دافار - דבר, 22 أيّار 1953 — א.ברש בס0ורי1 ההיסטוריים (שנה למותו) [للمقال]
א. ברש בס0ורי1 ההיסטוריים (שנה למותו)
הוויתנו הגפולה — גולה מכאן ומר לדת מבאן — הוינת בחתפד את הפ־ _ריזי' של גרש. _מציאויות שונות אלו לא _בתגלמו בבגין עולמו ברשויות נפ־ רדות, שפעם פונה היוצר יאל האחת ופעם אל חברתה, בלי שתהיה ביניהן נגיער, כלשהי-, הן גס לא גיתנו בזו אחר זן, כסדרו הניגר של הזמן, שהמ־ י איחר דוחק בו את המוקדם. בין השתיים נתרקמה זיקה עמוקה. שיותר משהיא גלויה היא נסתרה. כלומר: אין זיקה זו מתמצית בזהיתן ורציפותו של הנפשות העושות, שקיומן חצוי בין הנכר והמכורה. בעיקרה היא פועלה באין רואים, כפלג זה המפכה גלב תארמה. א5שר לטענתה ברמזי !!_סוציאצ " יות, בקישורי הרהורים, בק־ רינתם המופלאה של זכרי דורות. היא מוחשת גם בראייתו הממוזגת של ברש. מה שקלט בגולה סייע לכושר ספינתו בארץ, הרחיב אפקיו והעמיק אחיזתו. הנון 1 האנושי החדש נתפס בשרשיו, בסיבוכי מורשתו, בחבלי תמוריתיו- כך נתקשרו הקצוות והוב־ לעו המרחקים וגם הניגודים הוכרו _כגלגוילי תכונותיה של המהות האחת. זאת ועוד: הבית הישן אף הוא השתקף אחרת במראה החדשה. בעלטה שאפפתהו הוטלה זהורית קלה. לאורה נחשפו אמנם ביתר שאת נגעיו ונ־ קיעיו. -אך הועלו נם כוחותיו המקיי־ 0ים. לאיש הארז נתברר שהמתהויה כאן לא צמח מתוך הבלימה!מבעד לפרוץ יהפעורער בצבצו פי' ושם א3־ נים שלימות וגס אריחים המפליאים ביציבותם. דרכו של ברש היא דרו ה!$פיקן. הוא משתהה על הפרטים. בוחנם מלבי ומלגו ומסיק תמציתם המזוקקת. תוך *ירופם המדוקדק מתקבלת התמונד הכללית ונוצרת אוידתר., אולם השתהות זו אינה טצוסצמח בהווה ובעכו הקרוב. יצר עז 8ו1*ך אה המספר אק
אפסי ארז תמו ומעוררו לכיבושים נוספים. הן גם מעבר לחיים _החוויים יש חיים, אפילו הם ררומים במחשכי הנשיה. מן הראוי איפוא להעלותם, להרכיב תאיהם בגוף החדש ולהביאם לידי שליטות אורגאנית. בן הגיע ברש למהרוזת סיפוריו ההיסטוריים. יפענייו: אף באן, במיתות הווייתנו ?ל 8ני יבשות ודורות, בריכוז אוניה המפוזרים, הוא מעצבה בכפל גילוייה. שוב מופיעות גולה וארץ, כל אחת כחטיבה בפני עצמה, אלא שבחשבון אחרון- ה1 מתאחדות ומשלימות את פעגל קיומנו. אין מזיגה זו מושגת בסיפורים ההוויים לחור ובסיפורים ההיסטוריים לחור, על רקעו חרר מציאותי של גל סוג. התך ההרכבה הוא אפקי ומאונו באחר. הווה יעבר, מקום ומרכז והליםותיהם מותכים בכור יצירתו לגוש־הווייה אחד. י היצר _האפי בחתירתו הבלתי־פוס־ קת. בגהייתו לחישוף קיצוני , רב אמנם, כותי לטלטל את בעליו _לקצווי־ הקורות. אך בו בלבד אין להסביר את