⁨⁨معاريف⁩ - ⁨מעריב⁩, 26 كانون الثاني 1990⁩ — ⁨Page 48⁩

גדעון אנגלר

יוהאנס המלבן / ‭. 1‬ גליליי; ‭. 2‬ דאדווץ / מגרמנית• יהודה שטיינ? בן• / כתר / ‭198‬ עמי; ‭182‬ עמי. בשנים ‭1917־1915‬ נשא סרויד סיד־ דת הרצאות באוניברסיטה של וינה ובהן התייהס לשלוש מהפכות מרכזיות שהתרחשו מאז המאה ה־16 בחשיבח חמער־ בית: א) קופרניקופ (‭, (1543-1473‬ אשר טען שכדור הארז, ועל כן האדם, אינו מרכז העולם; ב) דארווץ(‭, (1809-1882‬ 'נטל מהאדם את הפריווילגיה של היותו בדיה מיוחדת, והוריד אותו למוצא של עולם החיות", לדברי פרויד; ג) סדויד עצמו(‭. (1939-1856 ‬ התפיסות החדשות הללו הפילו מחיצות קודמות, שהפרידו בין הארצי לבין השמימי, בין האדם לבין צורות חיים אחרות ובין המודע לבין התת־מודע. דבר זה גרם לזעזועים חברתיים, לא רק משום שחיה בתפיסות החדשות ניגוד לישכל הישר' ולרגש הנרקיסיסטי הבסיסי באדם (שהדעות הקודמות ההניפו לו בקבעם את האדם כמרכז הבריאה!), אלא בעיקר בשל חפחד שהתודעה החדשה גוררת עמה גם סיכוי לחופש הדש. הדת, שחשה באיום על טענתה שיש לה זיכיון בלעדי ומוסמך על הידע האנושי, יצאח למלח־ מות במחפכות חללו, מלחמות שלא חדלו גם בימינו אלח, לגבי תורת דארווין. שני הספרים עוסקים בשתיים מהמ־ הפכות חללו ובמלחמות הדת בהן. המהפכה הקופרניקאית מוצגת באופן עקיף - באמצעות גליליי, וחשניה באופן ישיר - באמצעות דארווין עצמו. גלילאו גליליי (‭, (1643־1564‬ אישיות כבירח בזכות עצמח, נחשב למייסד התפיסה חמדעית המודרנית. בתודעה האנושית קשור שמו במהפכה הקופרניקאית, משום שעל אמונתו בה נשפט על־ידי הכנסיה הקא־ תולית במשפט המפורסם ביותר בתול־ דות המהשבה המדעית. , ? גליליי. מדען וקורבן גליליי היה מייסד המדע המודרני, ובמיוחד הפיסיקה המודרנית. כמו כן הניח את היסודות לניסויים במדע, למדידות מדוייקות ולשימוש במתימטיקה לפתרונן של בעיות מעשיות. חמחבר, יוהנפ המלבן מתאר את שלבי עבודתו המדעית של גליליי והישגיו המפליאים

בתוך ים של בורות, דעות קדומות ומדע פיסיקלי 'מקודשי על־פי אריפטו, שהיה חסר כל בסיס נסיוני, ונראה כיום כאוסף של סיפורי מעשיות. חצלחתו האישית של גליליי היתה מרשימה. בגיל ‭22‬ פיר־ סם את עבודתו המדעית הראשונה ובגיל 25 מונה כפרופסור למתימטיקה בעיר הולדתו פיזה. בגיל ‭28‬ היה לדמות מפורסמת באיטליה וברהבי אירופה כולה ונתמנה למישרה היוקרתית של פרופסור למתימטיקה באוניברסיטה של פאדובה, שקיימה חופש מחשבה. ככל שגברה הצלחתו של גליליי, גברו ההתקפות נגדו, בעיקר מתוך קנאה

