין קונפרונטאציה — עימות כמו שאומרים היום — של התלהבותנו, שלא ידעה גבול, מן הפרוזה שלו באותם הימים כאשר ק־ ישנות ראנו את ו"ירוקות דבריו " מתוך — קראנו _הוברות במחתרת "השילוח כמ - " עט, בחשאי ומחוץ לבית — כי אסור היה לנו לקראו מטעמי "מוסרי' (רוגזו של אבא נפל בייחוד על הסיפור "בקצווי הכרך" — וכפה הוא נראה היום עדין וטהור_: אבל
— א ז— , (... ! לבין יחסנו הנוכחי ליצירתו של שופמן, לאחר שנתבגרנו במקצת, וקראנו "בינתיים" גם את קאפקא וגם את פרוסט, את ג'ויס ואת מוסיל, יבכ־ לל, משהו קרה גט בינתיים בעולם: עולמות נהרנו, שתי מלהמות ענרו עלינו. ראינו מהפכות וזעזועים — ושואה. זה עהה הזרנו איפוא ממסע ארור -י עם ארבעת הכרכים ביד. הדרך עברה על פני אורשה — אשר מי הדנייפר הזורמים לידה אדומים מדם — על פני דוברובנה. וויטבסק והומל. _לבוב, ווינה וגראץ — דרך תל-אביב עד למרומי הכרמל. הידשנו _ב־כדוננו את כל הסיפורים שכה אהבנו פעם זמרה— , " ו" את אדם " בארץ אהבה" " ו ו " " לפנים נקמה של בישראל תיבת , " ו"_במצור ובמצוק, "ורבים רבים אהרים, קראנו את דברי העיון והבקורת, עד ל־ קטעי האפודיזמיפ הקצרים, ודיוקנאות האישים — בשתיים־שלש שורות. היה זה מסע מענין ביותר — מסע אל נופיו של הסופר האהוב עלינו באותם הימים — ועכשיו. מסע מרענן, מאלף, עשיר רשמים והוו־ יות. גילינו יופי הדש בפרוזה השופ־ ולא מנית פג — טעמה אשר , לא והיא זו עמדה בלבד שלא במיבתן נם הזמן ליהה , גם ג_^שוואה עם כל הישגיה של הפרוזה המודרנית, אלא היא כאילו קיבלה עוד תוספת הן וברק — בפשטותה האמנותית, בליטושה, בבהירותה, בהסכונה המופתי — אין בה אף מלה אחת מיותרת. עדיין אס־ שר ללמוך משופמן — איך לכתוב. סופד לפתע כה כאילו יהודי נתגלה וכה אוניברסאלי לנו שופמן , כה הדש "אי - — רופ י" וכה ארצישראלי — אהד מגדולי ה־ יוצרים שקמו לנו נזמננו ושלא השכלנו להציגו נפני העולם הגדול — שעלול היה להתפעל ממנו לא פהות מצ'כונ ונוודאי יותר מ... נאבוקוב. אהרי הכל, אסירי־הודה היינו _לשופמן על שנתן לנו הג יובלו הזדמנות כה נעימה — לשוב אל יצירתו לאהד שנים ולהתבשם מיופיה וקסמה. אנו מהכיפ עח־ להמשך — ולהזמנה ליובל התשעים ו ־ המאה.
פרס ברנו פרסים ספרותיים — יש להם מאז ומה־ מיד אופי מיוהד משלהם, עם מסורת מיו־ הדת ועם היירארכיה מוגדרת מאד, סרס ברנד, למשל, הפד לאחרונה לפרס _המקו־ פחים — אלה שקופחו או שנשכחו ולא זכו בפרסים "השונים" יותר בכולם הכי־ בודים. הוא הפך איפוא למעין .. פרס תנ־ הומים, ''ס. יזהר שקופח בשעתו בפרס ביאליק—, זכה בפרס זה, לפני שהוכתר כעבור זמן מה בכתר פרס ישראל. אותו דבר קרר, גם לכמה סופרים אחריב. עתה, במלאות _חמש־עערה שנה לקיום הפרם פרטי, מעריצו — דומה, של היהיד ברנד שנתרם — הוכפל בידי הסכום אדם , ושניים זנו בו — סופר כפרוזה ומשורר, שהוא גט מתרגם־אמן. אלא שייסף ליכטנ־ בוים חונטקי הוכתר על תרגום נבר לפחות "פאן חאדיאוש נפרס " טשרני , האי־ - פוס הגדול של אדם מיצקינ"ן. יוסף ארי־ כא — איש משמרת־הביניים בפרוזה העברית, אשד קנח אח עולמו לפני שנים ברומאן שלו "לחם וחזון" — יצא עד כר, מקופח נמעט לחלוטין בחלוקת הפרסים. איתרע מזלו — וכאשר יצא לאור הרומאן ההיסטורי הנדול שלו — "סנחריב כיהו־ צקלנ דה" , " נתלקח של יזהר הוויכוח ששניים הסוער מנין סנינ שופטי " ימי סרס ביאליק "פסלו" אותו, בלי לתת אח הפרס לאריכא שאף הוא היה מועמד רציני -־ לא בחינה חולק גם אז לך, בכלל גס , לך לא יהיה, הפרס — עתה חוקן העוול -־ נפרס ברנד, אשר ברשימה הזוכים בו מופיעים שמותיהם של י. למדן ודבורה בארון, ומנין הסופרים והמשוררים ההיים -- ש. שלום, דב סרן, שלמה צמח:-. :!, ר., ־ג;יד. אהרון מגד ־::הדיס, שני תתני הפרס החדשים נמצאים איפוא בהכרח מכובדת וטובה, נסי שקרה הדבר לא מזמן בפרס ספרותי אהד ••- א בין י ן — במי הפרס להתבייש ובין . " ואיש ס ד ן, ואל לא מצא יהא עצמו הדבר קל בעינינו. תמיד חשוב לדעח באיזו הנדר נמצא אדם גם כשהוא מקבל פרס.
