⁨⁨Ḥadashot⁩ - ⁨חדשות⁩, 25 April 1989⁩ — ההבטחה שהביאה אה אהון מאיו לבית־המשפט [⁨ARTICLE⁩]

ההבטחה שהביאה אה אהון מאיו לבית־המשפט

nmuNn: קום ni'iu נבווקו ביום שלא n'ii בו נסחו, לני שעד של יום קודם - ללא אישור ת7׳7עע/7'//

הכול החל בינואר 1983. המניות החופשיות בבורסה נפלו, וההיצעים הגדולים הגיעו עד למניות בנק המזרחי. תוך שבוע נאלץ הבנק להשקיע 90 מיליון דולר בקליטת מניותיו שלו בבורסה. אהרן מאיר ועוזריו גייסו את הכסף מכל הבא ליד: מהלוואות בשקלים, מהשלוחות בחו״ל, אפילו מהבנק המרכזי של ארצות־הברית. בבנק ישראל הכינו דו״ח סודי על מצבו של המזרחי. מאיר נפגש עם המפקחת על הבנקים, גליה מאור, ודיווח על הקשיים. סגנית המפקחת, נורית ואהל, כתבה דו״ח סודי שבו העלתה אפשרות, שהתנועה העולמית של המזרחי תאבד עקב האירועים את השליטה על הבנק. הכול היה סודי, אבל השועלים הוותיקים של הבורסה הריחו משהו, והחליטו שעליהם להגן על עצמם. אחד מהם היה משה לביא, ברוקר ותיק, עם 600 לקוחות (מספר גדול מאוד לגבי ברוקר פרטי) וקשרים עסקיים ארוכים עם בנק המזרחי. לביא החזיק מניות של הבנק בעשרות מיליוני דולרים בתיקי לקוחותיו. הוא היה חייב להגן עליהם, ועל עצמו. בפברואר נפגש עם אהרן מאיר לשיחה בארבע עיניים. מאיר הוא שיזם את הפגישה, כדי לבקש מלביא שיקנה מניות של הבנק, וכך יתמוך בו בעת צרה. כדי לשכנע אותו, נתן מאיר הבטחה לברוקר, שלפיה יוכל לביא למכור לבנק כל כמות ממניות הבנק, לפי שער של יום קודם. זה הספיק ללביא, והוא קנה חבילות גדולות מאוד. גם גופים אחרים, ובהם קרן השומר הצעיר, קיבלו הבטחות דומות למ־ כר־חוזר. בשבוע הראשון של אוקטובר 1983 הידרדרה שוב הבורסה, והי־ צעים במאות מיליוני דולרים הציפו את הבנקים. המזרחי לבדו קנה באותו שבוע מניות של עצמו ב־3 3 מיליון דולר. בלילה של יום חמישי, 6 באוקטובר, נערכה התייעצות סודית בקוטג׳ של יורם ארידור ברמת־ אפעל, ואז הוחלט לסגור את הבורסה. ביום שישי בבוקר לא פורסם דבר, אך משהו דלף החוצה. לביא הריח ראשון מה קורה, ורץ להגן על תיק מניות המזרחי שהחזיק. לביא: "נכנסתי לחדרו של מאיר. היה שם קהל גדול: המשנים לכד נכ״ל, מיכאל צבינרי, יצחק דוכן ואלי אונגר; והחשב, רב נוה. ביקשתי ממאיר לממש את ההבטחה ולקנות ממני את המניות בשער יום אתמול, 6 באוקטובר. העברתי את הרשימות. מאיר ביקש ממני לדחות את העיסקה ליום ראשון. התעקשתי, וביקשתי לבצע באותו יום, לפני השבת. עוד קדם לכן, בסוף ספטמבר, פנו אלי לקוחות ושאלו מדוע אני מחזיק בתיקים שלהם מניות בנק המזרחי. אמרתי שיש לי אפשרות בכל עת למכור את המניות. לא היו לי הבטחות דומות מבנקים אחרים. באחת בצהריים אסף אותי סגן המנכ״ל, ירח ניסן, במכוניתו מביתי, ויחד נסענו למשרדי מחיש, חברת המחשבים של בנק המד רחי, ברחוב לינקולן בתל־אביב, ושם ביצענו את העיסקה." בעיסקה זו, שנעשתה באמצעות לחיצות על

