⁨⁨Kol ha-ʻir⁩ - ⁨כל העיר (ירושלים)⁩, 11 March 1983⁩ — עמדת תורג׳מן [⁨ARTICLE⁩]

עמדת תורג׳מן

מה שהיה פעם בית הפך לעמדה ועכשיו למוזיאון, שמנסה להביא סיפור חינוכי על המלחמה, החלוקה והאיחוד. מבצבצים סיפורים אחרים שפוגמים במיתוס

מאת יגאל סרנה

0

מו דג שהושלך ליבשה, מקום לא שלוי, לזימים אין שימוש — עמדת תורג׳מן. מה שהיה עמדה אסטרטגית חשובה נוכח פגי האויב, והפך פתאום לבית עזוב בלב שכונה שלווה. הכלבים ממול נובחים על גנבים, לא

מסתננים. הגבול נסע ב־67׳ הלאה, עשרות קילומטרים מסה. תורג׳מן נשארה כמו חללית נטושה. מחרכי הירי נשקפות הגבעות הלבנות, המאכלסות בצפיפות זוגות צעירים. על הכביש, מה שנקרא אז ה״קו העירוני", זורמת תנועה. ממול — תחנת דלק, מחצבה, שדה ירוק ושולחן עמוס כל טוב אצל זיתוני, מתחת לשקדייה. ב־1 967 היתה רווחה גדולה. העיר אוחדה, הסכנה עברה לאזורים מרוחקים, דחפורים של העירייה הסתערו על קירות מגן, גדרות תיל, שיני דרקון ובניינים נקובי כדורים. הכל נחרש ונהרס. מירון כנכנישתי אומר: "רצו למחוק את כל התקופה בבת אחת". הצהרת כוונות פוליטית בוטה. בפינה הפיל ציוד כבד את שער מנדלבאום. קירות־פח מחוזקים וצריפים לפני בית תורג׳מן עצרו את הדחפור. מירון בנבנישתי דרש להשאיר ולהנציח, שיזכרו גם את 19 השנים הרעות. היו דיבורים בזכות השיכחה. בנבנישחי אמר: "גם תקופות קשות צריך לזכור". הבית נשאר. מסביב חרשו, עדרו ויישרו. התחילו לחשוב על קונספציה. מה יסמל הבית. מלחמה? מאבק? חלוקה? איחוד? אולי שילוב ביניהם. ילדי השכונה שיחקו בחצר. השקים בחלונות הגירו זרמים דקים של חול. אחר־כך נרקבה היוטה ונסערו פתחים מכוערים. הגשם התעלל במבצר חסר האונים; החולדות, מורעבות, טרפו זו את זו במרתף הנטוש. השנים סייעו לגבש קונספציה, לא מיהרו. אנשי קרן ירושלים והעירייה ישבו על העניין. יוסי כץ, יוסי פישר ואחרים. נמצא גם תורם גרמני, שנתן הרבה כסף וחשב על המודל של ברלין החצויה ועל מרכז לשיתוף פעולה יהודי־ ערבי, שבו יהיה האיחוד תהליך נפשי עם התקרבות הדדית. נתנאל לורך, היסטוריון מלחמות ישראל, קיווה, כי בעמדה תשוחזר אווירת מלחמת השחרור. הרבה רצונות הצטלבו סביב העמדה הנטושה. לכל אחד היה אתר הנצחה דמיוני בראש. בסוף יצאה פשרה מכובדת, העונה על חלק מהרצונות: ברלין של התורם הושמטה והשיתוף היהודי־

ערבי הצטמצם בינתיים לבנייה. למטה בחניה עובדי□ עכשיו ארבעה פועלים מהשטחים ובונים סככה ומיקלט. אקט האיחוד עדיין לא זכה להכרה פלסטינית, המוזיאק לא הומלץ על־ידי ועידת אלג׳יר ומבתי־ספר בעיר המזרחית לא הגיעו לכאן. כן באו יורשי תורג׳מן, הבן והנכד של האיש, שהיה בעליו הראשון של המגרש. הם הציצו בתערוכה, וגם יהיו אורחי כבוד בפתיחה החגיגית. יוסי פישר הביא אורחים ערבים של קרן ירושלים, שמהאיפוק שלהם זוכר פישר משפט אחד: "לפחות הראיתם את הערבים בצורה מכובדת". המלחמה זכתה בפינה משלה, אך הדגש הושם על החלוקה והאיחוד. "רצינו", אמר יוסי כץ, "שהמבקר יצא בהרגשה, שאסור לחלק שוב את ירושלים". חמש־עשרה שנים אחרי המלחמה קול^ה המלאכה, העמדה נפתחה בטון מינורי, בלי רעש גדול, עם פתיחות לשינויים, חללים ריקים לתוספות ואפשרות לתיקון טעויות. במאי תהיה כנראה פתיחה חגיגית. כאמור, יבואו התורג׳מנים מבית־חנינא. בעליו החוקי של הבית, אנטוני ברמקי, לא יבוא. הוא מת ב־1972. בנו, גכי כרמקי, כיום נשיא אוניברסיטת ביר־זיח, לא יגיע. "לפחות", ביקש, "תקראו לבית עמדת ברמקי ולא תורג׳מן".

