⁨⁨על המשמר⁩, 4 كانون الثاني 1957⁩ — ⁨Page 7⁩

ספרית פוערים %£!# תל־אביב. רד אלנבי ‭. 73‬ טלפון ‭66175—4863 ‬ _ _ ,, מופת " או. דה בלזק: אשליות אבודות "הקומדיה האנושית" הזאת זירת התרחשותה — שדה העיתונאות, התיאטרון והספרות בבירתה של צרפת. בחרס־אמן של ראליסטן־גאון עוצבו הדמויות המריבות מי. מעמדית שינים ובעל* אופי מנוגדיט המאכלסים יצירת מיסת זו. עברת: א. מייטיפ הגוך" " א תורן: החיים במים מתוקים (לתלמיד) א. תורן: החיים במים מתוקים (למורד. ) ספד עבודה לתלמיד ולמורה. החי והצומח במי הגחל והשלוליות כולל הוראות מעשיות לסיורים והסתכלות בטבע. דרכי הטיפול בבעלי' החיים ובצמחים בחרר־הטבע — באקתריון. הצעות לסיכומים ועבודות* ב־תב של החנ־כים. הםפר מלווה המינות יציוי־ים רבים מאה יהודית אדו-ן. פרופ. ד"ר א. וםאו — ד'יר י. רותם גידול בנים מהדורה הדשה מתוקנת ומורהכת הספר רב־החידושים בשדה הטיפול ושמירת הבריאות הוא מדרך כללי לכל אם לחינוך ולטיפול בילדים החולים והבריאים. היראות להתנהגות נכונה בזמן מחלתם. בתוספת ציורים רבים. מהדורה חדשה מלך בשר ודם מאת משה שמיר מהרה*. שביעית

החלק האחרון ממאמר• ן ; של אביגדור המאירי על ] ; שירת יוסף קיש — ייפיןו | ן ביום ו' הבא. |

בלזק ו " האשדיות האבודות ‭00‬ הופעת הספר בתרגום עבדי / פוגת א- םייםוס שנותכבל חיסל באלזאל את עסקיו ה־אשר מתרחש מאחור

אמורה דה־באלזאק היה, כידוע. אבי הרומאן הריאליסטי הצרפתי, הוא היד. הראשון שהבין כי המציאות החברתית, תהיה אשר תהיה, מספקת ליצירד. הספ־ רותית חומר יותר עשיר ויותר ססגוני, מצע יותר נרחב בשביל הסיפור על יצרי לב־האדם ונפתוליו בסביבתו ובגורלו, מאשר כל הפייציות, שהיו קיימות עד אז בספרות הצרפתית, והוא, אמנם, היה הראשון שנתן ברומאן את תיאור הצרכים האנושיים המעשיים, מאבקו של האדם על פת־לחם, ממש. תיאור חייו בתוך משפחתו, מעמדו, חברתו, הנפשות ברומאנים שלו שוב אינן בני-אדם של "החברה הטובה", הפועלים מתוך התעוררות הרגשות נר־ בות או לפי התגאים המופכמים של החברה הגבוהה, ולשונם — לשון־ למורם, גשגבת" נמלצת, כמו בספרות הקלאסית, אף לא היו אלו גפשות בלתי טבעיות, כעורות או יפות, םהורות או טמאות, מפלצתיות או מלאכיות בתכ־ את, כמו בספרות הרומאנטית, בריות שכולן טובות או רעות. גיבורו של באלזאק לקוחים מתוך היורה הרותחת של עצם החיים, כמו שהם, הוא שלה אותם מתוך המערבולת של חיי־החברה, ישר מהרחוב, המפואר או המרופש. הכ־ ניסם לתוך הרומאנים שלו, והם נראים אצלו ממשיים, חיוניים בכל צדדיהם, הטוביםוהרעיט כאחד, בכל טבעיותם. מהפכה ספרותית זי היה בה משום כורח התקופה. כמו מרבית האנשים הדגולים. מחוללי־חדשות, בא באלזאק בעתו, בשעה הרצויה. אחרי הרבולוציה של שנות ‭, 1793 — 1789‬ שפילסה את הדרך לבורגנות העולה, אחר שקיטרות נפוליאון כפתה בכוח־נשקה את אירופה לכבד את המשסר הצרפתי החדש, מהפכה תעשייתית, בכוח הטכניקה המובנית' ז. *. בכוח הקאפיסל הכול־יכול. הנשען על עמל־שכירס, החלה מחדשת אה פד העולם. מכונות־הקיטור הראשונות הופיעו בצרפת סמוך . /זנת ‭'1817‬ מסילות־הברזל "ראשונות נבנו בשנים בין ‭, 1840 — 1830‬ בדיוק בזמן הומתו של באלזאק על במת הספרות, הצלחות המכניקה נתנו דחיפה כזו ל־ התפתחות החברה הרכושנית, שצרפת, תוך שלושים שנה ויותר (‭— 1815 ‬ ‭, (1848‬ לבשר. צורה אחרת לגמרי. נוצרו בארץ מרכזי־תעשיה גדולים, שנהיו ביחד עם זה מקומות־רכוז של כוחות פרוליטארים עצומים. ברם, למן אותו פרק־זמן החלד. הבורגנות הגדולה כופה

את חוליה החמורים על הפרוליטארון, שהיה נתון אז בצבת הניצול האכזרי, היה משולל כל זכויות, שרוי היה בתוקף משביים כלכליים בדחקות ללאמוצא, וסופו שהתקומם בקריאת־יאוש: . לחיות תוך עבודה אי למות בקרב!" (ליאון, ‭. (1831 ‬ חברה חדשה זו, שהלכה בדרך התקדמותה ויצרה םיפוסים מעמדיים חדשים, כגון, חעש־יניס, אגשי־עסקי* ספסרים, סרסורי* פרוליטארים, ס־ , קנים מדיניים, המסייעים לאינטרסים של תקיפים — חברה חדשה זו לא ־כלה, פשיסא, להסתפק בספרות של התקופה הקודמת, הדור החדש שהיה חדור רוח ריאליסטית, שהיה שקיע ראשו־ורובו במערבל־המציאות, ציפה מאת הסופר שיתן מבע לתסיסת־הייו, שהרומאן יש־ מש אספקלריה מאירה לחברה החדשה, למאבק הפנימי של כוחותיה השונים. באלזאק נענה לציו־השעה. הוא תפס בבהירות־יתר מה תפקידו וחשיבותי החברתית של הסופר, בכל להט־נפשו התנפל לתוך "קלחת־השדים" של החברה הבורגנית, אמנם, גמדה ברותחין, אך חקר ולמד את העולם הזה ותיארו כנטוראליטטן, מתוך בחינה מדעית. באותה שיטה אנאליטית, שהיתר. אז הכ־ דחית בטפרות, בדיוק כמו הטכניקה בתעשיה. החברה נצטיירה לו בדמות בנייךתלפיות, הבנוי, אמנמ, על משתיות של עוני, עבודת־פרך, ניצול בלתיאנושי, מלחמת־קיוס נוראה ועוולות, אך גולת־כותרתו של בניין זה — העישד. התפארת, האמנותתולדותיו של באלזאק מפיצות אוד במידה מרובה על יצירתו בדרך כלל ועל הרומאן שלו . אשליות אבודות". בפרס• "באלזאק" אמר איפוליס סאן . היה איש עסקים. אך איש־עסקים לאיוצלח וש־ !וע בחובות. עד גיל עשרם היה מתגולל ב"מאנסגאדדות", כותב רומאניט וטרגדיות, שהיו פסולים גם בעיני־עצמו, היה מנודה ממשפחתו. שהפקירה אותו לחרפת רעב, מבוזה ומוחזק משולל־כשדון, אף שהוא גופא האמין בכשרונו ורבה היתד. שאיפתו לפרסום ולתהילה. מתוך שאיפה לעצ־ מאות החל עוסק בספקולציות: היה מו"ל, מדפי* יוצק־אותיות, ממציא אמצאות. אך לא שיחק לו מזלו וארבה לו הטכגה לפשוט את הרגל. אחר ארבע •) עט הופעת הי־ימאן בהיצאת "ספ־ רית־פוןליפ".