אפיקה וליריקה מיוצגים השנה בפרס הקרוי על שמו של בעל "שכול וכשלון־: י . אריכא, הסופר חריאליפטי שהצטיין בתיאור לחה לתחום יצרי-אדם הרומאן ולבטיו ההיסטורי , ועתה ענד הגדול בהצ , י , - לינטננוים את - כוהו משורר גט כתרגום לירי יצירות עדין־הנסש קלא - , סיות שהראה וגם במסה הספרותית ובמונונראסיד, המקיפה הערכח , ליצירתם נקווה, , שהפרס ישמש שניתן לשניהם לחם נאות מקור עידוד בדרכם הספרותית בעתיד. י ד ד.
ופר ללאא . . יזמ ים
— מאת א הוא: איזה סופר עברי אהוב עליך? אני: _גנכין. ה ו א (_בקריצת־עין:( ושופמן ? אני: גם שופמן... והנה, הוא הגיע לגבורות. אבל הזיקנה לא יכלת לו, לפני כששים שנד, שירת שנ־ הכרת־פניו תייפ־שלוש מעידה שנים בצבא על כך הצאריפטי ". החייל " . ועדיין ? נגלה לא רק בכתיבתו של שופמן, אלא גם בהבעה שבפנים ובהליכה הבריאה. הוא אחד מהשלישיה הצעירה של הימים ההם בפרוזה העברית: י . ה. ברנד, א. נ. _גנסין וג, שופמן. שלישיה — ובה שונים השלשה זד, מזה. המשותף!הגיל והמוצא אוקראיני — ממזרה . גנסין ביילורוסיה בן־הטובים ומהספר , האפרתי הצפוני , ה ה־ - "פאטריצי" הן בהליכותיו והן בכתיבתו. ברנד ושופפן ה"פלנאייפ" הן נהלינותיהם והן בכתיבתם. _גנכין ושופמן. דבר אין להם בעולמם פרט להייהם הפרםייס והיצירה. ולעומתם ברנד — המעורב בבריות ובענ־ יני ציבור. ילדותו ונעוריו של שופמן עברו עליי בקצה צפוךמזרח ניילורוםיח — חבל־ארץ בו גדלו היהודים "הקונקרטיים!"קונקרטיים עד כדי ריאליזם ונאטוראליזם, לפעמים עד כדי ציניות. כאן ערש השכלת־ בראש־ת. כאן ערש ־קונקרטית שנהפידות "זווית ? חסידות חדה " " נ , "ד כאן . כאן העיקר המחשבה "התוך היא ", " בעלת הגר־ עיד תור זילזול ב"קליפה".
