חדשות, 17 كانون الثاني 1988 — Page 21
שחקו עובי חולם
הערב תועלה ב״סימטה", ביפו, הצגה מיוחדת של "חמדו ובנו", בהשתתפות אדיב ג׳השאן. ג׳השאן היה רוצה לשחק בתיאטרון ערבי־ ישראלי
עירית גחמני
בהצגה המיוחדת של "חמדו ובנו", שנקנתה על־ידי תנועת "גשר לשלום" ותועלה הערב בתיאטרון הסימטה ביפו, משתתף אדיב ג׳השאן, השחקן הערבי הראשון ששיחק בתיאטרון הרפרטוארי הישראלי. ג׳השאן אינו מתכוון להישאר לדיון שיתקיים לאחר ההצגה. אין לו מה להוסיף על מה שנאמר במחזה. ההצגה עלתה לראשונה על הבמה ביולי. אז היה עוד שקט בשטחים, והיא נתפסה על־ידי משתתפיה כסיפור אנושי: סיפורו של חמדו, ערבי מכובד, שבביתו מסתתרים שני
צעירים. הממסד הישראלי תופס אותם, ואז מגורשים כל בני המשפחה, והבית נאטם בבטון. הממסד מבטיח לחמדו שיוכל יום אחד לחזור לביתו. לא ברור מתי, אולי בעוד שנה. "באופן אירוני", אומר ג׳השאן, "ההצגה הפכה עכשיו לאקטואליה בוערת. מה שקורה היום בשטחים הוא תוצאה של מעשים כאלה ודומיהם: גירוש, אטימת בתים או הריסתם, הבטחות מעורפלות ומתסכלות". אפילו לג׳השאן לקח זמן עד שהבין את המסר הזה. הסיפור האנושי מרכך כנראה את הצד הפוליטי. "יש לנו מה להגיד, וצריך להגיד את זה לחברי כנסת. הייתי רוצה שהימין יבוא להצגה, שגאולה כהן תבוא לראות. אני חושב שהם יקבלו שוק ולא יצעקו נגד, כי ההצגה הזאת• היא אמיתית: לא צעקנית, לא סתם מקוממת".
ג׳השאן, 44, יליד חיפה, גר היום ביפו. הוא בוגר בית־צבי, ואת דרכו בתיאטרון התחיל ב־1 968 בתיאטרון חיפה. נשאר שם רק שנה, ועזב מאוכזב וממורמר. על התפקיד הראשון שעשה ("הרב", בבימוי ראובן מורגן), הביקורת פרגנה לו וגם ציינה את האטרקציה: שחקן ערבי, לראשונה על במה עברית. אחרי הבכורה ניגש אליו בנימין גלאי והציע לו תפקיד במחזהו "סדום סיטי". למרות ההצעה, נאלץ להיבחן כדי לקבל את התפקיד. במחזה השלישי, "המכתב האבוד", קיבל פתאום תפקיד של סטטיסט. "הייתי צריך לעמוד על הבמה עם סטטיסטים פנסיונרים שלוקטו מבית אבות, ולצעוק שלוש פעמים כיפאק
היי. הרגשתי שאני נמצא במסגרת אנטישמית מובהקת. במיוחד זה בא לביטוי בזמן מבצע כראמה. הייתי שומע התבטאויות בקול רם: ׳צריך להרוג את כל הערבים׳". הוא נשבר והחליט לעזוב. יחד עם עוד חברים הקים את אל־נאהד (העולה), התיאטרון המקצועי הערבי הראשון בארץ. תשע שנות קיומו היו השנים היפות בחייו של ג׳השאן. העלו מחזות של סופרים ערבים, הצגות ילדים, מחזות אבסורד, אוונגרד, סאטירות. הגיעו לכפרים שקודם לא ראו תיאטרון מעולם. רוב השחקנים הערבים המופיעים היום בתיאטרונים ישראליים החלו את דרכם באל־נאהד: מכרם חורי, יו־ סוף אבו־ורדה, סוהל חדד, סלוה נקרה. העיתונות פרגנה לאל־נאהד, בזכות ולא בחסד. כשהעלו מחזה מצרי בהבימה ("הסערה") כתב ב״מעריב" גבריאל צפרוני, אז מנכ״ל