‭, - ‬ חל כוחב רומאנים, למען יוכל לפרוע בשכר־הסופרם את חובותיו. אך חיבו־ תיו הלכו ועצמו מיום ליום והשתרגו על צווארו כעול כבד, שלא יכול היה להשתחרר ממנו עד מותו. באלזאק ידע את סעמן של האשליות האבודות, ירושתו הספרותית הגדולה, שקרא לה בשם כולל . הקומדיה האנושית", הריהי, אמנם, בחינת אותו בניין־תלפיות, ה־ נזכר לעיל, מתוכו אנו למדים על מבנך החברה בת-זמנו, לכל פרטיה ודק־ דוקיה, על איריתיה יצלליה, ילא רק בת־זמנו.. . . באלזאק הביט על החברה" אמר א• מאן . כעל זירת־מאבק של אינטרסים אנוכיים, שם לא מנצח אלא הכוה, הנעזר עיי העוימה והזריזות. שם הונאות פורצות ברעש את המחסומים, שהוצבו כנגדן, שם המוסר המקובל משמש רק למראית־עין את השמירה על ההגינות ועל החוקים". והרומאן "אשליות אבי דות", המתיחם אל •צירותיו הכי־מוש־ למות, ודמפתיע במונומנטליות המבנה העלילתי , בעוז הדרמה הסוציאלית, מבליט ביתר בהירות את אישיותו היוצרת של באלזאק. בחלק הראשון של "אשליות אבודות" ("שני הפייטניס") ניתנת לנו תמונת ה־ חיים בפרובינציה בתקופת הרםמא־ בראציה, כאשר רומנטיזם הדור הצעיר של הבורגנות הזעירה, שה־ה מרוהה ממרכזי הפעולה התברת־ת־כלכלית, נא־ בק ברוח השמרני של האצילה ובמ־ סירת של המשטר החולף. בחלק השני לומד . האיש הדגול מעירהשדה" בפאריס את המידות ואת אורחות חייה של ההברה הרכישנית, העומדים בניגוד חריף למידות הפטר־ אדכאליות של הפרובינציה. פאריס של שגת ‭, 1835‬ שמתאר לנו באלזאק ב-אש-ליות אבודות", פאריס עי העיתונות־ להשכיר ועם התיאטראות, המשועבדים לאילי־ההון או לתקיפים אחרים, עם הקורםיזאנות, עם החנוונים. הספסרים והסוהרים, הצוברים כסף־תועפות, עם גבירות "החברה הגבוהה'' והרפתקני־ הטרקלינים, פאריס זו הריהי גם בת־ זמננו, חרף עשרות־השנים שחלפו, זוהי פארם — המטרופולין של הקפיטל, אלילה הכל־יכול של האנושות.. . החלק השלישי של הרומאן ("סבלותיו של ממציא") שוב מביאני באלזאק לצרפת של הפרובינציה. בכוונה להודית לגו ןל רקע ההתחרות המסחרר. את

הקלעים של הד--מה המסובכת, ממנה סבל לא מעט גם הסופר גופא בחייו בהיותו איש־עסקים ביש־גדא, — הרי יודעים אנחנו כי היד. גם מדפיס, גם ממציא וגם סוחר. שרד־ פוהי ניש־ו ועשקוהו עורכי־הדין, כמו שני הפייטנים. דויד סישאר ולוטיין ש־ ארמן, גיבירי הרומאן. בעל־חלומות וממציא ושאפן היה גם היא, וגם הוא, כמותם, איבד המעה־למעה אי • אשי ליית־ו.. . אין כל םפק, כי הרומן , אשליית אבודית" תפס מקום בולט בספרות הריאליזם הצרפתי , הביקורתי. ערכה המתמידובלתי־הולף של •צירה זו הריהו בזה, שבאלזאק חישף בה את תהליך ההתמיטטות של היסודות האידיאולוגיים של משטר הבורגני , בתאר את תהליך זד. בשני פנים, מצד אחד הולך האדם למאבד את אמונתו בחברה, מה שרואים אגחנו בגורלי הטראגי של הנוער הכשרוני, המאבד את סגולותיו הטובות תיך רד־פה אחר• הצלחות (לוסיין שארדון־ רובאמפריי, לוסטו< מאידך מגולל המ־ חבי• לפנינו את התמונה של ירדה מוסרת כללית. אבדן עקרונות הכגוד בגלל עקרון הממון. התמינה של חברה המאבדת את אשליותיה לגבי עצמה, כלומר, החברה מאבדת את האמלנה־ ג אדם. ביריד האידיאות, העקרונות וההש־ לפות, הקיו• "עיתונות בורגנית", קיים מיהח־וממכר חסר־בישה. המלה הנדפסת משמשת כלי־שרת לאינטרסים השפל־מ ביותר, בעזרתה עולים על במת־החברה פוליטיקנים עזי־מצח, ואילו ההלשים מישמסים: מוניטין של כבוד ותהילה עוברים לסותר, יקר רוח־האדם נמכר בכםף כלא ע''י זיזירי־העס; המלה הנדפסת מטהרת את הקנוניות הכישפלות, בה משתמש־ש כאמצעי של שאנמאז'ה• העיתונאי לוססו, הטיפוס המגלם באיש"תו אד. כל הציניזם של חיסרעלי־ונ"ת יאה האופי הזנו:' של עיתונאית זו, אומר ללוטיין הטירון: "נערי המסכן, באתי הנה. כמותך' ינפש' מלאה אשליית, נמשך לכאן מתוך אהבה לאמנות, מתוך שאיפה בלתי־ כבושה לתהילה, והנה ראיתי את פרצופה האמיתי של אמנות זו" ימספר הוא ללוסיין, מה מחיר משלמים בעד ההצלחה : הדרך אליה — שפלות, נוזלות. חנפנית". "הנה תייזכח כמותי, כי מאחורי כל הדברים הנאים הללו, עליהם

חלמנו, מיטלטלים אנשים, תאוית וצ־ יכים• על־כירחך תיגרר לתוך המאבק הנורא בין יצירה ליצירה. בין אדם לאדם, בין מפלגה למפלגה, בי מוכרח אתה להשתתף בלי־הרף, כד שלא תיעזב מאחיך. מאבק בלתי־ישר זה מביא לידי מפח־נפש, מקלקל את הלב ומעייף בחוסריעילותר.. . אפשר והספ-רות האחרית של פעילות חברתית נשארו שלמות ולא נפגמו ע"י הרכושנות? והנה לוסטו מסביר ללוסיין: . אל תחשוב, כ' העולם המדיני סוב בהרבה מהעולם הספרותי: הכל בשני העולמות הללו מושתת על שוחד, שם כל איש — או שהוא מקבל־ שוחד או נותן־שוחד"• א־ימה התמונה שצייר באלזאק בספרו "אשליות אבודות", ואף שאינו מסיק מסקנות מהדהד ברומאן זה פסק־ דין חמור לרכושנות ולמשטר הרכושני. מתחת קולמוסי של באלזאק הפך הרומאן תוכחה חברתית חרפה, שכוחה יפה עד היום, ואפשר היום עוד ביתר שאת, עם שיש בו משום אקטואליות מזעזעת. בליסטים של העיתונות הבורגנית בת־זמננו אפשר לראות על־נקלה את צאצאיהם של דור-א ופינו שב"אש־ ליות אבודות". כשם שבכל העלילה ובכל סיכום יחסיהם של גיבורי־הרומאן, עם נפתוליהם ויצריהם מחד ועד קטנות־ המוחין והנוולות ושפלות־הנפש מאידך — הריהם טיפוםיים. אולי ביתר ייחוד, לתקופתנו. אלו הם הצללים. ובאשר לאורות, הזרועים גם־כן ב־ד נדיבה ברומאן' כמו כמה טיפוסי נשים נעלות. כגון חייה שיורדון ואמה, קוראליה. אהובתו של לוםיין, וברניקה. המשרתת שלה. וכן חברי "החוג" הסימפטיים עם דניאל ד'ארסיז בראש — כלים גם הפ טיפוסיים לזמננו י תיקו.