ג. שופמן משהו משותף, עם כל השוני, _בין סמו־ _לנסקין, שניאור ושופמן", שכולה" של ס־ מולנסקין היא שקלוב של שניאור ואורשה של שופמן. אותה פשטות עד פדי "גילו• טפח"פ" שבהיים, זהו קוו אופייני לשלו־ ':ת השונים איש מרעהו. אותה הצגה של אמת במלוא מערומיה. ללא _עלח־תאנה איסתיטי. ולא רק השירות בצבא הרוסי הטביע חו־ תמו על _שופמן, אלא גם הספרות הדוסית, ה"פלדפנל" מזה — וציכוב מזה, פחות מ־ כ"ה שנה חי שויפמן ברוסיה, נעיקר בת־ חום־המושנ. מזר, נהמש שנים בגיל של בגרות והכרה. אבל אם שופמן ישוחח על ספרות, הדי זה נמעט אך ורק על הדוסית. וראה זה פלא: עשרות שנים חי בקירה, מאז המלחמה הרוסית עם יפאן (1904) עד אחר עלות היטלו לשלטון: עד המלחמה "הראשונה" בלבוב, בזמן המלחמה בווינה ואחריה ננראץ וסביבתה — ואף־על־פי-נן נשארה הספרות חגרמנית זרו, לו. ושוסמן, הפחות "איזמי" אולי בין סופרי ישראל, קשור ננימי נפשו כ"איזמיםי שבספרוח הדוסית, מכין חסופרים הרוסיים קרוביס לו במיוחד טולסטוי וצינוב, טולסטוי על שום ?(, על שום הקונקרטיות שלו, על שום היותו סופר . העולם "הבהיר" חוה בסוסדים , " לפי , חגדרתו על שום הקולעת חיותי של מרדקוכסקי, וציכונ על שום מחו צי־ בוב קרוב לשופמן נשל הקיצור שנו. המעולה ביצירות _טויכטוי , לדעחו של שופמן, אינה "מלחמת ושלום, "אלא "בעל הבית ופועלו טוי , מהיצירות - " מהיצירות "הצ'כוביות הקצרות " שלו של . הקיצור טולס־ שוסמן, על מעולם "רומו ? של א ישאל עולם" שוסמן , שוס!': את מתעגין _נר־ש־חו נ־ "פכים קטנים:" מהיכן "צמחי' זה חי V השוחקות משפחה, פרנסה כל שחוא וכוי , חאדס . תמיד - לנגד "בשר עיניו ודם, , ', בכל מעלומיו, ללא קישוט "איזמ, "' "על שוסמן עודו הוא !על משוררו פרשו, " של משירד האדם. הנשמה האדם , מתעגין אבל לא בדוסטויינסק של הנשמה , ' היתרה הרי , זח אס ב"ושימוח שופנין מנית־המווח, "אבל לא נדוסטו"בסק' מי העולמות ין דאסקולניקונ העליונים ש , "נשעת אח _שיפמן מעשה עשוי , '' יעני ראס? קויניקונ־הרוצח אני לא _ראסקומיקו: ניע" , ':? לפני ילא המעשה זה" ':' לאהד , כלומר המעשה , של !' הצדקת כלומר השי - "חמנח על חטאי - ' " בנוסח הנצרות הרוסית, מיטקה קאראמאזונ, גם _קאראםאזוב ה-
גיא - אב — אלה _מןבנינ _לשופיןן, אבל ?א אי־ וואו ואליושה קאראמאזונים, שוםפן הציץ לנשמה דרך הגוף. בכל היצירה של שופמן ישנו נושא פר־ נזי מיים אהד , "אלא : אהבה אהבת . אכל בשר לא ודפ אהבה . "האהבה "בת הש ה - - קונקרטית שבינו לבינה ?"ואיו האהבה בתיאור _שופםן "לובשת צו1ה ופושנזת צורה. " אותה אהבה בכל אחד ואתר;אס באוושה, עיירה המולדת והילדות!אם מוי• טבכק — עיר "בחוד הישיבה, שאכל ימים!"אם ננונרויסק, עיר השירות נצבא _גקיייו ו אס נהושל. ז!יר השירות בצנא בחורף ועיר הפוגרום. אותה אהבה נערי הנדודים שבמערב: אם בביתיהבושת ב־ לבוב ואם ההיזור אתי "השיקצה* בווינה. וכך עד היום הזה, עכשיו הוא יושב במרומי הכרסל כשנגד עיניו משתרע נוף חים. אנל שוספן אדיש לטבע: "בתורים ובתודות ישנם גם _נאך. האהבה היא מחוץ ל"גיאוגרפיה" ומחוז ל"היסטוריה. "_מאןרשה עד גראץ ועד היפה ו אותה אהבה. היא לא שינתה את מהר הה, לא במשטר ניקולאי השני, לא במשטר פראנץ־ייזף, לא במשטר היטלר — ולא באן בארץ. ומניוון ששופמן רחוק מ"איזמים. "לשווא תתפשו ביצירתו "איום"' _בלתי־מובן ושמו חמוות. יותר סדי בריא _שופמן מש־ יהרהר על ה"איזם" הנצהי הזה. _זעיר־שם _זעיד־שם מתפרץ ה"איזם" אפילו אצל שממן. הוא , ראה את הפוגרום בהופל. הוא שירת נצנא הרוסי. הוא חי הרבה שנים בקרם הגויים. הוא הי באוסטריה — ערשם של היטלר וההיטלריזם. והתפרץ ה"איזם:" הפרולטריון האוסטרי ןראד, בעיני שופמן ככלב זה. הפונה עורף למדריכו, הס"ד והיהודי לראי, המשומד. וקופץ לפני אדונו ההיט־ כיצד נראית האנטישמיות בעיני שופמן. אם בפוגרום ההופלאי ואם בהיטלריזם האוסטרי 1 איו הוא רואת את ה"איזס. "את האידיאולוגיה, כביכול, הוא רואה את הופעת ה"בואשיח'' שבה. בכל הופעה דואה _שופםן את ה"נראשית. "ובנלל זד, נש-:-את־העולמ -" לעם־עולם.