הבימה, שאם הממסד לא יכיר באלנאהד, הבימה תאמץ את התיאטרון. הממסד לא הכיר, וגם הבימה לא אימצה, ושום גוף פוליטי או חברתי לא תמך בתיאטרון הערבי. הקשיים היו גדולים והוחלט לעבוד עם בית־ הגפן בחיפה. אלא שאז צצו קשיים אחרים: "בית־הגפן הוא מקום ממסדי. התחילו לתכנן לנו הצגות בעזה ובגדה. רצו להפוך אותנו לסוכרייה שיקבלו ילדי פתחת־רפיח לפני שהם פונו משם. בשבילנו זה היה כאילו אנחנו מכירים בכיבוש, כאילו אנחנו רובוטים של הממסד". הקשר עם בית־הגפן נפסק. אל־נאהד המשיר לפעול עוד כמה שנים, ובסופו של דבר התפרק מחוסר אמצעים. מאז ועד הופעתו ב״חמדו ובנו" התפרנס ג׳השאן מהוראת תיאטרון. הוא למד בימוי באנגליה. בזמנו היה רק עוד במאי ערבי אחד, אנטואן סלאח, שעזב את התיאטרון ועבר לעבוד בטלוויזיה. ג׳השאן מסרב
לעבוד בטלוויזיה הערבית, המגמתית מדי לטעמו. באוזניו עוד מהדהדים דברי ראש הממשלה, שאמר בזמן שביתת רשות השידור, שעל אף השביתה, השידורים בערבית חייבים להתקיים. ג׳השאן עדיין לא ויתר על חלומו להקים בארץ תיאטרון ערבי ממוסד. "אני לא נגד זה ששחקן ערבי יופיע על במה עברית", הוא אומר. "אני חושב שזה טוב וחשוב ששחקנים ערבים יופיעו לפני קהל יהודי, ועל אחת כמה וכמה במחזה ישראלי מקורי, אבל שחקן ערבי צריך לתת גם לקהל שלו". הוא מודה גם שאפילו אם הממסד הישראלי אולי לא רוצה שיקום תיאטרון ערבי, האשמה היא גם באמנים הערבים עצמם: "לא נלחמנו מספיק למען תיאטרון ערבי עצמאי. אם אנחנו לא נדאג לזה, אף אחד אחר לא ידאג בשבילנו".
אדיב ג׳השאן: "שגאולה כהן תבוא לראות". (צילום: אבי הזאב)
11^יש רא לכ הו —ll ——l־
המהנו לומוקוטיה יוה
דובר משרד החינוך על דבריו של ד״ר חיים גורדון, כפי שפורסמו ב״חדשות של שבת", ב־B בינואר
ד״ר חיים גורדון, המרצה המהולל לחינוך לדמוקרטיה מאוניברסיטת באר שבע, שוב הוכיח את יכולתו המופלאה לכתוב ולהתבטא, ההפך הגמור מכפי שהוא אמור ללמד את תלמידיו. במאמר מרושע ואלים שפרסם ב״חדשות" ("נבון נפל" מה־B בינואר), חושף המחנך האמיץ את פרצופו האמיתי. הוא
אמנם מעביר את תלמידיו קורס אוניברסיטאי, שנועד להקנות להם יסודות תיאורטיים בחינוך לדמוקרטיה, אך מיד בצאתו מעל הקתדרה האקדמית ושובו לחיי היום־יום, הוא משתלח בגסות על שר החינוך והתרבות ומגלה בורות, חוסר־ידע והתכחשות כלפי מה שבאמת מתרחש במערכת החינוך בישראל. חשד כבד עולה בי, שמא גם ברגעים האינטימיים שבהם הוא מבלה עם תלמידיו בחדר ההרצאות שבקמפוס - לא חינוך לדמוקרטיה, לפלורליזם ולדו־קיום הוא נושא השיעורים שלו - אלא חינוך לאלימות, לצרות־מוחין ולפנאטיות. כפסבדו־דמוקרט בחר לו המרצה החביב את השר יצחק נבון כמטרה, והחל לירות בו ללא הבחנה. כמדען־שלפן אין הוא מבזבז, חלילה, את