דדארת ודהדאות

בעהבות תערוכת -צלס' הקיבוץ הארצ

כשמבקר רוצה לומר תואר־לננאי על ציור, יש שהוא אומר, שהוא . צילומי". אם כן, מה תואר נכתיר לתערוכה, שבה כל היצירות הן "צילומיות", שה־ "צילומיות" שבהן היא־היא דרך־יצירתן — תערכה של צילומים' האם ראויים מוצגים מסוג זה לתואר של "אמנות" ושל " יצירה"? לשאלות האלו ניתנו בממלכת־התר בות תשובות חותכות משכבר. הצילום נתקבל למשפחת האמנויוה, כאחד החברים המכובדים בה, ומה עוד — כאחד החברים רבי־התפוצה ועזי־ההשפעה שבה. למרבה הצער, לא רבות ההזדמנויות בארץ, שבהן ניתן לני לחזות במיפגן אמנותי־צילומי. בעוד שתעדו־ כות־ציור גערכות ללא־הפסק לעשתתיהי , תערוכות הצילום הן אחת בשנה ושתייב בחומש. על־כן מן הראוי. ששוחרי האמנות של מראה־עיניים לא יחמיצו את תערוכת הצילומים של צלמי הקיבוץ־ הארצי , הנערכת בימים אלה ב"מקרא־ סטודי־" בתל־אב"ב. •־¥ הצילום עצמו, כמדומני, דומה מבמה בחינות יותר למלה הכתובה מאשר לחזיון המצוייר. בעוד שהציור הוא נחלת מעטים, ולאחי' העכבית שבאות עם גיל־ההתבגרות מפסיקים רוב האנשים את יצירתם הציירת שפרחה בילדותם — הרי הצילום הוא נחלת מיליונים. כמובן, המיליונים הרבים מצ ל-

מים בצורה חובבנית, אולם הם עצמם חשים שאיפה להתעלות אמניתית־יציר־ תית (ולעתים' דרך מקרה, עולה הדבי בידיהם) והם חיל־מיליא־ם עצום ש־ צלמים, שלבם פתוח לקליטה ידי"־. של הצלם־האמן. ועוד: כשם שכל בן־תקיפתנו פיפג יום־יום את מנת הפריזה שלו, בעיקר בקריאת עתונות, כן היא קולס גם את מנת־יומו הצילומית — בצילומי הרי־ פורסאז'ה המליזים את הפריזה הדיפ־ד־ סאז'ית. ואכן, כשם שאצילו של מולייד לא ידע כל ימ"־חייו, שהוא "מדבר פרוזה'/ ושהוא הוכשר במידת־מה נם לקליסת יצירה מילולית גבוהה ונעלה יותר — כן אף רבים מן המעלעלים בעתונים או בשבועונים המצויייים אינם יודעים בהכרתם, שהם היכשרי לקליטת יצירה צילומית: צילומים שאינם פרוזה כתניקאלית, אלא פרוזה ספרתית, או שירה. הנה' למשל, אין לנו דבר יותר "פרוזאי• מן הלחם והמים: אבל די לנו בקריאת "שיר הלחם והמים". כר שנבין איזו פיסנציה שירית עצימה אצורה בנושא זה. וכן בכל נישא אחר. וכשם שיצירה ספרתית אי שירת יכולה ללכת בדרך הפשט או בדרך הדרש, יכולה להיות ישרה או סמלית, אימפרםייניסטית אי אכספרסיוניסמית, יכולה לנבוע ממרכזי ההגות או ממעמקי הרגש — כן יכול להיות גם הצילום, במידה שהיא יצירה

אמנותית. והוא נהיה לאמנות, בשעה שמאחור קלע י המעבדה הצילומ־ת עומד אמן, יוצר. לא איש ש"לוחץ על הכפתור בלבד, אלא אדם שרואה את הדברים השררים־וקיימים בדרך משלו, בזוזית־דאייה משלו, באספקלריה רעיונית ורגשית מיוחדת משלו. ניטול לנו, למשל, את יצירתו הצילו־ מית של טוביה ריבנר. לפניני צלם־ משויר, ששום חומת־זכוכית (וכזאת היא עדשת־הצילום) איננה יכולה להיות מחסוט בפני ראייתו הפיוטית. הוא מצלם סוט, וקורא לו — " יתמות". ואכן, קלסתר־הסיס ודיוקן־הנוף הםדבב אותי , עמוסים מטען רגשי דק בקוויו ועז ברישומו. שוב בצ־לום אחר "בת המעברה'' , הנערה הפעוטה העומדת ע'* אדהכביש, היא מעלה הלך־רוח צ'אפ־ ליני של אבד ן־הקטנים־מול־הגדולים , גבעת המורה, כמדומני, מזדקרת א"שם באופק), של אין־אונים פאתטי. נושא הנוף מתבלט בתערוכה זו — במיעוט ייצוגו. נראה, כי ההדרת נשמה יתרה להיך נושא זה קשה כקריעת 'ם־םיף. והמציגים נמנעי מלהביא לפנינו נופים . צילומיים" גרידא. מכל מקום, נוף "הערבה" של יוסף דרנגי. הוד־יחסד שורים עליו. בלחיצה על כפתורהמצלמה כאילו הובהרה לגו התעלומה הפילולוגית של הקשר כין "ערבים" ל"עיבה". גם בנוף "אנס ההחולה" שלד, שהגישה הפירמאליסטית במקצה איננה גורעת מחיותו, מעיד על עין רגישה ורהבות־אופק. צילום :יגובש בעל רמה טכנית נאה מציג נתן אורן בדיוקן־העץ, "היו ימים'/ עם תמונת "החירף" של צבי נהו ר אנו עוברים אל המיפגש של הא־ס החי עם סביבתו. מפגש זה חוזר ינגלה בתמונת הילד השחרהר ("הציפיה" מעכו. של מורדו א ב ר ה מ־. ב, בשלישת הילדים ב"סגרר" של י. דרנגר. ב"יים שישי" של ט. רבני (דיוקן־גב של חבר. שגוטל את חבילת בגדו מן המחסן) קטע אחר מחיי החברה אני מוצאים ב"מעגל'' ההורה המסחררת של ייאל לימן. עיקרה של התערוכה הזאת הלא בתיאור האדם. האדם — הוא המשמש לאםני־הצילום מרום עיקר• להבעת רעיונות הוסאנ־ים — פשוסים אנישיים־ למיניהם, רעיון אחיות־האדם, אהבה הילד, רעיון העבודה, האמהית. לנושא האמהות הוקדשה בתערוכה פינה צנועה, בה מתבלטת ברוך שיה תמונת . הריון" של דוד מ א ס ס ־ ו. ולידה — שתי תמונות של אם (כמדי־ מני) ביכארית, צילימי מ. אב ר המו ב. פעם כשהיא יושבת על הרצפה, בציפיה. ועל ידה מתבלט בזרותו שעון נוצץ. ושנית, כשהיא מיניקה את תינוקה