- " " סיפור מוזר מי יתן בוקר
־- *את מרים אורן _
ספרו חתדש של שרגא ק ד ר י , "מי יתן בוקר" (הוצאת _עם־עופד) — מוזר הוא ומשונה סכל ספר מקורי אתר שקראתי בחיי. אכן, הענין שאפשר למצוא בו. על אף חכ• רונות מוזר, "ו אלא חרבים , ובעיקר , אינו , נובע בשום רק שאפשר מעצם לראות היוהו נו נסיון לסתור בעיה ספרותית תשובה, למסור יצירה סרק ספרותית חיים ידוע נכתבת , אם סתיו לא את השאיפה החייב בכללם, והחיים, נידוע. יש בהם חזרות אין סוף וכפילות דברים. יש בהם רשמים והוויות שאינם מתקשרים ?קו ידוע, ונערכת היחסים האנושיים לא תמיד אפשר לסכמה בעלילה הגיונית, לעומת זאת, הצימצום. מחוך ויחוד על נל מה שאינו הכרחי. הוא יסוד בלעדי באמנות. הנה בך. עצב _הנסיון למסור פרק חיים ידוע במסגרת ספרותית זח, ודומה , מחייב ני הספר את "סילופי "מי יתן " של בוקר פרק , 'נתוב הייפ מתוך תחושת הסתירה הזאת. הנסיון למסור את החיים "כמות שהכי, הניא את הכופר לידי כך שיתארם ללא סור ויפו הגיוני ' ' המטהר ללא העדפת אח הסיפור עיקר מכל על שאינו תפד וללא משתלפ כו. לא קל, איפוא, לשכם את חונן הספר, ואנסה אך למסור מושג ידוע מכד! שמתחוה בו: הגיבור המכונה "מוכר חפים" ;כיוון שהוא מוצא את פרנסתו נמנידח סיס) הוא פליט השואה, אדם ככן חפשיב, נן למשפחה מיוחסת, אביו היד!עסקו ציוני לשעבר. מוכר הפיס, שהוא אדם דתי מתוך הכרה, חולד לדרוש בעצת רופאה כיוון שהוא חש מיחושים ידועים, סתומים למדי, הרופאה ':ולתת איחו ל-נסשאית" ודרר אגב. כל הדמויות הפועלות נספר אינן מכונות בשמות פרטיים, (חהלק הראשון של הספר. המשתרע על פני 350 עמודים, מגולל לפני, ': בעיקר את שרשת האנליזה של מוכר הפיס, מן האנליזה הזאת לומדים אנו על פרשת חייו נעבר, על מעשיו ורשמיו נהווה, עי יחכו אל ה"נפשאיון" ואל הרופאה, המת• 'תהת אליו פעט בידידות ופעס ברשמיות, על התענינותו _משתיפ־שלוש נשים חמזדג' נות בחיי היומיום שלו, ניניחן אחותה החו? לה של הרופאה, ועד _חימשכותי• חגדושת מוכר טה, "אשת כליות, לא אחדי צעירה "תלמידת !'יעזבה האונינרכי־ את בעיר, ימששחתד!ובאה ללמוד _באונינדסיטח. אכן. האנליזה הזאת המגיח עובדות, ולא שרשי תסביכים, מסמ"מח לפתע *תאום. כאשר בא מוכר הסיס אל ח"נפשאית" ומצהיר ו חבדאחי ו כיצד חבריא ו - . תלמידת חאונינרסימת" החליטה _לנווב אח ירושלים ולחזור אל נעיח ו
חלקו השני של הספד המשתרע גם הוא על שלוש מאות וחמשיט עמודים. הוא מעין , השלמות וכלואים, "מוכר הפיס שהבריא הולך מחיל לחיל. משיגים לו דירה (לא בעיה , (1הוא מתחיל לעבוד בחנות ספריפ והוא מכונה עתה "סונר הפיס לשעבר, " יום אהד בא אליו ידידו ולוקח אותו עמו להשתתף במבצע סיני, כמי שמזמין את ידידו גיבורנו לסוף־שנוע "כתנ צנאי באיזה , "אם מקום כי , קשה עתח מכונה להנין מת הוא נותב ובאיזה _עתון, הפירסום אינו מאתר לבוא, ואין להבין בזכות מה. אהרי _סערנת סיני מתגלגלים הענינים בדרך פשו' מה למרי: חכתב הצבאי נושא את הרופאה, מוליד ילד, מגיע לעושר גדול, מתחיל לעסוק כמחקר שמטרתו להביא את השלום לעולם, ולבסוף ז/ייהו מוצא דרך גם אל ההרמוניה הנפשית: הוא אב טונ, בעל טוב, אוהב ונאהב. בונה ונבנה. כל השרשה חזאת מתובלת בעשרות תקריות קטנות מההווה ומהעבר, _המניאות יפ־ עמים יספר אנשים ששוב איננו פוגשים אותם נו. כמו נן. לא יחסרו כאן הרצאות ארונות למדי על דת, על ציונות. על יחתייכ סינו עם מאד חערנים של נמה , סיכומים מקרים קליניים ינשים " " שה ושט־ "נפ• שאית* מוסרת איחס לפציינט שלח, ותאור ארוך מאד ונאנאל• מאד של הקרבות בסיני, ראוי לציין _שחכיפור נמכר במאח דרכים ואחת - נדרו הסיפור האנונימי, נדרך ד. '" צאת מרלך האנליזה. נדו"ח שנמכר בגוף ראשון(מסי הגיבור, !בהערות נאוחיוח לענות כגוף הכפר, מפי, המעתיק'' המניא אה הדברים _לדפיס. נאמצעות הערית על המעתיר היה. יכו' יכו., איו צורר לומר 'ריבוי דרכי הסיפור חנו ברינת תפרים לגנים כלכול על שיא הבלבול סולקו הקייס מהנגר בו והריהו נלאדהכי מוסיף , כתוצאה מתוויתור עי הצמצום _יהניסוי. העלולים ינאורח לפגוע באמיתות הדברים.