מפלגותיו המרובות, שבהן _ד, וא מגמא ארצות ותקופות. סוף"סוף עשוייה אכספאנסיה זי להשיג מבוקשה, לרבות העצמת ממדיו, גם בתחומי ימינו. הן לעוסק המציאות היהודית אין חקר ובםרהביה משתרעים עדיין אזורים בלתי נודעים. בעל ברחנו נבוא ליד ל מסקנה, שתכלית אהדת, נעלה מתאוות ההסתכלות, כפתה על המספר את טס־ עיו הרחוקים. כי הפרווה של ברש, החטובה _ומהוקצעת מעשה _קןשב_, מר ליכה אותנו שולל.. אנו _וושים אה השוקת הסיפור הלוהטת בעורקיה את סגולותיה בראייה ובעיצוב. לערמת זאת אין אנו מבחינים בפקעה בעיותיה, בתעייתה ותחייתה, תהייה צורך פתירה. מכאן של אבני הבוחן המט־ עות בהערכת. *־ _^_וזה זו. גט אב אטנותו של המסגר עודפת את טג&תו והיא _צופנה נקסלי הנפש _וכימסה בהשתלשלותו הצפויה של המתרחש אין להתעלם ממציאותה והשפעתה ש?
האחרונה. על כל פנים איו ברש . טס־ סר רק לתיאבון, סיפור לשם סיפור, כאשר תשיר ביער _כנף־רננים נעלמה. בצד המניע היצרי קיים היסוד המודע. השוקת הסיפור שלו אינה סומר, כלל. יש עין רואה ויש מחוז הפץ. תפיסתו את הגולה נפלית בייחודה, לא הוקעה נמרצת, כתולדת החרדה _להסתאבותנו גתוך המצרים, אף לא רומאבטיזאציה, כתוצאת האהבה וה־ געגועים למה שנמוג ואיננו. אף כאן מתבלט האמן בראייתו הממוזגת. נלכדים בה האור והצל, הבריא והחולני, השרשי והחלוש. בתיטג סיפוריו משתקפת מציאות שוקעת. שהוטבע בה תו הכליון. אפילו . בית מיבשל השגר , -'שיסודותיו _מוצקיפ לכאורה, אורב לו חמייט- לא כשואת־פתאום באה אחריתו. היא צפויה _ונזחוייבוו מראשית. זוהי חוקיותה האכזרית של הג - לות, שאין מנוס מכורח התפתחותה, מן הדהרה אל המדרון, אל התהום. גפ ההיעצרות על שפתו, ואפילו הפסיחה עליו, אינן עשויות לשנות מציאות זו המשובשת בתהומות. ההצלה לשעה מחדשת רק את הםירוץ לקראת האב־ דס. אולם על אדמת־נוד זו הן מהל־ נים יהודים תאבי חייט, בוני חיים. *ו מעטים. גיעקוב רודורפר הצעיר. ?עוקרים עצמם ממנה ועולים לארץ. ואילו הרבים נשארים במקומות ©ר שבותיהס _ומוסיפים לנוע מן הסח אל הפחת. בין חורבן לחורבן מקיט־ט הם הריסותיהם, מנסים להעלות - ארוכה לפצעי הגוף והנפש ומשבחים צרתם בקדהת מוגברת של עשיה. כך אםנכ נוהגים גם שרידי שוכניו של איזור־ געש. אלא ששם יש מולדת, יש אדמה שהם ואבותיהם קשורים אליה בעגו־ תות אהבה. והעיקר: שם עימד הארב מול איתני טבע, שמועד פגיעתם נ0־ תר מפני ועל כן עוד תשעשעהי ו. קוי־ תו_> ואילו פה עומד היהודי מול שכנ> המתפרא, המתנכל בבל עת . יזמין לנפשו ולרכושו. המספר מחדד אח הושיו וקולט מציאות אנומאלית זו. קגט באזוריה השוקטים מנשבת חי־ דה סתומה. וקליטה זו, כבל שיעמק מיצויה מפרנסת היא את התהייה ;