/ באת נחמן בךעטי תיך "נסיעה ראשונה* ברכבת. אמהית מסוג אחר מעלה לפנינו רפי בושל ו ם ב"מעגל החיים", בו משתלבת עז עם הגרייה היונקת מדדה למעגל חזותי, המסמל את מעגלות הפורית של החיים. עולמו של הילד מיוצג בתערוכה על שלל גילויו, מתוך אהבה *1הבנה, ב"ציירת" הפעוטה של ט. רבנר. בשת־ י ילדות (שאין לדעת אם ערביות הו או "מן העדות" — וזה מעיד על גישתו ההומאגית ומלאת־הרגש של של רפי בן־שלום. ב"ילד מעכו" המקסים וב"חגית" הנאווה והמהודרת של מ. אברהמוב, בפעוטה החיננית השרו־ה ב"ציפיה'־ של נתן אירן" ב"סיכסיך" הילדים הנזעם והמצחיק־מלבב של ראובן דפנה, בילדים הלומרם של משה רותם ועוד. העולם הגדול של היצורים הקםגים תואי בצילומים אלה בקווים מלאי־עדגה. ומתיך אהבת־הילד הגדולה משתמעת בכל צילים וצילים אהבת־האדם באשר הוא. את האדם ודיוקנו אנו מוצאים במיטב גילויים בכמה צילומים עזי־מבע של רפי בן־שלום. מתבלט בהם רוקנו של דן. צילום זה איננו רק דיוקנו של דן העיוור וכלבו: אנו רואים בו גם את רוקן עולמו החשוך הסובב אותו ומוצאים בו גם את שביל־האיר הבהיר שבו הוא מהלך בביטחה. דומני, כי זהו *זד הצילומים הדראמאטיים בייתר שבתערוכה הזאת. טבעי הו* שבצילומי חברי הקיבוצים תופסת העבודה מקום נכבד, ממש כשם שהיא תופסת חלק נכבד בחיי יומיומם. תוך ברק חיציני־טכני כלשהי. משקף דוד פ ר ל מ ו ס ר בכמה מתמונותיו בנאמנות ובאהבה את האדם ואת , נוף העבודה". . הגגר" שלו הוא צילום־דראמאםי. בעוד שב"ברכת הלחם" המתאר עירום שקי־תבואה, הוא מעלה את "שירת הלחם" של היוגב, שהיא שירת חייו. את "שירת המים" שרה ריבה סגל בצילים על הנחת צעירות־ השקייה. צילומו של צב־ שחר, על יבול־ברכה של בננות, סובל מעומס כלשהו, שיש בי כר לטשטש. לעומת זאת רואים אנו היטב את האדם — לפני עבודתי, ב"סידור העבודה" של נדעון קרי ז ר, אחרי עבודתו בשעה שהוא בוחן את גרעינ י התבואה, י־ . פלחים" של י. דרנגי', ובשעת עבודת־ בניין, ב"יציקה" של נחן אורן. תת־מדור בפני עצמו העלה מ-ורדו אברהמוב בצילומי דמויות מן העדות, צילומים, שבהן הוא מעלה את ייחיד דיוקנן של י העדות, מתיך תחישה של אחדת־אדם אוניברסאליתכשם שד, םופ ר*מחוייבללמוד סגנון ולשון, וכשם שהצייר מחיייב ללמיד טכניקה ולהתרגל, אף הצלום איונו ־יצר ־צידה־של־ממש בלחיצת־כפתלר אחת. הוא מיכרח להתפתח בפנימו, להשיג בגרות מסויימת של דאייה ומחשבה ומוכרח להתרגל בשליטה־ ב . כלי" שלו. צלמי הקיבוץ־הארצ י הוכיחו בהתערבותם זו, כי השיגו רמה אמנותית גאותה. מן הראוי. שיצייית צילומיית אלו, תעידות שיריות אלה של חיינו, לא ייתמו בהצגה חרפעמית בתערוכה, אלא יועלו על הספר, באלבום נאה. ספר כזה עשוי ללא־ספק להיית אחת התעודות הנאות, שבהן תשתקי־ היצירה הקיבוצית על י שלל גילוייה.

‭480^‬ הס־םפתית !‭5 | ~ ‬ * המאוחדת ־

בניצוחו שלהל* וגם?

הפוליפטית: לאה שוורץ. התוכנית: וויוואלדי — קונצ'רטן גרסו ברה־מינור ; מוצארס — קוד צ'רטי לפסנתר מס־ ז2 בדו־מאז'ור. דן פרי — סויסה לתזמורת (ביצוע־ בכורה); היידן — סימפוניה ממ' ‭04‬ו ברה־סאז'ור. תל־אביב זכתה בשבוע שעבר בקונצרט בלתי־שכיח מכל הבחינות: על במת "אוהל שם" המכובדת, בה חגגה התזמורת הפילהארמונית זה־עתה את יובל־העשריס שלה, ושמעליה ניצחו במשך השנים קוסביצק', מולינאר, ברגשטיין ועוד, — ישבו הפעם מנג־ ניס־"קיבוצניקים", כנציגי תנועה מוזקלית רבת־מניין־ובניין של החברה הקיבוצית. ובאולם — קהל בלתירגיל: מסול י תם ושמנם של חוגי המו־ זיקאים בתל־אב־ב וחבר־קיבוצים (לצי ערגו, לא ראינו קהל רגיל של הולכי־ קונצרטים). ועל דוכן־המנצחים — אותו אמן רב־משקל, אותו• פסנתרן מעולה ומעגיין, שלית מאן דפליג כי הוא מראשוני הדיר הצעיר שלני — יהל י ו ג מ ן. ־הלי, שניגן עם התזמורת הפילהאר־ מונית מנעוריו, בניצוחם של מולינאר, פארי, זינגר, זקן־המנצחים זלברג ועוד — נטש לפני שנה וחצי את העיר ואת הקאריירה הקונצרטית של י ו ועבר לקיבוץ שמיר שבגליל. ושם' לאחר

יום של עבודת־גוף קשה — כי לא רצה 'הלי לנצל את זכותו בתור אמן מזהיר, ולו כדי למעט בשעות־עבודה — היה מקדיש עתותיו להכנה וללימוד־ עצמי בניצוח (אחרי שסיים את חוק־ לימודיו בנ-צוח בג'ול־ארד סקול שב־ ניו־יורק)• ומי שמכיר את החתירה־ לשלמות של 'הלי וגמן, כאדם ובאמן, יבין שבתלופה זו של התפתחותו המוזיקלית הוצרך להתרכז בדבר אחד ויחיד; לכן אולץ לעזוב זמנית את הפסנתר. ואלו בשום פנים ואופן אין זה רצוי. שפסנתרן בעל שיעור־קומה כיהלי וגמן יפסיק לגמרי אה קשרו עם הפסנתר• ואם אין באפשריתו או ברצונו לערוך להבא רסיטאליס. בצד פעולתי כמנצח, מכל-מקום שומה עליו להופיע לפחות כסוליסס בקונצרטים שהוא ינצח עליהם — כדרך שנהגו ונוהגים רחמנינוב, מיטרופולוס, ליאו־ נארד ברנשטיין, וואל י טר זיםקינד (גם דובר1בן עבר לניצוח אחרי השתלמות בפסנתר). ועוד מנצחים מת-מיפפר. אחדות נהדרת של התפיסה המוזיקלית, להנאת המאזינים, נוצרת. כל־ אימת שמצויה בהופעה קונצרטית "אוניה פרסונאלית" כזו של סוליטט ומנצח. ומאוד הצטערתי שלא שמעני את 'הלי וגמן כסוליסט בקונצרט הנדון. אך מיבן: עבודה גיפנית במשך שנה אינה דבר ניח ומועיל לידיו של פסנתרן־אמן"•

התזמורת הסימפונית המאוחדת התזמורת הסימפונית המאיחדת של הקיביץ המאוחד והקיבוץ הארצי. הנתמכת על־ידי שתי תנועות קיביציות אלו ובמידת-מה גם על ־ידי י משרד החינוך והתרבות, הופיעה עתה בפעם הראשונה בתל־אביב, בחסות המרכז לתרבות של ההםתדרות — והופעתה זו היא מאורע חשוב במערכת היחסים המוזיקליים שכיוונם הוא "מן הכפר אל העיר". התזמורת. שקיימה זה המש שנים, ריכזה סביבה כ־‭60—50 ‬ מנגנים, מגדות ושמיר בצפון ועד נירים וכיסופים שבנגב; גיל מנגניה — כפי שמוסר לנו מרכזה. צבי בן־כוהן איש מעברות, הוא "בערך בין ‭17 ‬ ל־נד"(!). משתתפים בה בצוותא אנשי־ פלחה ועובדים בענפי־משק־ושירותים שונים, מורי־מוזיקה שבקיבוץ ומוזיקאים כאביגדור זמיר (בנו של משה ביק, מנצח וקומפוזיטור מחיפה), שהוא כנר מצויץ ומשמש כנגן ראשי של התזמורת (ניגן מוות קאמרמוזיקה עם הזוג טורטליהא או במו ארנסס הורביץ (כיגור), מורה ומרכז של המדרשה למחנכי־מוזיקה בסמינר שבאירנים, או אחותו של טורטליה (צ'לו). וכן הנגן הראשי בקבוצת הצילו, רוטשילד מהגושרים (רופא לשעבר), מלמן הרץ מנירם (אף הוא צ'ליסטן; בנה של הכנרת גליקסין־ הרץ), ועוד• במשך חמש שנות קיומה ניצחו על התזמורת ארתור גלברון (שנתיים). אברהם דאוס, משה בדמיר, היינץ פרוידנטאל. פול טורטל"ה — ועתה •הלי וגמן. שיטתה של התזמורת — להזדמן לפגישית אחדות במשך השנה ולפגישות אזוריות במשך ימים אחדים — נשאה פרי נאה: קוימו כ־‭25‬ פגישות וכ־‭100‬ קונצרטים' מהם גס במקומות מרוחקים ביותר, כי המטרה היא להביא את דבר־המוז-קה גם ליישובים נידחים. כשם שחיי הקיבוץ מהיוים תופעה ישראלית ספציפית' כך גס התזמורת