זמנו לחקר העובדות. במשטר דמוקרקי - קורץ לנו ד״ר חיים גורדון - קודם־כול יורים. השאר לא חשוב. רוצים הוכחות? - בבקשה. בלהיטותו הדמגוגית קובע בעל המאמר, כי לשר החינוך לא מפריעה ״העובדה״ שיושבים 40 ילדים בממוצע בכיתה בחינוך הממלכתי. ובכן, ממוצע התלמידים בכיתה בישראל הוא כ־27.5. ועוד: המרצה לדמוקרטיה מלגלג על "שנת החינוך לדמוקרטיה", שהכריז השר נבון (שימו לב: יופי של הזדהות עם הנושא שהוא עצמו מנסה ללמד באוניברסיטה). ובכן, השר הכריז בדיוק ההפך מכך. הוא קבע כי נושא החינוך לדמוקרטיה ולדו־ קיום ייהפך למרכיב קבוע - ולא זמני - בתכניות הלימודים בישראל. לצורך זה הקים נבון יחידה מיוחדת במשרד. כ־1 5,000 מורים כבר השתלמו בנושא זה, וכ־l s ספרי לימוד הופיעו ונשלחו לבתי־ הספר.
בקיאותו בנעשה במערכת החינוך גולשת גם למגזר הערבי. "נבון ממשיך להפלות לרעה את מערכת החינוך הערבית", קובע הדוקטור. אז ככה: למרות מגבלות התקציב הקשות, הורה שר החינוך להעביר למערכת החינוך במגזר הערבי מיליוני שקלים׳ שנועדו לצמצם את הפער בין שתי המערכות, היהודית והערבית. כתוצאה מכך משקיע המשרד כ־2 o אחוזים מתקציב הבינוי העומד לרשותו, במגזר הערבי (כפול מחלקם של הערבים באוכלוסייה), ולראשונה בתולדות המגזר הערבי מינה השר ממונה ערבי על מערכת זו. אושרו משרות של פסיכולוגים וקציני ביקור סדיר, הוכנו תכניות לימודים על דת האיסלאם וניתנו מענקים לעידוד היצירה הערבית המקורית בישראל. מכאן מגיע איש אוניברסיטת הנגב למצבן הקשה של האוניברסיטאות. פה קשה עוד יותר לסלוח לו על בורותו, שכן אם הוא אינו יודע, כאיש האוניברסיטה, אילו פעולות ננקטו ביוזמת נבון לשיקום המוסדות להשכלה גבוהה בשנתיים האחרונות, סימן הוא, שבחר מלכתחילה ברטוריקה של צביעות ושקר. שכן: על־פי יוזמתו של שר החינוך והתרבות קיימה הממשלה שתי ישיבות ממושכות, שבהן דנה במצב האוניברסיטאות והמחקר המדעי בארץ. כתוצאה מכך התחום היחיד שתקציבו לא קוצץ בשנים האחרונות, אפילו בשקל אחד, הוא ההשכלה הגבוהה. אך לא רק היעדר קיצוץ השיג נבון בתקופה זו של קיצוצים אכזריים בכל תחומי החיים בארץ. אפילו תוספת תקציב אושרה לאוניברסיטאות, בימים אלה, כחלק מתכנית ההבראה שהגיש השר לממשלה, וזאת לשם רכישת ציוד חיוני למעבדות, ספריות ולחידוש מחקרים בסיסיים הכרחיים. עד כאן העובדות שהמחנך לדו־קיום לא טרח אפילו לבדוק את קיומן. למה, לעזאזל, לחפש את העובדות כאשר אפשר להיטפל, כדרך העלובים שפרמגוגים, לחיוכו של השר? לבכות, זה הצורך שחשתי בגרוני למקרא הגיגיו־גידופיו של המרצה לדמוקרטיה. אם זו דרכו החינוכית של האיש, אין הוא אלא מחנך־נפל, וטוב שחשף ברבים את גסותו הבוטה, כדי שגם תלמידיו יידעו מי באמת מחנך אותם, בשם ולשם הדמוקרטיה, הפתיחות והסובלנות.