:מה מתבארת עמידתם של בני גולה נוגח גורלם המתעתע!איו השכילו גדי פעם להתנער מאפרם, לקום מתוך ־הפיגה ולהתחיל שוב בהנחת המסד? המספר שאל למקור כוחה של אומה זו, אשר בכל מלוויה הגדולים אי־ יה סתיאשת מן החיים, מן העתיר. במסגרת המציאות של דורו מגלה הוא את הכוח עצמו, _כערך־מורשוז. או לא את מקורו. עליי איפוא להאריך למע־ ניתו, כדי להגיע לנקודת המוצא- סי - פוריו ההיסטוריים, הפותחים בתקיפת שמואל ושאול ומסיימינו בשואת ימינו, משלימים איפוא את מסכת יצירתו. בצירופם נתפסת הווייתנו במלוא הי־ קפוץ, גחשפות אותן תקופות שבהן עוצב והושל אופיינו הלאומי. בחביונ! מתלהטת האמונה בנצח העם, ביעודו. בעיצוב הדמויות והמאורעות מתבלטת הזהות המוחלטת בין היחיד והציבור. ככל אשר כשל כוחנו הגשמי גן נתגלגל המרץ הלאומי ונתעצם בגילוי הרוחני, המוסרי — *לד רת לא ישוער בלל אותו פלא ששמו ישראל מיכל ")טול שעי הש - מים, ("שמדושת בשרו אינה מרופפת את רוחו- לחיקן: מול תליינו הענק, שלא עצר כוח ונשבר בסופו, מרעיש אותנו קרבנו המעונה בתפארת גבורה, תסארת־אדפ. לפנינו חוטר מגזעם הע־ תיק של עשרת הרוגי מלכות. בהתקרב קיצו נדלק אור אנושי גדול בעיניו הכבות. ושוב אין בהן זכר לזעם, לשנאה' לבוז. מציצים מתוכן לק אהבה ורחמים לכל נברא, לרבות הענק המלקהו ומתקרב לאפיסת כוחותיו: "עייפת. בני, נוחה, נוחה רגע. נוחה-" בנסיבות הטראגיות שתוארו הרי זה פסוק נשגב, המזעזע אותנו ברעד הא־ גושי העציר בו. זהו אחד מסיפורי המופת של ברש, אשר ביריעתו המ - צומצמת נחשף אורו הגנוז_*, ל יטיראל סבא. ומלאן ל"הנשאי בטולידה"
_£_מקת־ _חםטלוזו מציאותי יותר והיקפו נרחב יותר- יה חוסי נאסר על ירי ?אינקביזיציה, עונה ונאפן. והוא נש - אר בחיים. עצם צוארו שבויה וראשו שמוט על כתף שמאלו — גו הוא מהלך בחוצות מולידה ואינו פוסק _גגלחי־ שתו: "לא אמות, ני אחיה-" נפסוק 1ה נתרכז רצון חייה של האומה, הנעקדת _ונאפנת בשמנים גלויותיד., אנזיל _ולמלין . )בפונדק אחד(" שמים נפשט בכף ומעבירים מרגנשפורג לשטראס־ בורג פירושים לתורה וחידושי חכמים. _ואנזיל מסביר לאביר התשת: "בלי לימוד התורה, אדוני רב החסד, חיי היהודי איבפ י!ייט. נוו!לנו שלא נאבל ולא נשתה, ובלבד שנוכל ללמוד את תורתנו הקדושה. "ושלטה רנינוב, העילוי ממזרח אירופה . )במארבורג(" לא נשבר גאונו גם בהיותו מובל ל"גירוש. "בלעג מר משיב הוא לפ־ רוסיסור החסוד, ששתה לרווייה מבארו של העילוי היהודי ועתה הוא מת־ נבר לו ומסביר את תועבות הנאצים ב. _רז!