הזאת' שצמחה מתוך החברה הקיבו צית, היא חזיון יחיד-במינו' בחינה "אונ-קום"• אין בכל העולם כולו תזמורת סימפוניה של איכרים, ומה־נם בעלת רמת־נגינה כזו. אכן, יקשה לי לאדם מן החוץ לתאר לעצמו היאך אנשי־כפר, ידועי־ עמל. מוצאים להם שהות ומרץ להקדיש עצמם לאירגונו והפעלתו שי י מוסד כה מסובך בתזמורת סימפונית, לטיפוחו והעלאתו לרמה־נגינה הוגנת: וזאת במצב הנוכחי של חוסר ידיים עובדות בקיבוץ. כאשר כה קשה לשחרר חברים לעבודת־הכנה מוזיקלית. רק מסירות ואהבה אין-קץ למוזיקה מאפשרות קיומו של המוסד. ומובן שתנאים מיוחדים אלה ניתנים אותותיהם לטובה באופן־הנגינה של התזמורת — ביצירת חוויה רעננה, התפעלות וחד־ וות־הנגינה. קשה ליהנות יותר מן הספונטאניות וההתפעלות של נגינת חברי־תזמורת, מכפי שנהנינו מהופ־ עתה בניצוחו של פול טורטליה בקי־ בוץץ מעברות, לפני חודשים אחדים, ועתה !בתל־אביב, בניצוחו של יהלי וגמן. כחזון־למועד. שיש לשאוף להגשמתו ולהשקיע מאמצים משותפים. להשגת התקציב הדרוש — אפשר לראות את הקמתה של תזמורת סימ־ פונית נמלה, מורכבת מכל התנועות הקיבוציות (כפי שנתגשם הדברח־־ ב עדה המוזיקלית הבין־קיבוצית). או־ אז אפשר יהיה לשפר את קבוצות־ המנגנים בתזמורת, שהר אין ספק כי כמה וכמה מוזיקאים טובים עשויים להצטרף אליה במוסד מאוחד כזה. גם מקהלה מקובצת של כל זרמי התנועה הקיבוצית צריכה לבוא לעזרתה של תזמורת סימפונית זו. הנקל להעלות על הדעה לאיזו פרחה תגיע המוזיקה הישראליתשקומפוזי־ כ טור מן הקיבוץ והכפר יזכה לאפש־ רו־ות־ביצוע ממשיוז במוסד משלו. יכשיינתנו למנצחים צעיריס הזדמנו־ יית־עבודה רחבית. כאן אף •ונח היסוד לפסט־באלים מוזיקאליים ישרא-

ליים — למען הפגנת מסכותיחג בקיבוץ, קאגטאמות תג"כיות, באלט תג"כי והצגית־אופרה קיבוציות. סססיבאל מעין זה ישא גתן לאומי ספציפי , העשוי בעתיד להוות גורס חשוב לתעמולה המוזיקלית הישראלית. האם כה דחיקה מאתנו האפשרות לממש חוכ־ נית־פעולה זוז

מצה נודד.. . אומרים שמנצחים של תזמורות סי מ ־ נפוניות ושל אופרות, יותר מאשר מוזיקאים ב אחרים, נועדים מסבע־ברייתם. " ,. מלידה ומבסן" לסוג־ביצוע זה. והרי " יידוע המעשה בסוסקאניני, שה-הנ־ ב ןעוריו צ'ליסט בתזמורת ו"קפץ" לדו־ כן־הניצוח נ משהוצרך למלא מקומו של נמנצח חולה בהצגת האופרה "אאידה", בבתיאטרון בדרום-אמרקה.. . כן ידוע ככיצד "נתגלה" ליאונארד ברנשטיין ככמנצח מזהיר, שעה שמילא את מקומו זשל ברונו וזאלטר בפילהארמוניה ה־ ניו־יורקית נ; ואיך עבר דוברובן. פת־ אום־לפתע א, לכהונת־מנצח, ועוד ועוד. הנטייה לניצוח נהפכה אצל יהלי — לפי ל עדותו — לחלוס־חיים בגיל ‭;15 ‬ ווכשניגן בקוגצרטים את הוואריאציות ‭". ‬דיאבלי" לבטהובן, את וואריאציות פאגאנ־ני־בראהמס פ — "שמעתי את ה־ רתזמורת", מסטר הוא.. . ומעניין: כשלעצמי שמעתי הפעם, בבקונצרט בניצוחו של יהלי וגמן, את " ? הפסנתר שלו", — כי לפנינו עמד " אאותו מוזיקאי רציני עצמו, אותה אישיות V היוצרת־מחדש, המעמיקה בתפיםסתה האינרבידואלית, אותו סיפוס של כ־ח־רצון כ ואינסלקמ מסדיר — אך גס משל טמפראמנמ־נגינה כביר ואמוציה

ממעודנת ביותר — ואותו חזון מוזיקלי אאשר שמע יהלי וגמן הפסנתרן הבוגר ואשר שומע גם יהלי ונמן המנצח הצ־ עיר. ומוזיקאי רציני זד" בעל כוח־דמ־ יון צלילי, יודע להאציל את מלואחזונו על מנגני התזמורת• כאן "נולד" ממש לנגד פנינו, מנצח ישראלי צעיר בעל אותו שיעור־קומה שהצמיין בו לפנים — ויצמיין בו גם להבא — הפסנתרן יהלי וגמן. ריתמוס־פלדה, דמ־ יון־צליל, הבנה מלאה של מיבנה־היצי־ רה רכלל' וזכרון מוחלט של פרמי־ הפרטים אשר בפאטרטיטורה (הוא ניצח בעל־פד. ) — כל אלה נתגלו ועלו לפנינו מתוך "מחלות־הילדות" שעוב־ רות לעת־עתה על המנצח הצעיר: הפרזה בתנועת היד השמאלית והגוף כולו, המאיים כאיל? בפ1רטה ובקרשצ'נדו, כמעין התרעת אגרופים על מנגני־התזמו־ רת; נתינת סימנים לכניסת הקולות מתוך רעש מיותר: היהפכות ל"גמד" ממש עם תנועת צליל חרישי; שיבחה — מתוך התפעלות — להפנות עצמי לקבו - צת בלי־העץ כשתפקידם מוגדר: הפר זה בקונסראססים דינאמיים, בדמותו שלפניו עומדת, כביכול. תזמורת במתכוני תן של תזמורות פילאדלפיה א' בוסטון, — ועם זאת עולה בידו להפיק צליליות מלאה ומפליאה וקונטראסטים דינאמיים מפליאים לגבי יכולתה של

תזמורת זו, שרוב מנגניה חובבים. הפרזות אלו הן כאמור בבחינת . מח־ לות־ילרת'/ — העדר אוחו חסכון של תנועה בניצוח, הנרכש מתוך נסיון. אך מה שחשוב הוא — מציאת החזון הצלילי והמוזיקלי ויכולת מאנואלית־ טכנית להגשימו; על כך אפשר היה לעמוד אצל יהלי וגמן בוודאות גמורה, כי מנגניו ניגנו "ביחד", במלוכד, וניגנו יפה. תוך תנופה צלילית ומוזילולית. וודאי. יש לשאוף לשיפור כלי־הנשיפה מעץ וממתכת בתזמורת זו דבר שהוא אולי קל יותר משיפור קבוצת הכינורות הראשונים. כי דרוש זמן רב יותר ללימוד רציני בכלי־קשת מאשר בכלי־ נשיפה. "אני מאמין באמונה שלמה שהניצוח היא ייעודי האמיתי במוזיקה". למשפט זה של יהלי ונמן נוסיף: אף אנו מאמינים בזאת ומקיזים, כי יינתן ליהלי להגשים את תוכניתו — . לשקוד כמיטב ־כולתו על התפתחותה האמנותית והטבת תנאי עבידתה של התזמורת, וכן להציע את שירותו לכל התזמירות הקיימות עתה בארצנו". • בר לנו, שחובתה של התזמורת הפילהארמוגית הישראלית לגבי דור המנצחים הצעיר היא לזמן להם אפשרות להופיע בה: ובראש־וראשוגה אמורים הדברים כמנצחים צעירים בעלי כשרון ויכולת כיהלי וגמן וגרי ברטיני. כן מוטל תפקיד זה על תזמורות סימפוניות אחרות שלנו — "קול ישראל" ־תזמורת־חיפה. צריך לשמוע פעם את המנצח הצעיר כשאינו נאבק עם החומר — עם היכילת וההרכב של מנגניו. והרי דבר זה אפשרי רק בתזמורת' הפילהארמונית: זו המיענת אמנם, שאינה תזמורת־סטודיו להכשרת מנצחים צעירם. אולם בתנאים המיוחדים שלנו מחייבת שורת־הצדק שהתזמורת תיטול עליה פעם גם תפקיד של עידוד מנצהיס צעירים.