של בעלי השקפות דוגמטיות. אנשים כי־ שועי כריםטופד שיינר או שמעון מיד הטילו ספק בתצפיותיו ואף תבעו בכורה לעצמם, לאחר שגליליי בנה במו ידיו טלסקופ ב־‭, 1609‬ וערך בו תצפיות שחיזקו את דעתו בצידקתו של קופרניקוס בדבר סיבובו של כדור חארץ סביב השמש וסביב צירו, בניגוד להשקפה האריס־ טוטלית־תלמאית ששררה אז. התקפות אלה לא ערערו את מעמדו של גליליי לפי שעה והכס הקדוש רק הציע לו שלא להפיץ את תורתו של קופרניקוס. המפנה בא לאחר פירסום "הדיאלוג על שתי מערכות העולה הראשיות" (‭. (1632‬ הספר כתוב כשיחה בין תלמאים לקופרניקאים. הספר הותר לפירסום על־ידי הצנזורה הכנסייתית, אולם שעת הכושר של אויבי גליליי לא איחרה לבוא וגם האפיפיור אורבאן ה־‭, 8‬ ידידו של גליליי, לא עמד לצידו. גליליי נשפט ב־1633 על־ידי האינקוויזיציה והתכחש לאמונתו ככריעת ברך: •אני, גלילאו בן

וינצ'נציו גליליי, איש פירנצה, בן שבעים שנה.. . מכחיש בכנות וללא העמדת פנים טעויות וכפירות אלה(כי כדור הא־ רץ נמצא בתנועה) ומקלל אותן... ". ניתן לטעון שהכנסיה ניצהה אמנם בקרב, אבל היא גרמה בכך נזק בל ישוער לסמ־ כותה הרוחנית ובסוף המאה ה־17 היא היתה עתידה להפסיד במלהמה. כשנה אחרי מותו של גליליי נולד אייזיק ניוטון. הספר מאפשר העלאת השערות חד־ שות באשר לכוונותיו של כל צד בסכסוך. האם היה גליליי קופרניקאי אדוק, או שמא היה קתולי מסור, שהתייצב למ־

שפטו וסירב לקבל מקלט שהוצע לו : בוונציה? מדוע שינה האפיפיור הנאור את טעמו במשפט ובגזר־הדין? חתייחסות מספקת לבעיות מעץ אלה או גישה ביקורתית לחומר הביוגרפי הסרות בספר. ₪ דארווין: ברירה טבעית ובעיותיה חשיבותו של צ'ארלס דארווין נובעת מאמיתות גילוייו ופרשנויותיו לגבי רבים מתהליכי האבולוציה. חוא מצא את טבעו של התהליך הדינמי של עיצוב האורגניזמים, הוא 'הברירה הטבעית' (גם אם אין זה חמכניזם היחיד חאחראי לשינוי האבולוציוני), והוא גם תיאר את התהליכים השולטים בהעברת התכונות ההתנהגותיות והביולוגיות הסופיותהפ־ ( נוטיפוס) הקשורות בסביבה ובתורשה, למרות שהיו לו תפיסות מוטעות על התורשה. מסתבר, שאין הכרח להכיר את פרטי