ו1 אלוהי. "בפגישת־חטף זו, בה־ (רת-אגב קצרה וצופנת אירוניה מתעלה התלמיד־הבם שנשבה בין הגויים וקו" מתו חוזרת ונזקפת- מדור לדור מש - תנית התגובה היהודית, פושטת צורה ולובשת צורה. אולם אחת היא הרוח המעוררת אותה. לא רק באמונתו התמה של ישראל מיכל צרורה רוח זו ו היא חיה גט בכפירתו של רבינוב. חישוק רעיוני אחד, מרכזי מחשק סיפורים _היסטורייט אלה- היא משתרבב. מתגמש וכונס לתוכו גט את סי - פוריו האחרים של ברש. אולם הבא לבחון את הראשונים יעמוד על-הבדל יסודי בקביעת הבליטה, מקימה ואופ־ יה- בתקיפה הקדומה של מלכות ישראל הראשונה >)שאול והאתונות(" מגלה המספר את הצל המגית ומעיב את זהרה. הניגודים ביו חמלו והרואה אינם מקריים ובני־הלוף_. הם מעמיקים וטתפעטיט אל מעבר לזמנם, אף שרקעם מתחלף ומגמתם משתנית. וכך גם בסיפור האחר — , עד היסוד. "
ירושלים המתפלשת בחורבנה, _הנאפ־ ־ת גבורה _ויגוך־אהרית, מדגישה ביתר 8את את ריב האחים וקללתו. רק *חרי ככלות הכל, כאשר _ירושליט עט - רה בלהבות ושרידי הלוחמים התכוננו זלוו-ח כבני־חורין, נתאחדו המחנייס _כמ־יתם האחרונה. וננע זה, נגע ד&י־ רוד. ה?דבק בנו מאז בדבוק העיר כבשר- אולם _בהיעגן המספר במציאותן של גלויות משתנית בחינתו ומת־ יזלף כיוונו. לא לנגע ההורס!הוא שואל, כי אם לכוח הנזקיינון. ברית אח־ ־ונד, זו' שנכרתה בין קנאי ירושלים יבלות בל _הקיצין, נכפתה עלינו בנכר בעתות צוקה ומצוקה- בשום פנים אין זו אידיאליזאציה שטחית, העוטרת _יציאות מתנוונת בהילה רומאנטית. זוהי תפיסה ריאליסטית בהחלט, החודרת לפני ולפנים וחושפת את נקודת תכובד הסמויה- אף כאן, בשינוי הר - אייה והמטרה, מ. תגלה לפניני האמן, היודע להבקיע אל לב המתארע, לצר־ זו מםיגיו ולהגיש לנו את תמציתו. בתמצית זו נבחנים סיפוריי ההיסטוריים של גרש- לא אידיאה מהלכת ערטילאית, לא מגמה תותבת, שזיזיה מזדקרים מגוף המסופר, אף לא שיחזירם השכיח של מאורעות ידועים. האידיאה והמגמה קיימות אמנם, אבל תן אורגאניות מאד ומובלעות במת־ רחש, כאותו כלורופיל הצובע את העלווה. בכל סיפור יצוקה המציאות בדפוסי תקופתה ואפופה באוירתה המ - יוחדת. כל גיבור — נפשו היה וממל־ לה, כפופה לחוקיה הפנימיים וקשורה לסביבתה. המראות אף הם חופפים אח העלילה- בדיבור אחד-. הכל ו1י את חייו המלאים, הטבעיים, הנובעים מע־ צמותו ומותנים בה. עולם ששקע נימ שה _ממצילותיו והוחזר לתחיה. וי'ו מסוד הצמצום בעיצובו. לא מרחבי! הנכבשים הם הקובעים. אלא נקודות־ המוקד המתגלות בו, ואלו בעיקר מג־ רות את המספר. אליהן היא חותר במיטב סיפוריו- ובצרפו אחת לאחת את קרני החום המתרכזות בתוכן נבקע לעינינו אור גדול, שהאיר לנו במחשני הנכר וקיימנו עד היום הזה. ב. י , מיגלי