[1

יום שלישי אני אוסף את אליעזר סרי־לוי, מסדנת הדפוס של בצלאל ברחוב שץ, ובא איתו לעמדת תורג׳מן. כשאנחנו מתקרבים לבניין, הוא מתמלא חוסר מנוחה ומחפש נקודות אחיזה בסביבה. המקום שונה ממפת

הזיכרון שלו. הוא שואל על "הבית השחור", "עמדת המיסיון", "הכנסייה". הוא עוקף את הכניסה הראשית עם דלת הזכוכית הכהה, ומוביל אותי דרך ערוגות פרחים, שזה עתה נשתלו, אל אחורי הבית, אל דלת מתכת נעולה. "מכאן נכנסנו". בראשו כבר מצטיירת עמדת תורג׳מן הישנה. הוא מציץ מאחורי תמונות, נוקש על קיר, שבו היתה פעם דלת, מחפש בקרקע סימני חפירות, שהובילו לבתי־אונגרין. בכניסה אנחנו חולפים על־פני פקידת הקבלה. ריק. נשמע רק זמזום התנורים החשמליים. סרי־ לוי משחזר לעצמו את קומת הקרקע, חדר המבוא הגדול, החדרים סביבו, בור המים. בשלושה חודשים, בקיץ החם של 1948, ישב כאן עם עוד חמישה חברים מהחטיבה הירושלמית, גדוד 63. הם ישנו בקומת המסד והתחלפו בעמדות כל חמש שעות. אחר הצהריים ועם שחר היו שעות ההפגזה. עמדות היו בקומה השנייה ועל הגג, ולשם זחלו להחליף. פעם, כשבאו להחליף את שומר הגג,

מצאוהו הרוג. כדור פגע בו ואיש לא שמע. ממול, בבית טזיז, ישב הלגיון. אפשר היה לראות את החיילים הירדנים. עכשיו, מתחת לזכוכית המוארת ליד חרכי הירי המשוחזרים, רשומות הוראות לשימוש חסכוני במים, יש צילומי תורים, עזרה לזולת, חיילים גיבורים וכותרות עיתונים ישנים על עמידתו האיתנה של הציבור. אבל

בעמדה מספר שש, היא "עמדת השדים הצהובים", יש תיבת־עץ עם כפתור אדום, וכשאני לוחץ, פורצים הפחדים - וממלאים את החדר כמו מתוך תיבת פנדורה. שני מקרני שקופיות ורמקול סמוי משיבים לכאן, מתושבותיהם הנסתרות, את האימה והחרדה, קולות ומראות מלחמה. המוזיאון יטפח ויחזק את המיתוסים הלאומיים, אבל מהמראות בעמדה שש ומהיומנים והמסמכים בחדר העיק למטה יבצבצו תמיד צדדיה האפלים של התקופה. מאחורי