התהליך התורשתי כדי לתפוס את יסודות הברירה הטבעית. דארווין הסתמך בתורתו על שני מרכיבים אחרים: א. שה־ אורגניזמים משתנים באוכלוסיות מקומיות ועל כן, בעולם עם אמצעי קיום מוגבלים יצליחו אחדים להתקיים טוב יותר מאחרים, וב. מכיוון שהצאצאים נוטים להידמות לחוריהם, יעברו חתכונות של בני דור אחד לדור הבא, תוך העדפח מסויימת של התכונות חמוצלחות. הגישה אכן הצליחה. אף על פי כן לא נעלמה עד עצם היום הזה הספקנות באשר לחשיבותו של הדארוויניזם, שלא לדבר על חפונדמנטליססים חדתיים חח־ שובים ומלחמתם בו. ספר על דארווין הוא תמיד בעיתי, וכך הוא ספרו של המלבן. הספר דן בילדותו ובתקופת לי־ מוריו של דארווין, ההפלגה סביב העולם באניה 'ביגל' (‭1836-1831‬) שהיתה, כדבריו, 'המאורע החשוב ביותר בהיי וחיתה מכרעת לגבי כל דרכי בחיים", ועבודתו השקדנית נמשכה ארבעים ואחת שנים, ער מותו; יסודות הדארוויניזם - התקופות הגיאולוגית, הזואולוגית וה־ בוטנית שלו; פירוט מיוחד של עבודתו על הבירור הטבעי ומוצא המינים; מין, השתנות ותורשה; דארווין ואידיאולוגיה והוויכוח שהתנהל במשך הייו על תורתו. כמו ב"גליליי", כך גם ב"דאדוויך ניכר החסרון של דיון ביקורתי מספק. השוב היה לדון, למשל, במורכבותו של הדארוויניזם (דבר שאינו מפתיע כלל, לנוכה ההיקף העצום של עבודתו של דארווין ושפע המכניזמים בהם מצטיין הטבע) ובאמביוולנטיות המסויימת המתגלה עקב כר בתורתו. כמו כן חשוב היה להתייחס למימצאים שאינם מתייש־ בים עם תורתו של דארווין, כמו אלטרואיזם הקיים בשפע בטבע (וזו תופעה הנוגדת את הישרדות הפרט) או אבולוציה פעילה המצויה באורגניזמים שונים בטבע (המנגנונים האבולוציוניים אצל דארווין הם בעיקרם סבילים). גישה ביקורתית מעין זו אינה מצויה בספר. שני הספרים אינם על כן, בעלי איכות ביקורתית ניכרת. הדבר אף מובלט יותר דווקא בשל דיון ביקורתי־כביכול על כך שהמדע חוא 'חיצוני", לעומת הצורך במחקר עם רוחניות בנוסח דודו? לף שטיינר. זהו דיון שטחי, שאינו מוסיף דבר בעל ערך לביוגרפיות. חבל שיש גם להעיר על טעות המורח. על הכריכה הקדמית של הספר על גליליי מופיע הפסוק התמוה י תרם תרומה מכר־ עת בתחום האסטרולוגיה' - אין לכך אחיזה במציאות. עם כל זאת, אלה חן ביוגרפיות מפורטות, עם שפע של תמונות, ציטטות, הערות ולוחות כרונולוגיים והן כתובות באופן מהנה, הי ובמהימנות. הספרים הם מבוא טוב ושווה לכל נפש, להכרת חייהם ועבודתם המהפכנית של גליליי ודארווין.

כתביו של ישעיהו אברך

מאמריו וכתביו של ישעיהו אברך, שברובם הופיעו במשך השנים בעיתון ידבר", קובצו לשלושה כרכים: "שיעור הקומות", "עוז לנדיבות" ו"המוט והדגל". שלושתם יופיעו בשבוע הבא, בהוצאת דביר. במלאת שנתיים לפטירתו של אברך ועם הופעת הספרים, יתקיים ערב לזכרו בבית סוקולוב, ביום אי, ‭, 28. 1‬ בשעה ‭6. 30‬ בערב. ישאו דברים: מ"מ ראש הממשלה שמעון פרס, ח"כ אריה (לובה) אליאב, חסופר משה שמיר. מנחה: עורכת "דבר", חנה זמר. הודעות • עם הופעתו המהודשת של הספר "זרעים של מסטיק" מאת לאה נאור ייערך ערב מיוחד ביום א', ‭, 28. 1‬ בשעה 5 אחה"צ, בספריה העירונית בית אריאלה, שד' שאול המלך ‭, 25‬ ת"א.