בכוסו של דבר - יני לא אמרתי כ• מוזר חוא זח ו - מתקניה, למרוח חכי, תמונח עולם כישו', , תודות לכד כמובן, שהכופר מסתמך במידה דבר, עי הסיני' ש' חקורא ילין כי כדרגתו היא למסור אח "האמת הפנימית שי הדנרימ, 'אחרת לא היד, נא יגולל פרשת עיילה בית• מציאותית כזו _שנפמדו, יש מקום, איפוא?לשאוי אפ לא חיח ני גיבוב הדנרים שבספרי מיותר, גגודח קדרי מודה זו ובררנו בכך ש"ראי שיו, החיים נמצא , " כשי גס שכינה שרגא _שקספיד אח האמנות, תפקידו ישקף את חמ5_ית החיים ולא אח תמונתם הריאליסטית.
רומאן אחרון נטל ליאו פרוץ
מאת מרים שויאר
כשנפטר לפני שנתיים ייאו פרוץ. _חסופר נעל _שיעןר־קוסה, בעת שהייה כהוץ־לארץ יהודה _איש־קריות , הניח של _כתנ־יד ליאונארדו של , " סיפור שיצא עכשיו " לאור על ידי לרנד, _הולניה (בהוצאת זיולנאי. (כן הופיעו מהדורות הדשות של שני רומאנים קודמים של פרוץ " — שלג אמנות של סקנט הסיפור -םטר הגדולה . *ו"הפרש של השבדי פרוץ . " נמנעת פנל מאנייריזם ומנל משמעויות חבויות. הוא מסתפק כהרצאה נאה של ־רפתקות מרתקות, בין שהן נגתחוללוח בווינה ונין מכסיקו, כין בימי קורטז _ןבין בתקופת _מלהמת־חעןלם, נםאה ה־ד1 של צרפת או של איטליה — חמיך הם לנושים לבוש היפםורי־תרבותי נאד" בני־אדם שבהם — _חפחךנים _והאמידים — הם בשרודפ!ואף שיש להודות ני תיאור־הנוף מתקפה אצל פרוץ, כדרך נלל. הרי הפירוט ההיסטורי והפסיכולוגי אצלו מדוקדק שב־ עתיים• התקופה ואנשיה עומדים לנגד עינינו באמיתיות פלאסטית. "צרופים אבל יש " תכונה אלה; מיוחדת ההוכחה אתת העקשנית לסיפורים שגורלנו אכזרי הוא') שהוא מעניש אותנו בהעניקו לנו מה שאנו מבקשים יותר מדי. אוחו רעבון נהפך לףעיון על־ערכי, הופך אותנו לאהוזי דיבוק -י- ומעניק לנו אח הפד' הנכסף, אלא שבינתיס הרקיב. אופן התיאור אצל פרוץ מזכיר את ה־ _מירשם הקלאסי שהתקין לפני 150 שנה פילוסוף ומבקר ההברה יי- וויליאם ממוין במבוא ל"כלב וויליאסס"!''תכננתי חכני־ תו של סיפור הרפחקות, שנועד להצטיין _כדךך שמצטיין בעני!מיוחד במיגו... הניחי ית של בריחה ורדיפה את ה
_, הרפתקות -. , בורח םחרידים בכל עה תמיד פתדים קשים ביותר המאיימים יד_!כדיעו. ורודפו מצליח, בכוח חריפותו והאמצעים שבידי. להחזיק את קרבנו במתיחות _איומח בלא הרף... גם הוצרכחי ליצור מצב דראפאםי דכ־דושם, שממנו מהבקר עוז החלטתו של הרודף לענות את קרננו כלא רהםים ולרדפו, ולא להניח לו לנשום שום נשוםה ב־ בטחון זהו " תיאור . הולם ידרנו של פרוץ נבנית נובלות!