העמדה הקדמית של תורג׳מן התנהלו החיים בעיר הנצורה לפי כללים נפתלים, שהוכתבו על־ידי המצוקה, המחסור והיצרים האנושיים. בעמדה היו רק הפחד ויצר הקיום. "בוקר אחד שמענו", אומר סרי־לוי, "צעקות נוראות מלמעלה. היה שם בשמירה בחור יקה סטודנט, התקרבתי אליו ושאלתי מה קרה. אי אפשר היה להוציא ממנו מלה. הוא היה. מפוחד עד מוות; זחלנו איתו אחורה למקום הריכוז בכנסייה. מסרנו אותו, ומאז לא ראינו אותו". ביומנו רשם ב־l 2 בספטמבר ישורון קשת•: "ההפוגה היא חרדה בלי הפוגה, אוטומאטית ואילמת ...ביעות המלחמה הוא עתה לחם חוקה של ירושלים... פגז אחרי פגז נפל בסביבה, שוב נתמלא הבית אבק שריפה ואווירה של אימה... הטיח נופל פירורים פירורים מן התקרה על השולחן העזוב, ששוב אי אפשר לשבת על ידו כדי לכתוב כמה שורות". ביולי רשם: "...מהלך הייתי בחוצות ירושלים, ופתאום נתחלחלתי מן הרושם הקשה: סני עיר גוועת לה. רושם זה של חידלון נעוץ היה לא רק במיעוט התנועה ברחובות ובריבוי החנויות הסגורות, או החלונות השבורים והסתומים בשקי חול, לא רק בהבעת פני האנשים, ספק עייפות שבתוגה ספק קהות שבאדישות, אלא במשהו נוסף שאתה חש בו. יש שאתה פוגש ברחוב אדם ואתה 1 . ־ משום מה שסכנת כליה חתומה בפניו...". דפ זד היה נחלתם של הנשארים בעיר. הם, המצולמים בתצוגה, ניצבים בתורים הארוכים ללחם ומים, מחכים לשיירות, ממתינים לשמות הרוגים, מזהים קרובים מרוטשים. בסוף יוני רשם קשת: "ירושלים מתרוקנת והולכת. ׳פני׳ הציבור, האמרכלים והפקידים, עוזבים אותה ממש כעכברים הללו, העוזבים את הספינה לפני טביעתה. כל המוסדות שיש להם שייכות לעסקי המדינה מועברים בחופזה לתל־אביב, ועימם גם עובדיהם ומשפחותיהם ומקורביהם. וכל איש פרטי, שיש לו יכולת להשיג העברה בשוחד, כשהוא טמון בתוך ארגז ריק על קרקע מכונית־ משא או בצורה נאה אחרת, מזדרז ועושה זאת. מתחזקות בעיר השמועות, כי השוחד, אם בצורת כסף ואם בצורת טובת הנאה אחרת, ממלא תפקיד גדול בסידורים הציבוריים בירושלים. התמונה היא: אספסוף למטה, אזלת יד למעלה, ושחיתות באמצע. התמרמרות החוגים דלי האמצעים ומחוסרי הפרוטקציה גדלה והולכת והתוצאה היא, שהם נותנים אהדתם יותר ויותר לפורשים, שאינם חדלים מלהסית בגלוי ולטפול שקרים על ממשלת המדינה, וגם מוצאים אוזניים קשובות. בקרב העדות המזרחיות — כל הסימפאטיות הן על צדם של הפורשים".

כשיו מתלוננים חיילים בלבנון על העורף והמחלוקות שלו, אבל גם מאחורי עמדת תורג׳מן לא היה עורף מוצק. בעמדה רעבו. מפקד המחוז רשם: "החייל רעב לחם, הרעב רודף אחריו גם בשנתו, הוא חושב על אוכל

וסיגריות שאינן בנמצא, סביב מדברים על אוכל, הוא רואה את ילדיו נעשים כחושים מדי יום ביומו, רוחו סר מעליו, והוא חוזר לעמדה הקדמית למצוא פורקן לעצמו". סרי־לוי ישב למטה בעמדה, כשלא היה בשמירה, וכתב לחבריו בסגנון נמלץ מכתבים ולבחורות שלא הכיר. בשלושת החודשים בבית תורג׳מן היה מנותק מהעיר. כמה פעמים הגיע להוריו׳בנחלת־אחים. לא היה רדיו בעמדה והם ניזונו משמועות. מעט אור חדר בעד החרכים. ההליכה הזקופה היתה זיכרון מהימים השקטים. הגיעו לפעמים תגבורות חדשות, בחורים הונגרים ניצולי שואה שמחים ואמיצים, בולגרים, אלג׳יראים וגם פרסי ירא־שמים, שבעת התקפה היה צועק: "תיפול עליהם אימה ופחד", ובורח מהעמדה. הערבים פיזרו כרוזי־תעמולה וכתבו: "תלה על פנסים הרבנים כולם, אך הרצוג ייחלה, נישא מכל, וכשתלית הןהוד, פוצץ בזעם בתלם המערבי, יקחנו השאול". ג׳ון רוי קארלסון,* עיתונאי, ביקר בעיר הלוחמת. אחרי ביקור בעמדה יהודית כתב: "בחדר הצלפים היו החלונות מבוצרים בשקי־חול, ורה קרני־אור בודדות חדרו מבעד לסדקים ובקעו אח האפלה ששררה בחדר. יהודי תימני בעל זקן אסור דליל ישב אצל החלון, כשקנה רובהו יוצא החוצה. כשצפיתי דרך האשנב דחפני

לפתע הצדה בכוח עצום. הוא הצביע ללא אומר על גבשושית חול כתומה לרגלי. חייל אחר הסביר לי: בדיוק ממקום זה צפה אתמול ידידך מאיר, כדור פילח את מצחו". מאחור, בלב העיר, תססו השינאה והכיתתיות. בלילות • ישורון קשת, בירושלים הנצורה