! ‭0901 0111101 ‬ ‭000 I 9 9 #1 ז # 9‬ י

מרי רייזל

ן 5000 שנות היסטוריה

מבצר אנטיפטריס - או בשמו העברי אפק - חוא אחד התלים הגדולים בארץ־ישראל. ישובו חחל לפני ‭5000‬ שנה ומאז שכנה שם העיר אפק הכנענית והישראלית. לאחר ‭13‬ עונות של חפירח ארכיאולוגית חתגלו בתל חומות, ארמונות, בתי־מגורים, שווקים ורחובות. אחד הממצאים חחשובים היה קבוצה של כתובות מסוף התקופה הכנענית, השופכת אור על מעמדח חבינלאומי של אפק באותו הזמן. ספרו של משה כוכבי, שעמד בראש החפירות הארכיאולוגיות במקום, העוסק בהיסטוריה של תל אפק, עומד להופיע בקרוב בהוצאת הקיבוץ המאו־ חד. הספר מביא את כל מקורות המידע הידועים על התל ומכסה את תולדות המקום, למן התקופה הכלקוליתית ועד המאה ה־‭. 20 ‬ הנהלת העמותה לעידוד הספרות כאסיפה הכללית הראשונה שנערכח בשבוע שעבר לבחירת הברי ההנהלה של העמותה לעידוד חספרות חעברית, נבחר השר גד יעקובי ליו"ר. חברי ההנהלה שנבחרו הם: רחלי אידלמן, שמאי גולן, פנדו תד, אהד זמורה, יופןז גבע, יהודה גיל, נורית גוברץ, נידה הראל, אלי זהר ואחד קדיב, המטפל בענייניה של העמותה. אלירז: מבהר משמונה ספרים בסוף החודש עומד להופיע בספרית פועליפ ספרו של ישראל אלירז, "אמצע", המכיל שירים משמונת ספריו שראו אור בין ‭1980‬ ל־‭. 1990‬ בספר יכללו שירים גם משני הספרים שהופיעו תחת שמו של •המשורר הפלשתינאי• - ג'ורג' מתיא איברהים, שהיה שם-העס של אלירז, שגילה את זהותו האמיתית שנים מספר לאחר הופעת ספרים אלו.

מעזבונו של יגאל אלון

במלאת עשר שנים למותו של יגאל אלון, עומד להופיע בהוצאת הקיבוץ המאוחד, קובץ נוסף מעזבונו ובו דברים רבים אשר יראו אור לראשונה. בקובץ קטעים שכתב אלון על מדיניות ישראל והאסטרטגיה שעליה לנקוט בטווח הארור, החתירה המתמדת לשלום וארועים פוליטיים שחזה את התפתחותם, אך לא מצא די תומכים כדי למנוע את מה שהפך היום למצי־ אות: 'אי־שקט גובר עלול לעורר יסודות עוינים בקרב האוכלוסיה הערבית בארץ ולבלום את תהליר התערותה בחברה הישראלית. נוסף למפגע הבטהוני הישיר, עלולים מעשי הטרור,

המתבצעים בתדירות, לפגוע קשות גם בהיי הכלכלה, וביחוד בתנועת התיירות ובהשקעות־חוץ"(‭. (1967 ‬ ערך את הקובץ צביקה דרור.

דתיים וחילוניים ־ זה עם זה

"לחיות ביחד" חוא שמו של קובץ מאמרים שדנים ביחסי דתיים וחילוניים בארץ. המאמרים, המראים זוויות־ראיה שונות של חמחבר והמפריד בין הקבוצות, עוסקים בנושאים כמו: היהודים הדתיים והעיתונות הישראלית בעקבות בחירות ‭;1988‬ ישוב קהילתי מעורב ביש"ע; מחקר על נישואים מעורבים מבחינה דתית ועוד. בין חכותבים: נעמי גולקין־גולן, ישעיהו ליבמן, ישראל וולמן ואמנון לוי(מחבר הספר "החרדים"). את הקובץ ערך ישעיהו צ'דלפ ליבמן וחוא יופיע בקרוב בחוצאת כתר, בשיתוף עם "אביחי".

"זכרונות מן הימין"

בנימין אליאב (לובצקי) היה מראשוני בית"ר ומקורב לזאב ז'בוטינסקי. זכרונותיו מתקופה זו קובצו בספר "זכרונות מן חימין" שיופיע בקרוב בהוצאת עם עובד. בספר מופיעות עדויות של אליאב ושל אנשים אחרים שחוו את הארועים ועיצבו את התנועה בתחילת דרכה. העדויות קובצו על־ידי המכון לתעוד בעל־פה של האוניברסיטה העברית בירושלים, ונערכו לפרסום ע"י דני רובינשטיין.