התוכנית של קונצרט זה כללה יצי־ רות מן התקופה הםרום־קלאסית והקלאסית ויצירה ישראלית אחת של מלחין צעיר, דן פרי , איש בית־זרע, אשר נוגנה לצערנו בצורה מקוצרת: במקום "פתיחה, שיר, סקרצו, הורה" שמענו רק את השיר וההורה. אמנם הועלו לפנינו אמצאה מארת פורה יחוש ריתמי בריא בשני הפרקים הקצרים' האלה, וכן יכולנו לעמוד על הזדקקותו של הקומפוזיטור לטכניקה קא־ ־ ר ־ מ ו ז י ק ל י ת במסגרת של תזמורת סימפונית. ואלו הרבה *ותר מזה קשה לקבוע על־פי האזנה לביצוע ד. מ ק ו ט ע. מכיוון שתוכנית־הערב לא היתה ארוכה, אפשר היה ?חזורו־ ב במקום על לסעים אלה, לטובת המחבר יהמאזינים. רציי מאוד שנשמע בקרוב

את הסויםה הזאת לתזמורת בשלמו* תה — באחד הקונצרטים התזמורתייפ של "קול ישראל''. ב"לארגר של וויוואלדי הצטיינה התזמורת בנגיגה כה זמרנית ונפשית. עד שהיתה לנו אשליה כי לפנינו תזמורת סימפונית מקצועית. ליווי התזמורת בקונצ'רטו של מוצארט כיסה במקצת על הפסנתרנית הטוליטטית, לאה שוורץ, — ואין תימה: כי גגינתד, היתד. חיוורת, לא מלוטשת ר־הצורך מבחינה טכנית ולא זמרגית למדי; ואולם ב"אנדאנמה" היא העידה בכל־זאת על עדינות אמוציונאלית מרובה. על רקע של קונטראסטים בולטים, דינאמיים וריתמיים, בנגינת התזמורת — שקעה נגינת הטוללטסית עוד יותר בחוורונה הצלילי. מתי נלמד שביצוע בשל ואמ־ נותי של קונצ'רטו למוצארט (וזד. היד. קונצרטו לא־קל לביצוע) הוא לעתים מסובך יותר מאשר ביצוע ק ו נ צ' ד י ט ו ל ב ט ה ו ב ן י בפימפוניה מיטפר 104 של היידן הפריז יהלי וגמן •בצד הבטהובני, הרו־ מאנטי־דראממי שבה. והר את האלמנט הזה אפשר למצוא, בעצם, לא רק בסימ־ פוניה הנ"ל של היידן. מכל־מקום נשאר ביצועה במסגרת הטעם הטוב וה־ רונדו היה חדור חן, קלות ושמחה. — התשואות שקצר יהלי וגמן היו סוערות. "מנצח נולד לנו?.. . קרן־נורמן' הדואגת לאינטטרומנטליס־ מים, זמרים ורקדנים בישראל, היתד. מי־ טיבה לעשות אילו הכרזה על תחרות של מנצחים ישראליים צעירים ועל מתן מילגות להשתל־ מותם. הגיעה השעה לכך• על התזמורת הסימפונית של חיפה—

לשון־דיבור פות משה שמיד ולשוךספר

א. כל המבקש לדבר על התפתחוו בהיסטוריה האנושית — ואיש לז הוכיח עדיין כי אמנם ניתן לדבר ע' " כך — חייב להמציא לצורך דיונ! קנה־מידה למוד בה התפתחות זו בעצם. דומני כי כל הדרוש בשבי' להוכיח כי אמנם יש התפתחות בהיס טורה האנושית, הרי זו ההוכחה, כ ‭*. ‬ אפשר למדוד אותה. בין לני־המיד־ השונים, אשר הוצעו במרוצת הזמן לצורך מדידה חשובה זו. איני טבוו כי קנה המידה של הקומוניקציה עומז פחות בטני הביקורת מקני מידה מפור ממיס ממנו. בקצרה: אם נאמר. כ' אמצעי קומוניקציה משוכללים יותז (כאלה, הדורשים פחות זמן לשב פעולה על יותר מקום) מעידים זד חברה משוכללת יותר — נהיה צודקים ברוב המקרים. קנה־מידה זה לא יהיה שלם, אב לא יודגש מיד כי הוא כולל לא ר? אמצעי־תחבורה שבחומר (תחבורת סחירות ואנשים) אלא גם אמצעי־תחבורד שברוח (תחבורת רעיונות). אמצעי ה? תחבורה שבחומר הגיעו בימינו ליד דרגת שיכלול עליוגה, ביבשה, ביב ובאוויר, אך עד היום וודאי לעולב לא יצאו מתחום העקרון הראשוג' שלהם, אשר הומצא כבר לפני אלפי שנים — הגלגל. עם מידה דומה של שיכלול אפשר לציין כי גם אמ־ צעי התחבורה שברוח, הכוללים היוב את מעצמות הדפוס, הדואר. על שלו־ , ^ ^חותיו, הרדיו־סלביזיה והקולנוע — לא השתחררו מגלגלם העתיק, העקרו- ^ ני — מן המילה, על צורותיה וטעיטי־סעיפיה. התחבורה באמצעות המלה שלשה הב היסודות המכוונים אותה, בנויה היא כמשולש. נקודת ההתחל שלה היא הכוונה — כוונתו של אדם להעביר משהו מרחשי נפן8י, מרעיונותיו, מרצונו אל זולתו. עיקרה ומרכזה — הסימן, אותה פעולה הניתנת להקלט על ידי ־החושים. , שהיא מיוחדת בכל מקרה לכוונה שהולידה אותה. תכליתה וסיומה : ה ה ב נ ה, קליטתו של הסימן על ידי חושי המבין והפיכתו המהירה כבל־האפשר להת־ רהשות נפשית, במקביל להתרחשות שהולידה את הכוונה. התנאי הראשון לשיכלולה של תח־ בורת־המלה קשור בשיכלולה של הכוונה. ככל שהכוונה מוגדרת יותר ובהירה יותר — יגדלו סיכוייו של תהליך הקומוניקציה כולו להיות משובלל יותר. דיוק הכוונה מקיף לא רק ^ את תוכן הממסר, אלא גם את ציינם המדוייק של השולח (או השולחים) ושל המקבל (או המקבלים). ללא דיוק זה — התוכן עצמו הוא לרוב חסר כל משמעות, וזאת יודעים היסב לא רק אלחוטאים ואנשי־קשר, אלא כל אדם המשתמש בנטיות השם והפועל. התנאי השני לשכלולה של תחבורת־ המלה — שכלול הסימן והריפותו. ככל שהסימן משוכלל יותר, חרף ומהוקצע יותר. פנוי מאפשרויות של דו־משמעות או רב-משמעות — כן גדול כוח־העוממ שלו לגבי הכוונה. כן גדול כוח ההולכה שלו. התנאי השלישי — יש בו משוט חזרה על התנאי הראשון. כוונה בר- יח-, ודיבור מדוייק לא יועילו לאיש איךבינות, זאת יודע כל ילד. מה שאיןכל ילד יודע הוא, כי בלי יוצא מן הכל? במעט — מי שהוא קל־ הבעה הרהו גם קל־תפיסה, כשם שמי שהוא קל תפיסה קל הבעה הוא. לבד ממקרם של מום גופני. חשוב מזה היחס בין הצמדוונה־ כ הבנה לבין מתווכם — הסימן. יחס ? וה הוא יחס של הדדיות מופלגת. ככל שהכוונה וההבנה מפותחים יותר—מתפתח הסימן, נעשה מדוייק יותר, . משוכלל יותר, גם מוטור יותר, בעל יכולת להפעיל שרשרת שלמה של מהלכים נפשיים. מצד שני — כבל שהסימן נעשה בעל יכולת־קיבול גדול יותר ועם זאת מדוייק ומחודד ייתר — הוא מפתח לא רק את ההבנה אלא גם א תהכוונה. במלים אחרות: כלים משוכללים יותר גורמים למחשבה משוכללת יותר, מדוייקת יותר, ישרה יותר. אדם היודע לערוך את מחשבותיו בהבעה מדוייקת ונכונה, אדם היודע לתת לנפשו ביטוי וצורה — עצם ידיעתו זו, עצם יכולתו הלשונית. מפרות את מחשבותיו. הרצון להת־ בטא במדוייק הריהו כשלעצמו מדרגה רוחנית, ואילו כל הישג בכיוון זה מוסיף ומעלה את מדרגתו הרוחנית של האדם. לא הרחק מכאן מצויה ההנחה, כי שכלולו של הסימן, של הביטוי הלשוני , הוא יסוד מוסרי ממדרגה חשובה ביותר, אך לא אכנט לסוגיה דו הפעם, ואסתפק בסיכום הפרק, כשאני חוזר ואומר בשלישית 4 מה שכבר אמרתי בשתי צורות קודמות• הלשון אינה רק כלי לקומוני־ קציה, אלא היא אחד האלמנטים החטובים בחיי־הרוח האנושיים, שבלעדיו אין לתאר את התפתחות מחשבת האדם ותרבותו. מד, אירע בספרותנו ובתרבוועו, מני קח־ת מבט זו, בשנים־שלשה הדורות האחרונים ז חברה שהיא חלק מעם, או גאמר בפשטות: עם, שהיה בעל כוונה ובעל יכולת־הבנה משוכלים ביותר, עט בעל צרכי־ביטוי עמוקים ונרחבים ויכולת קליטה מנוסה ונרחבה, עם בעל רמה תרבותית שאנו קוראים אירופית — קיבל על עצמו להשתמש לצרכיו התרבותיים, חברתיים, פוליטיים, ספרותיים בכלי לשוני רופף ולא־בדוק, שלא היד. בכוחו בשום פנים ואופן לגשר כראוי בין הכוונה וההבנה. יש להדגיש כי רפיפותו של הכלי הלשוני — "העברית החיה", כפי שכינוה המשתמשים בה — העדר כוחהעומם של הכלי הלשוני לא נבעה מדלות המילון העברי (אף כי במק־ צועות רבים שוררת דלות במילוננו ־ * יעד היום) אלא נבעה בעיקר מאי־שלי־ מה בלשון ובאוצרותיה, . ובעיקר במכ־ שירהרוק החשוב ביותר שלה: בדק־ רק. עד היום רוב דובר לשוננו הם אנשים שמעולם לא למדו אותה כהלכה ובםדר, ומשום כך נוצר אצ־ לנו האבטורד המשונה, שלשון־דיבורנו אינה הבטיט הטבעי שעל גביו צמחה והםתעפה לשון הספרות והנאום, אלא היא מין צורה מנוונת, מסורסת ומ־ עורבבת של לשון הספרות, העתונאות, בית־הספד, התרגום על צורותיו וכוי. אכן, לשון הדיבור שלנו מצטייגת ב"אחידות- בלתי־רגילה. אין למצוא בתוכנו חוגים שלשון דיבורם משופ־ רת מן הרמה הרגילה. מחבר קומדיות קלות בתוכנו יכול להיות בטוח ב"צחוקיס" שיקבל אם י עלהעל הבמה | דמות מורה עברי המקפיד על רבוד . גבון. מוצאם האירופי־מערב' של רוב ן פרופסור האוניברסיטה העברית הוסיף ; •) בעקבות הרצאה בסמינר לשיפור | הלשון, מטעם ועדה התרבית של מר עצת פועלי ת"א• |