נקצב _עוצר־נשימה של רדיפה, שהגיבור סבור שהוא רודף ולאבי־ תו טל דבר הוא נרדף ללא רתם — תמיד הוא הנרדף. ואחריו רודפת בלא השך אילת הנקם, שרדיפתה הנפרצת נולעת ממצב דג־ רושם — מחטאו של הגיבור. כי לפי אמרתו של ואלרי, דשאי השטן "לצוד רק בסבר בחירתנו החפשית" — ושם מעמידו פרוץ לצוד ציד. זאותו שפן יש ותוא מופיע מוגשם, כגון כתליין או כטןחן ?י- דמות נרגנית לההריד, שמחה לאיד!, דיבוריה נשמעים כדיבורים של טעם. ותמיד נעגש האדם שניהן לו מבוקשו — כך רוצה הפאטאייזם המיסטי של מחבףו. זה עלול יהיוח מסמר־ שיער — לולא היו הדמויות _הפועלוה על כמת־גזרל כל כך. והתפיסה זו דמויות העקשנית . באךוקיות — ש ססגוניות החטא ועונש, 'משתלבים באותו נושא — כופר, על המחבר המצאות וקומבינאציות נועזות, ר הוא יכול להן וממילא מהגבר הקצב עוד יותר. הנה תפיסת החמא ועוגשו: הרודן גוזל את הרובה ושלושת הכדורים _הנהוצים לו נדי להגן על מונםםופד., האיש שנידון לתלייה בגלל אבדן הרובה מקלל אותו, עיב־
כדור הראשון יהרוג את סונטסומת, בשני את אהובתו ובשלישי את עצמו. וכר קורה באופן או: הגיוני קצינים לגמרי צרפתים . מצווים להוציא להורג איכר ספרדי. ניוון שבמקרה האזין לפרשיות העגבים המסוכנות שלהם. אולם הוא היה לוחם מהתרת בתהפושת — ועכשיו הם נאלצים לאותת במקומו לאוייב. ולהשמיד את היהירה שלהם. וגם זד, קורה כאופן בסיפורו עקיב האחרון בהחלה. שיצא לאור מעטו של פרוץ — תולקים עוד שני בימי אנשים חייו בזהות " — הפרש אתת השבדי , בגורל "
ליאו פרוץ אחד, ובעונש אהד י- בזמנים שוגים ובמטרות שונות, בלא להפסיק את רציפות דךך החיים). פוריס יוקאי ניסה פעם דבר זה ביצירתו "שניים כפול שניים הם ארבעה!" המספרים הגדולים נפגשים כאו נגימנסטי־ קה אל _אמנןתיה 'השורה . ( הנכבדה של סיפוריו: "נס עץ הסאנגו", "_טורלופיך", בית תשע _ליוואד לתשע" " . . " הכדור "פונדק השלישי הפגז. " , " "לאן "הסארקיז תתגלגל בו־ , תפוח קטן ן", "שלג פאנקט־פטר", "בלילה תחת נשר האבן,. "לידת האנטי-כריפטוס" ו"הפףש השבדי* — , מצטרף עתה, לאהד מותו של המחבר הסיפור — . יהודד " , איש־ קריות של ליאונארדו" םיפוד אחרון זח חופשי!עליז הרבה יותר משאנו רגילים אצל פרוץ, הקטםטוץפה אין בה סרגיקה קטלנים כל כך, היא רק סיפור אהבה מר. משום שגם הציד בסבך הבהירה התופשית איננו אכזרי נל כך ז קרוב יותר הכל לחיות _קומ־יח־אופי, מרושעת במקצת, בתוך הווי האמנים של נסיכות איטלקית בימי ליאונארדו ומסביב לו. הסייס הכסיל הנאה, שמכר את האהבה ב־7ו זהובים, זוכה להנצהה כיהודח איש־קריות כתמונת "ה־ סעודה האחרונה' מאת ליאונארדו (אם כי ההנצחה מפוקפקת דווקא בתמונת-פרסקו זי , שזה כבד היא מתפרטת והולכת, (והנערה נישאת לטוב ממנו. כל אלח מסופרים בהן רב, בקיצור הפנוני של סנטימנטים וברחבוח גדולה של אמנות ואומנות — פריםח־של־ם אחרונה, ננית ח מאד.