המשודך שמרד ז| באביב 0מילו

אברהם בלאט

מילן קונדרה / החיים הם במקום אחר / מצ'כית: רות במדי / זמורה, ביתן / ‭232‬ עמ' שני דיוקנאות, או דמות ובבואה, הם יצירי רוהו של מילן קונדרה בספרו "החיים חפ במקום אחד". לעתים הם מתפצלים לשתי פרודות, ולעתים הם מתמזגים בישות אחת. שני דיוקנאות, שהאחר, קסאוור, הוא איש ההלומות והשני, ירומיל, הוא איש המעשה, ושניהם דרים בחלל שבין ה"אביב של פראג" לבין המשטר הקומוניסטי של צ'כיה(לפני שהתמוטט בלהץ ההמונים). הראשון חי את ההזייה כמציאות אך רואה את הקרבנות שאינם תופסים דבר. האחר חורץ את גורלו האישי כגורל המהפכה• קונדרה בעל הדמיון הסוריאלי שלא הלך בדרכי הרומן ההדש והדיר את רגליו מסבכי סארטר ופרופט, הידד את האבהנה בין גיבורו וכפילו על דרד האוריינטציה הריטורית, אך לא מתת את עלילתם עד כרי גבול חותר. מילן קונדרה, שהאינדיווירואליזם האירופי זימן לו מקום בפאריס כדי להכות שרשים, כבר כותב כיום בצרפתית, אך עדיין יושב על האבניים כממשיכם של צ'פאק, האשק וקאפקא בני ארצו, והתמימות חשווייקית מחלהלת והוצה את הרפתקאותיו של ידומיל. קונדרה משהק בנפש הפנימית, נע בין המאה התשע עשרה והעשרים ומערבב את לרמונ? טוב ודמבו עם שלי וקיטס באירועים של כיכר ואצלב, מהפכה וקנאות, כאשר האשליה קשורה באלימות והאירוטיקה הבאנאלית גודשת בכול. גיבורו ירומיל הוא כאן גם היוצר וגם חחוקר וההיסטוריון של שיריו, כי הוא בבחינת "נבחר", שדרכו עובר זרם של אי מודעות והכל צופים לו עתיד גדול. גם קונדרה עצמו מופיע כסופר, אר גם כפרשן הקובל שבכל הדורות היה המשורר סמל אחדות האומה, כמו מיצקביץ'

ופושקין, קול חמהפכה - כלורקה ומ• איאקובפקי, או כמעט יצור מיתולוגי כמו פטראדקה וביירון. ואילו עכשיו נעלם מזירת חעולם וקולו נדם. את סיפורם של ירומיל הצייר־המשו־ רר ואמו המטריארכלית הוא ממקד בזמן מוגדר, אד מתגונן, שלא בא לצייר את התקופה, כי אם את אלה שנלכדו ברשתה• הסופר הגולה שזכה בפרס ירושלים בשנת 1985 בונה את הרומן משבעה הלקים, החל מהתעברותה של האם, לידת הבן, דרכו המפותלת, עד מותו בגיל העשרים.

ירומיל, שנולד בניגוד לרצון האב, נכנס לעולם קסום עם וילה וכרכרה והביא שלווה לאם הנבגדת. בגיל חמש ירע לקרוא ולכתוב והשירה גילתה לו את כוחה המאגי, בד בבד עם הציור שהעיד על עולמו הפנימי שבו לא בלט גוף או דומם, אלא צרוף דימיוני של בני ארם בעלי ראש כלב או הסרי ראש שעוררו התפעלות אצל המורה לציור. "האמנות ניזונה ממעיינות אחרים מאשר התבונה" - פסק המורה לציור, והמבט הריאליסטי הוא זיוף מחפיר, כי מלחמה גזלה מהאדם את הפנים והראש. עם סיום המלהמה ומות האב מתתיל עידן חדש של הנעורים. הוא מסתובב בחוגים מרקסיסטיים, אד דוחח את חריא־ ליזם הסוציאליסטי בהשפעת מורו, כי רק שהרור דמיונו של האדם מסמן את

הקפיצה לממלכת החרות. ימים נוקפים, וירומיל לא תואם מבחינת שיריו את המהפכה, שפירושח אלימות. ימי פראג אלה הם בסימן זוהר עגמומי ודעת הכל היא שהאמנות המודרנית מנוונת. קונדרה, שביקש לכתוב רומן שיהיה בבחינת ביקורת השירה - התר לכך שיכלול את מהות השירה עצמה. הוא רצה לבהון את הקשר בין הכיסופים למוהלט לבין הלהט המהפכני, או אם הנעורים חם עידן חוסר הנסיון, מה מידת הקשר שבין העדר הנסיון לעוצמת הרגש של המוהלט - הרהורים על גבול הפילוסופיה.