• רוי קארלסון, מקהיר עד דמשק

צעדו הפגנות. קנת וו. בילבי,* עיתונאי זר, צפה לילה אחד כששב במכונית מתל־אביב בקבוצה גדולה של צעירים בחולצות חומות כחולות, שצעדה עם לפידים וסיסמאות. "נהג מכוניתי", נ?תאר בילבי, "נטה גוו על ההגה והסתכל בתשומת לב רבה. מחזות כאלה שנואים עלי — אמר — אני בא מגרמניה ואני יודע מה היו תהלוכות לפידים בשבילי ובשביל עמי". אך היו עוד דברים תמוהים מאותה תהלוכת פורשים של אמצע מלחמה. בסוף מאי, בעוד העיר מכותרת, מתאר בילבי מסיבת עיתונאים בקפה, במרכז העיר: "סיפקו לנו משקאות והישהו אותנו עשרים דקות, לפני שהופיע איש אחד בלבוש אזרחי בשם מר שפירא. האיש שנלווה אליו הסביר, כי ׳מר שפירא׳ הוא שמו הבדוי של מפקד קבוצת שטרן בירושלים. אקדוח בלט מתחת לבית שחיו של מר שפירא, שכל עצמו נראה כהתגלמות גנגסטר מחבורת קאפונה. לבושו היה ללא רבב, שפמו וציפורניו קצוצים בהקפדה ושיער ראשו הסגלגל והמקריח מסורק בקפדנות. במשך 30 דקות הרצה על כסילותה של המרות המוסמכת בישראל. לא היה אכפת לו, שהערבים מאיימים על עצם קיומה של ירושלים העברית. עזבתי את המסיבה", כותב בילבי, "מוכה תימהון למשמע התקפת הבגידה. סבור הייתי כי מר שפירא התנהג כבוגד, שיש להמיתו ביריה". "למרות המוסמכת", כפי שקורא לה בילבי, היו גם צרות אחרות, או כפי שמכנה זאת ביומנו דוד שאלתיאל״*: צרות מיותרות. באותו חודש של מסיבת העיתונאים שלח באחד הימים ישויה שיף מחטיבת עציוני מברק בהול ליגאל ידין: "אני מוכרח לתבוע בואו עוד

הלילה של שליח מוסמך ובעל אוטוריטה, על מנת למנוע אסון כללי בירושלים כי העניין עשוי להתפשט. התופעות נובעות מפסיכוזה של מצור, רעב, עייפות ואביתת".

ה״עניין" הנזכר היה מרד גדוד מוריה, שסירב לבצע את המשימה של הבאת נשק בדרך סנהדריה, בשל הסיכה המיותר שהיה כרוך במשימה. מברק אחר נשלח לעציוני

כחודש לאחר הקודם. הפעם היה זה שרתוה שכתב: "מתנהל נחשול השמזןה חדש נגד הפיקוד בירושלים. בגלל כשלונות הלילה האחרון הכרחי לחבר מיד דו״ח עובדתי". בתוך כל אלה התנהלו הקרבות ואלפיים חיילים ואזרחים נהרגו בירי פגזים, צלפים, מיקושים וקרב. בסופו של דבר נחתם ה״הסכם הג׳נטלמני" .בין עבדאללה אל־טל למשה דיק. החלוקה של העיר׳ והשקט היחסי שבא איתה הביאו באותה עת רווחה גדולה אף מזו של האיחוד והשחרור ב־67׳. התופת שקטה, בורחים שבו לעיר, הצבא התארגן, הפורשים התארגנו במסגרות פוליטיות, שגרת שמירה התארגנה בבית תורג׳מן וצפתה בשער מנדלבאום. כעבור 19 שנה, ב־67׳, שב אליעזר סרי־ לוי לעמדה ביומה הראשון של המלחמה. כשהחלה ההפגזה הירדנית הגדולה רעדה האדמה, והוא אמר לנפשו: "אליעזר, ב־4 B האריכו את חייך ב־l 9 שנה". והאמין, כי כאן קבורתו. אחר כך ירד עם החק״שניקים לאבו דיס, ושם שמע על שחרור העיר. כשחזר לירושלים, כבר החלו עשבים עולים בעמדת תורג׳מן, ובנבנישתי אמר, שצריך להשאיר. לא להרוס. כי הזיכרון קצר.

כשיו אפשר להיכנס תמורת 25 שקל. המוזיאק קטן. על הגג נושבת רוח חזקה, אבל האוויר צלול, ואפשר לצפות למרחקים. סרי־ לוי זוחל על הרצפה ומדגים לי איך הגיעו להחליף את השומר ההרוג ששכב, וליד

ראשו מתפשטת שלולית הדם. לתלמידים שבאים זה מחזק את התחושה הלאומית. ערבים זה מרגיז. מי שנלחם בא ונזכר ונתקף חוסר מנוחה. סרי־לוי אומר, שהבניק מלוקק מדי. הכל נקי וחלק. אפילו הבטון חדש. חרכי הירי סגורים בשל החורף בפרספקט שקוף. המאווררים מזרימים אוויר צח למקום, שהסריח פעם מאבק שריפה, זיעה ופחד.

. קנת וו. בילבי, דרך כוכב במזרח התיכון •• דוד שאלתיאל, ירושלים תש״ח