ב ט 1 ל
מה שלא ראית ב״חג המחזה"
מופע של שירי תיאטרון מומחזים שהוזמן מאוניברסיטת תל־אביב על־ידי מטה חגיגות ה־4 o הורד אחרי שתי הופעות מתוך חמש שתוכננו. הסטודנטים נפגעו
אקורד צורם בחג המחזה המקורי: שלוש מתוך חמש הצגות, שהוזמנו על־ידי מטה חגיגות ה־4 o מאוניברסיטת תל־אביב, בוטלו. מדובר בערב שירי תיאטרון, שיועד לקפה הבימה. תום לוי ביים, חנה הכהן ניהלה מוסיקלית, 14 מתלמידי החוג השתתפו. החוזה קבע חמש הופעות במשך חמישה ערבים, החל מ־ 11 בלילה. אחרי שני ערבים ירד המופע. "ההפקה הזאת הועלתה לפי הזמנה מפורשת של מטה חגיגות ה־4o, גוף ממלכתי רשמי", אומך תום לוי. "המפיק בפועל, חיים סלע, ראה את החומר המתוכנן ואהב אותו מאוד. סיכמנו על מספר תנאים, כגון גודל במה, תאורה, הגברה, והשבתת פעילות בית־ הקפה למשך 45 הדקות של המופע. הדברים האלה לא באו לידי ביטוי. למרות זאת, החלטנו שההצגה חייבת להימשך. פתאום, בתום המופע השני, הודיע בעל בית־הקפה שלא נמשיך להופיע. זה מנוגד לכל הסכם - ויש בידי חוזה חתום - וזה בהחלט בניגוד לכל אתיקה מקצועית. ואיש לא
נותן הסבר". חיים סלע, המפיק בפועל, אכן אהב את המופע. "אני אוהב, מעריך ומוקיר מאוד את עבודתו של תום לוי. חשבנו שנוכל לעמוד בכל דרישות ההצגה - והסתבר שלא. קהל נכנס בזמן המופע, דיבר, הזמין לאכול ולשתות. פית־הקפה לא יכול היה לשתק את פעילותו. הדברים לא עברו חלק כפי שרצינו, וכך, בהתייעצות הדדית ובאורך רוח החלטנו שכדאי לוותר". סלע הוסיף שישמח מאוד להעלות את המופע במקום אחר
בזמן אחר. גם בעל בית־הקפה, מוטי אמיר, רצה לדבריו בקיום המופע. "אבל הקטעים לא התאימו למקום, ההצגה עשתה יותר מדי רעש, הפריעה לקהל". המאוכזבים מכולם הם הסטודנטים. "זהו ערב שעבדנו עליו הרבה זמן. זו הייתה היחשפות ראשונה שלנו לקהל פתוח, ונשאר לנו טעם רע בפה". אבל, "אין לנו זמן להיעצר ולבכות. עוד שבועיים אנחנו יוצאים עם הפקה חדשה". הגר רם
תום לוי: "ואיש לא נותן הסבר"
21
חדשות
יום א׳ / כ״ז טבת תשמ״ח / 17.1.1988