מבחינה זו אין ספק כי דמותו של ירו־ מיל אינה עונה לדגם של הבעיה האסתטית, והתיזה של קונדרה מופרכת בהמשך העלילה בחתייחסה יותר לצרכי הפרשן מאשר לסופר. בעוד הסופר הצ'כי מעוגן על גלקסיה אתרת, פונה גיבורו ירומיל אל השירה של חחיים כרי לענות למהפכה ולחיות קולו של מישחו אחר. חמהפכה חוללה בו תמורה, כי היא העניקה את קולה לשירה ושיחררה אותו מבדידותו ומכבלי האם. הוא בעט בגן העדן המלאכותי של ההרמוניה, ביקש להוכיה את גבריותו ולמצוא מקלט אצל נשים בנות גילו, והתהום בין הבן והאם הפכה למרכיב דומיננטי בעיצוב ה"אני" השר. ירומיל משתוקק לתהילה, ותשוקה זו סיהררה וקשרה את גורלו במשטר, ולימים אף חלשין על אחיח של חברתו כרי

להוכיח שהוא מעדיף את החובח על פני האהבה. קונררה מציג את המשורר הצעיר ככלי ריק ברוח "הקלות הבלתי נםבלת", כאשר אטימותו ובעיקר תמימותו מביאות אותו לדינמיקה של מהפכן המעורה בתוך העם. על קיר האוניברסיטה בסורבון היה כתוב ש"ההיים הם במקום אחר" ושהאמ־ נות מתח, אד ירומיל התהלר ברגל גאווה כאלוף המלים וטען: השירה מתה, אך היא מתה על מנת לקום כאמנות התעמולה והסיסמאות הכתובות על קירות הערים. זהו איפוא המשורר - מושא הרומן של מילן קונדרה, משורר שעדשות המ־ צלמה מופנות אליו, שאיננו יציר הקומוניזם, אלא שהקומוניזם האיר את צירו המוסתר שהיה רדום. בהלק הששי ניצב קונדרה בעיקר כפרשן המסתכל לעבר גיבורו שהתמזג עם התקופה בעיוורון ויצר יצירות שקריות• המהבר העלה את בית המראות של השירה ואת המשוררים וההוגים שהצו את גבול חמוות, עת חלום הייהם התרסק על שדרת ההיסטוריה. הנה יאן חוס וג'ורדנו ברונו. קונסטנטין ביבל, פאול צלאן, יאן מאפריק או יאן פלך, שהצית גפרור כדי להזעיק את מצפון העולם כשדרסו הטנקים הסובייטיים את האביב של פראג. ירומיל שברא את קסאוור, כפילו החולם, הגיע גם הוא אל חקץ, כאשר לאחר ויכוח הושלר אל הבטון הקפוא של המרפסת, ולאהר מהלת ריאות מת באיבו. כך רואה מילן קונדרה השנון והמבריק את דמות גבורו ההפכפך, עת הוא מצליף על אושיות המשטר המרקסיסטי ועל ההווייה האנושית המעוותת. השירה אשר סביבה שזר קונדרה את מסכתו לא יצאה נשכרת, כי ההוט בין הרפתקת החלום והחיים נותק והבירור על הדמות והמהות של הכיסופים וחמוחלט נשאר בגדר של משאלת לב. מילן קונדרה, הסופר, הפילוסוף, ואולי הפלייטוניסט בעל שאר הרוה, נשאר עומד על ציר גלות ומולדת, מתגעגע אל המשורר בקידמת הבמה ואל הנימה ההי־ רואית, אם כי דור הנפילים של ההוזים נעלם ופסו אמונים על הפרנסוס; אין כיום משורר נושא בשורה בתקופתנו - לאחרים, ויש אומרים, אף לא לעצמו.