הקריקטורות של דאן אפל
קבלתי מתנה _מצרפזן. אין זו מתנה ככל , המתנות: מינוי עי השבועון "ל'אכפפרס" "הביטאון של הגל החדש' (ושל תומכי מנ ־ דס־פראנס. (מילא, אין יי זמן לקרוא עוד עתון מדי שבוע, ואפילו על ה"יומד המצוי[ והחריף של פרנםוא מוריאק שבעמוד האחרון אני מוכרה לוותר. אנל, עם הבדיון הראשון קריקטורות , יש תוספת מאח 'ז ' , והתוספת אן אפל, מודפס הוא אלנום על שמ של • 'בחתימת הצייר !ח כבי עניין אחר. ז'אן אפל הוא אולי הקריקטוריסט -מפורסם ביותר בצרפת. פרסומו בא לו נגלל סגנונו החביב: כל אדם המצוייר על־ידו. כל היה, כד עץ. כל חפץ, יש להם פגים של תום ילדותי. ובכל אחד מציוריו אין הוא לו שונה על להוסיף רקע שק יפחות ישיבת מרגנית האסיפה אחת ־לאומית - אפי . ־ של צינוק _נבית־הוהר או של סייה השטה על פני האוקיינוס. הוא אוהב גב את הענני־ שים, את הכוננים ואה המלאכים, והנושא הקרוב ילבו ויוא- _גן־עח. הקדוי"במךהוא חמולך על חשרסים וחכרוביט, עד איזה _אום־הדאשון שלומיאל ותמה, ועל חוה הסויה בעלת חוטם מורם בחוצפה. אך מד, נעשה, וז'אן אפל אינו מאמין נלל ונלל בבורא העולם ו כשבידו אינו אלא כעין נדחן זקן? וכל _מעשי־ידיו צחוק עליז ותמים: אולם האלבום של המחבר שקיבלתי , אינו . עוסק בניגוד בס_^ לדוב י היצירה האלבומים , איא לו בפוליטיקה , מויאדשי צרפתית א י'אמפיר שי ימינו מןן־גול , שמו : , " צירוף "דה _שאי־אפשו יתרגמו?כי הוא עשוי ממשחקי מלים. ננסח ככל זאת להעתיקו כך: "מימי דמולאדניח (דהיינו מינות גי מולה) עד הקיסרות המון־גוייח, "חמונח האחרון עשוי מהשם דה־גויו ומנינוי הקניין "מון" ושלי. ( אשר, יפי השבועון דהיתולי רנ ההשפעה _בגנייפת "הברווז הכבול" ")לח קאנאר אני שאני ליקה (" החמישית , חוא שגור , הרואה נשפע בכל נפי יצור נשיא דבר חרפוכ שנברא עמ לשמשו כל המימית .., !וחנימחו אין הקריקטוריסט חס עי קדבגותיוו בעיקר אנשי הימין, - אבל ימין המתרחב עד שהוא פויל נחוכו גט את המפלגה הסוציאליסטית הרשמית וגי מולח _בי־אשח, את אלה אין ז'אן אפל דן לכף זכוח, אלא חמיד יכף חונה, ואפילו באכזריות, _מנחיגי אדצות־חביית _ונוימניה הנחלה אינמ מוצאים חן בעיניו, ובני יוו
הוא מנחין איבה _וערמימות. ניתוח, של המאורעות המדיניים, שתניאו את צרפת מן הרפובליקה הרביעית לחמישית. אינו תמיד מצחיק, נייחוד כשמגלינ לפניך נל כך הרגה תולשות הרסניות, אוימ כשרונו של האמן שורה על המצאותיו הסמליות, כגון יתר דיוק הרגל :י ( ןוכך מול" בצרפתית השוק) המופיעה = שוק בריב , או ה ב - - תמונות נ"כסתור יפרח" של ה"מולארשי־.
יזלי' . ייאריאו־ הארניוזיח ואחרון אחרון חביב; משהקי־המלים. השיי־ כים לתחום ה"קוקאס" או ה"לופוק, " המם־ הישים את האבסורדיות המוקעה בחוש בטוח ובריא. אולי יא 'סול ע?ידי :ד המשטר הנוכחי;כי לאמיתו של דבר?אפילו בציפת - _חמגוחך פוצע ואינו קוטל, ( כמי שה"עונ־ שין" של ויקטור חוגו חרמו לחפלת חסים־ דוח השנייה. אכל ציורים אלד!יניאו הרבח קוראים ומדפדפיס ייד' מחשכה נוגח על מחלד ענייני ארצם?_יעל־ידי כוי לחקומח דעח־חציבוו הנרדמת במקצת ואס כ יוכח פעם נוספת שבפאריס תלויות _חממשלית _גבדחניט (ח""יאנדונ"ה"' _ינקאריקסוריס־ טיט?•" מ. ק.