י גם אתהראש וראשון במוסדות־הרח שלנו אל גורמי הבלבול והערבוביה של לשונגו המדוברת גם בחוגי התרבות הגבוהים• עתונאים, סופר* שחקנים מדברים עברת איומה, ובמקרה או שלא במקרה התרכזו, גרמה לי/ בקרב הציירים והפסלים כל היהודים חסרי החוש הלשוני בארץ. המצב אינו טוב יותר בקרב הרופאים. לשונם של רוב עורכי־הרן יש בה יובש קפדני ועושר מטעה במושגים מקצועיים, אך מבנה־ המשפט שלהם, לרוב, הוא דוגמה לבלבול ולחוסר הגיון לשוני אלמנטרי. המורים, תקותנו האהרוגה, מדברים בשיבושי תלמידיהם בלא להרגיש בכך, וארסטוקראמיה, במידה שיש לנו כזאת, מדברת אגגלית או צרפתית או גרמנית. אם זה המצב בחוגים החברתיים העליוגים, ובחוגי המקצועות החפשיים—הרי הוא רע שבעתיים בקרב ההמונים הרהבים. אף כי גם כאן. כבעניינים רבים אחרי* יש להוצא מן הכלל חלק מן האבדות הישראלית — את אנשי־הקיביצים ובעיקר את הנוער שלהם. באומות מתוקנות מצויה קללה, שיש ומנסים להתגבר עליה, והיא קללת החייץ המבדיל בין לשון האריסטוקרטיה והאינטליגנציה, שהיא שיא השכלול והדקות. מזה — לבין לשון־ העם, שהיא סמל־סמלה של הציוריות. ועם זאת חסרה היא כל כוח לשאת בעומס רעיוני כלשהו. הלוואי והייגו אנו מקוללים קצת בקללה זאת! רוצה אני בכך לא משום שהסרים לנו המונים חםרי־הבעה — יש לנו די מזה — אלא משום שחסרים אנו לח־ לוסין ארססוקראסיה לשונית, היכולה לשמש כמין דגם לשיכלול כליה ה־ ראשי של התרבות• ננסה נא להשוות את הפקידה של הכנסת שלנו כמעצבת הרבות דיבור ותרבות מחשבה פוליטית ולאומית אל התפקיד שממלאים בשטחים אלה בתי פרלאמנמ באומות העולם. יתברר לנו מיד, כי פעולתה של הכנםת, אם אינה שלילית, הריהי ממש אפסית. לבד מהשפעה אהת של המזהיר בנואמי הכנסת. הניכרת בכמה ובמה מקומית בהעדר תמוה של מלת־השימוש "את". לא נוכל למצוא כל סימן של הקרנה לשונית תרבותית היוצאת מן המוסד הגבוה ביותר לקומוניקציה רעיונית בעמנו. מבחינה זאת הכנסת היא העתק פסיבי־אוטומאט , • כמעס, של רוע־המצב בעם כולו. היקה מדבר כמו יקה, ' הגליצאי כמו גליצאי, התימני כמו תימגי והצבר במו צבר. אף על פי כן, סבור אני. קיים ופועל בקרבנוזה כמד. זמן, גם תהליך של הבראה. של תיקון המעוות, באופן , שיסודות הפיצול והניוון אינם שולטים לבדם על נוף לשוננו. מכל מקום שתי מגמות הן המתרוצצות בתוכנו בבת : אחת — ההורסת והבוגד. . המגמה : ההורסת מתנכרת ככל שנוספים זר־ ו מים חדשים אל הים, אשר מרתיחתו ו ומשצפו עתידה להווצר סוף סוף, ביום ! מן הימים, לשוננו האחידה. כבר היום ו מתרוצצות בבטנה של הלשון שקמה י לתחיה לא רק מורשות ספרותיות מ־ ו דור־דורות, ולא רק מורשות מלשו־ 1 נות "אחיות" (אידיש. לאדינו, ערבית) נ — אלא גם הלשין המדוברת של 1 ארץ־ישראל, ה"צברת", לשונות אר ו צות־המוצא — רוסית, פולנית, רמ־ ג נ נית — ומעל לכל אלה, בשנים האח־ ז מנות — האנגלית, שהכבידה אכפה ; עלינו באמצעות שלשים שנות מנדאמ ; בריטי ועשר שנות השפעה אמריקנית נ אינסנסיבית שחדרה ובאה והציפה־ ב י בת־אחת בכל הדרכים והשיטות — ו דרך המכונית והמכונה, המקרר והל- : בוש, הטרט והריקוד, התקליט וחבילת המזון, העתון והמאגאזין והפפר. י הצעה למחקר מעגיין על דרכי ה־ ו השפעה האמריקנית בספירות תרבות 1 גבוהות מציע אני למי שמוכן : לערוך השוואה בין העתוגות העברית 1 בארץ־ישדאל לפני קום המדיגה, ובין ן מה שנעשה ממנה משהפכה לעתונות נ ישראל. החל בטכניקה של העימוד : וביתור הכותרות הראשיות. וכלה במא־ ו מרי* רפורטז'ות. שיםות־התרגופ ומעל נ לבל סגנוךהכתיבה—אין כשרון החיקוי המופלג שלנו גח אף לרגע אחד. כתוצאה < מפעולה שקדנית במשך עשר שנים ו בקירוב, הצליח כשרוךהחיקוי הזה :