מקשי מחשבים, קנתה חברת "שירותי ציוד", אחת החברות המווסתות של הבנק, מניות של בנק המזרחי ואופציות של הבנק בכשמונה מיליון דולר. מאחר שמניות אלו נפלו ב־3 s אחוז לאחר שנפתח המסחר בבורסה, ב־2 4 באוקטובר, הרי שלכאורה הפסיד הבנק על העיסקה כ־2 .5 מיליון דולר. מאיר הואשם בכך שנתן ללביא את ההבטחה למכר־חוזר ללא סמכות וללא אישור מועצת המנהלים של הבנק, ובכך גרם לבנק נזק. לאמיתו של דבר, הביא מאיר לבנק תועלת, ולא נזק, מן ההבטחה למכר־חוזר: ללא הבטחה זו היה לביא זורק מניות אלו לשוק שבוע קודם לכן, והבנק היה נאלץ לקלוט אותן. הבנק היה נשאר ממילא תקוע עם המניות, וההפסד היה נגרם בכל מקרה. לו היה הבנק צריך באותו שבוע לקלוט מניות ב־4 l מיליון דולר, ולא ב־3 3 מיליון דולר, היה מצבו נעשה קשה מנשוא. ההבטחה למכר־חוזר נתנה לבנק אורך נשימה, ולא גרמה לו כל נזק כספי. הפרקליטות הגישה את כתב האישום נגד מאיר רק משום שבפרשה התערבו גורמים חיצוניים: חברת הכנסת, שולמית אלוני, פנתה בעניין זה לשר האוצר דאז, יגאל כהן־אורגד, שפנה לבנק ישראל, שהכין דו״ח, וכך החלה הפרשה להתגלגל. מי שטיפלה בנושא מטעם הפרקליטות ודתה עו״ד אילה פרוקצ׳יה, כיום שופטת, שהתפרסמה באחרונה בפסק־דין שבו נתנה חותמת חוקית לפתיחת בתי־קולנוע בלילות שבת. היועץ המשפטי לממשלה דאז, יצחק זמיר, התלבט הרבה בטרם החליט להגיש את כתב האישום. התביעה הפלילית הוגשה גם נגד אונגר וניסן, שזוכו מיד בתום עדויות התביעה. השופט אליהו מצא זיכה באותו שלב את מאיר ממקצת סעיפי כתב האישום, ובשבוע שעבר זיכה אותו מן הסעיפים האחרים. את הנימוקים, אמר, ימסור תוך חודש. אגב, אם היו אנשי פרקליטות המדינה שמים לב לתזכיר שכתב חיים גיט, עוד בספטמבר 1983, היו יכולים לחסוך לעצמם את הבושה הגדולה. גיט, אז המבקר הראשי בפיקוח על הבנקים, חיבר, שד בוע לפני מפולת המניות הבנקאיות, תזכיר על הנושא מכר־חוזר. התזכיר נכתב, כמובן, בלי קשר לפרשת מניות בנק המזרחי, שאירעה שבוע לאחר כתיבתו. מסקנתו החד־משמעית של גיט, רואה חשבון במקצועו: עיסקאות מכר־חוזר חוקיות. נכון אמנם שגיט ציין שהעיסקה חוקית בתנאי שרושמים אותה בספרי הבנק, וזה לא קרה בבנק המזרחי, אבל, אמר גיט מאוחר יותר, "אי־רישום הוא עבירה טכנית על הוראות הנזילות, שבנק ישראל נהג לה--גיב עליה בהטלת קנס, ולעולם לא בהגשת תביעה פלילית." ברור שגיט העביר את הסיפור לגליה מאור, המפקחת על הבנקים, תוך ציון דעתו שהכול חוקי, או שלכל היותר מדובר בעבירה טכנית. גם מאור לא רצתה בהגשת אישום פלילי, אך היה עליה לחץ חיצוני. וכך התגלגלה הפרשה, בניגוד להיגיון, עד לבית־המשפט.