י בצלאל ש"" רישום לנןשלי _אינוופןס
ז שאלות השעה- !- והנצח
י יש קונה עולפו בשעה אחת — ואילו ש. ז. ן שרגאי קנה עולפו בשעה שקדנית ארובה 1 שהגיעה _יגקודת־שיא של רגע גדול בחייו, י במלאת יו ששים שנה, בדרך כלל מכירים את שרגאי בצינור כעסקן. כתנד הנהלת ! הסוכנות היהודית ועומד נראש מחלקת העליה שלה. ואיו הצינור הרחב — ;מלבד כמה אלפי קוראי "הצופה- (" מכירהו כאיש־ המחשבה, שכל אושרו האישי גא יו מד' ) האמות של חהי-ענודתו הקטן שנביתו, כי שהוא מצוי כין ספריו ומשקיע עצמו נשאי לות השעה והנצח. י חוא ניום מן המעםיפ במחנה הציוני־הד־ תי ' חסמזג יפה נאישיותו את העסקן וגפ ו את _אישיהמחשנת. ומיזוג זד!יש נו הרמונית י ושלימות, נאשר הוא נונע םו האפונה נתון רה הה הוא דוגל ומן הינולת נ־ נתנרד, לקשור כתרי אותיות לעטרת תורה זו. 1 לפני כשלושים שנח, כשטרם תיתה מפל־ גדרדתית־יאומית וטרם קם המיזוג בין הפז' דהי והפועי־הםזדהי. תיר, תנועת תוות-וע־ ] נודה את תור האביב שלה. ובעקבות מהולי ?שורח לה של של תנועה אידיאולוגים זו. חרב ש נלהבים ? , ח. לנדאו (נרונוגי . קמה , ברנשטיין. עםינח ואחרים, (ששעשעו עצמם , ;וקוראי מאמריהם וחונהתיהם באשליה, כי כאשף תקום המדינה היהודית, חיא תהיה ;מושתתת על הוקי התורה וגווייה המוסריים־ חפףהיים, המציאות הופה את האשליות. י והורהיוענודה הפכה מחיתם של מתי מעט אידיאליסטים החיים חייהם המסוגרים בתוך נמו!קיבוצים של הפועי־המזרהי. והסופרים !נעלי המאמרים ומפרםמי ההוברוח הניחו את עטם המעלה _חלןךח האכזבה, דק אהד מהם נשאף איתן כצוק _באמוןתו בחורה וב־ יום יבוא כו חתנשם, _וחוא — ש. ז, שרגאי. < עמו לא נח םאז ועד חיום הזה. וכל מעייניו נתונים העשויה
יכל שאיה להעסיק איש־הסהשבה הדתי. כירוריו וביאודיו הוד־ גיס ?יום הרתק מעבי לתןזום צר של אידיאולוגיה. _אף־כי המעיין הוא אותו מבוע של מים זכים של אידיאל גדול — ואולי אוטופיסט' — על תברר, ישראלית העומדת על בסיס ההורה ותרי'ינ מצוותיה. כל חופי הגיגיו מוליכים לנקורח־מוצא זו. וכיוון שהאיש הגיע לששים שגותיו, מצא _מוסד־הרב־קוק. כי הגיעה _עת־כנוס ומפרסם בזה אחר זה קובצי מאמריו' פרי מחשבתו. לשלשה הקובץ האחרון : דת, ציונות בשם ", שעה מדינה. ונצח אולם " מהויק תהום נכנס _בהבךו _וריקמח ארח היא זאת. רוקמה של איש באמונתו יהיה, של איש היודע ומכיר אמונתו והיא פפוגח בתמצית דמו ושוויה נבל חא זעיר מתאי מוחו, ולכן כל רפלקס שלו הוא על-פי אמונה זו לגבי כל נושא. אעפי"כ אין כאן _צרוח־מוחין — חסיד הוא האיש כן חסידים וזה מסייע לו _לחתויאו מתיך מבוי צד ולהפכו לאוניברסלי יותר. והנה אצלו הגדרת הנצה: "הבנת העולם, הכרתו, חדירה לתוניותו — להעסיק בין _השיטין — הרגשת צער הי עולם ותחושת יסוריו אי־אוסשר בלי תפיסת הנצה חטיבה שי אחת ?ל בעולם היקום, , " של אף העבר התופעה והעתיד של , צדיק של ידע לו. רשע וטוב לו(צדיק מבחינת האדם בכלי. (תהיטםוריה של עם ישראל. כבשה אתת בין שבעים זאבים — כי התופעות הללו. הסכר לחן בתפיסת הנצת. ואם לאו — הכל הבל. חטוף ואכול, איו חוק ומשפט. אין מוסר. כי דאיים גבר. והנה אצלו הגדרח השעה! "אם נעמיק חקור נמצא שהיהדות הרואה הכל באספקלריה של זןנצח, אין כמוה מקפידה על השעה והזמן. אף על היי שעה, זמן תודח וזמן ת9ילה, שבת ומועד' בשר והלב, קדושה לשעתה וקדושה לעתיד לבוא — הכל מוגדר בזמן. בשעות, ביסים ואף ברגעים, יש לנו אפילו עיצומו של יום _ועיצומן בנצח, וכל הזמן הזה המחולק לחלוקה הועידה ביותר, מכוון(מפגי שזוהי מהותו) לתכלית של הבריאה, הנעוצה בבראשית, לאחרית הימים, ואז יוחזר לנו אור שבעת הימים שנגנז. ''
שעה ונצח משולבים יתד והם חטיבה אחת. הס — האהדוח שבבריאה, וזה למעשה היםוד והמקור של נל סעיפי הגיגיו של שרגאי החובקים זרועות עולם. ספד זה נו כונסו רבים מפעיפיט איה. נאה הוא לאיש לעת הניעו לאותה תחנה בחייו. ב־ עושה אדם "השנון שני" של פעלו עיי הלד.