לעשות את עתונינו דומים מאד זה לזה' במידה שלא היו מעולם (ואף זו תכונה אמריקנית טיפוםית) וכולם גם יחד — דומים עד לידי גיחוך לדוגמה שמעבר ליס. זוהי כמובן בעיה כוללת של חיי התרבות, אך גם בחיי הלשון גרדא השפיע שינוי זה את השפעתו. המגמה הבונה. מצד שגי , גם היא התגברה ביתר שאת לאחר קום המדינד" והר עצם הקמת המרנה, על הפירמידה העצומה של מוסדותיה, נתנה דחיפה כבירה לבנין הלשון. התפתחות בלתי פוסקת מציינת את הערכים החמרייפ של בניןשו־ ל ננו• הוצאות הספרים מגדילות תפו־ קתן בקו עולה פחות או יותר. בתי־ הססר מקיפים יותר ויותר בני־נוער. מתרבים בתי־הססד התיכוניים והגבוהים, המילוגאות לכל סוגיה מסתעפת ומתעשרת, מוסדות הנחלת הלשון מקי־ פים רבבות מתלמדים. מתרבים ומתחזקים ומתרחבים תחו־ מי-השפעה הגורמים המגבשים והיוצרים בלשוננו. אין ספק כי בראש אלה — לכבוד 'להדר — עומדת האקדמיה ללשון. אבל דיו צלצול השם "אקדמיה" כדי שנדע שבזו אין די. •פעולותיה לא תוכלנה לחרוג לעולם מגדר מילונאות סובה — אם טובה תהיה — ומרשום התהליכים הבלתי מבוקרי* הבלתי ניתנים לפיקוח, אשר מתרחשים ברחוב. אמנם, אין להסכים לגמרי לאותה אסכולה המתיאשת בכלל מכל תכנון והכוונה בשמח הלשון, אך במציאותנו היא יכולה למצוא הרבה ראיות לחיזוק הנחותיה• מכל מקי* ודווקא לאחר כמה שניט של סניגוריה נלהבת על ה"טבע' אף בי פרוע" בלשון. חייב אני להביע את הכרתי העמוקה, הכרה שבתחושה, כי החוק והמשטר בלשון אין להניחם בשום פנים ואופן בענין למדקדקים ותיקי* קפדנים להכ־ עי* אלא יש להפעילם במה שהם עיקרו ומה שהוא עיקרם — בהרחבת תחומי־הלשון ובשיכלול כליה. החוק עלול אמנם להיות לכלא הל־ שון, אך ע שויהוא גם להיות לה למנוף, ואם תבקש לד. מנוף אין לה, בכל אופן, מי שימלא את מקום החוק בתפקיד זה. בית-הספר העבר אף הוא מן הגורמים המגבשים בלשוננו. אף כי זו לו יותר תבנית מאשר תכונה. והדי שוב הצעה למחקר: השואה בין לשון הדיבור של ילידי הארץ דור ראשון לבין דיבורם של ילידי הארץ דור שני. אין לי ספק, כ־ ילר* אשר בית הוריהם סייע להשפעת בית־הספר עלי* ה* תחת שיפעל נגדה (כברוב המק־ דים) הישגיהם הלשוניים משיבהיפ ייתר. גורם מגבש חדש, פעלתני, לפעמים מסוכן, ותמיד רב עגין. הוא צה. ל. :כל קבוצה חברתית או מקצועית. , ־זקוקה ללשון משלה, ואולי יותר יכל קבוצה כזאת — יוצר לא צבאנו :!ילון שלם של מונחים וגם מעין :יבנה משפמ משלו, שיש בהם כדי :הבטיח למכונה הצבאית שני דברים ־ויוניים בבת־אחת: מהירות וקיצור :מסירת הדברים, ועם זאת דיוק מכ* :ימאלי. עד פרט אחרון. אף שהיא :עשית לפעמים מתוך חפזה יתירה, לרוב לפי שיטה תרגומית מלאכותית :מקצה — הר מהירות קליטתו של ;מילון הצבאי החדש, בעיקר בקרב זנש-הצבא עצמם, היא ממש מפתיעה. יד מהרה הופכים חידושים שבכתב, ה* יופיעים בדפוסים רשמיים של הצבא, ־שימושי לשון יוס־־ומיים בעל פה. מקבלים על ידי כך את הסמכות הבלתי יעורערת של לשון דיבור• פעולה דומה אפשר למצוא נם בקרב זבוצות-מקצוע מצומצמות יותר: מש--די הממשלה, מקצועות המדע השו־ :ים, החקלאות וכוי. חידושיהם של :ל אלה מתבטאים כמעט אך ורק :שטח המילונאות. העברית שלהם מת־ ישרת מבחינת הטרמינולוגיה — אך :כבנה המשפט, בשיטות הנמיה בשי־ זושי הזמנים — רבה העזובה ורב ;פיגור גם בהרב קבוצות מקצועיות זגורות• השאלה העיקרית היא: איה הכיח ושר יכריע אה הכף לצד הגורמים ;בינים בלשוננו י — אך לשפ בך יש :ורך בדיון נרחב לחיד•

פרס חפץ לגעםי פרנסל 1ש. שלום

בחיפה חולק השבוע פרס רוםין לשתי שנים (אשתקד לא חולק. ) בפרס לשנת תשם"ז זכתה נעמי פ דג ק י , על ספרה "שאול ויוהאנה". שיצא לאוד בספרית־פועלי* בנימוקי וועדת השופ־ סים (י. בריוסף, ד"ר * מאיר, X רוזנהק) נאמר על ספר זה: . הספר "שאול ויוהאנה" לנעמירנ־ פ קל מגולל לפנינו יריעה רחבה של הווי יהור מערב־אירזפי שלא מצא עדיין גואל בספרותנו העברית המקו־ רית. יהדות גרמניה בסוף שגות העשרים של המאה, זמן קצר לפני עלית

נעמי פרנקד ) הנאצים לשלטון. עומדת במרכז עלילתו. ' חייהן של משפחות יהודיות אחדות מברלין מוצנים בכל ערטלאיותם ותא־ שותם הרוחנית. המחברת הצליחה לש' לב את אירועי הרומאן למסכת חיים מעניינת ומרתקת, להעלות על בדר. הזיונות נעוריה ולפרוש לפנינו עולמו הפגום והמפוקפק של שבט יהודי זד. על כל אשליותיו, אבל גם על עקשנד־\ הראויה לשבח, להחזיק מעמד במער בולת עולם מעורער מיסודותיו. המאיים לבלעו חיים או לקברו תחת הריסותיו. ירידתם הרוחנית והמוסרת של חיי ההתבוללות במערב אירופה, אזלת ידן של שכבותיו הסוציאליסמיות המאורד־ נות של העם הגרמני בהתנגדותו ל־ בארבריות שעלתה ודרסה במגפיה הגסים כל חלקה סובה של מסורת אירר פית הומאנית, נוער יהודי המתעירד ומנער חצנו מחלומות השוא של דורית קודמים ומתכונן לגאולתו הלאומית ול־ שחרורו העצמי מסבך חייו ע"י עליתו לארץ — כל אלה מתוארם כאן בתמר נוח חיות ומושכות לב ובהבלטה כש־ רונית של הגיגודים הטראגיים שבנפש האישים, נושאי העלילה. הספר הוא חלק ראשון של היצירה כולה ומעורר תקוות מבוססות לקראת המשכו, שבו תינתן בלי ספק ליכולתה הסיפורית הגרלה של המחברת הזדמנות להת* עמקות נוספת ביסודותיה הנפשיים של התנועה הציונית ובערכיה הנצחיים של היהדות". הפרס לשנת תשי"ז ניתן לש. שליפ בעד ספרי "במתח גבוה" (הוצאת ראובן מס). "בספרו זה — נאמר בין היתר בנימוקי השופסים — העלה ש. שלום דמויות מפרשת הגבורה לעליח החסידים והשתרשותם מתקופת מלחמת השחרור וכן מתולדות ישראל. חוותיו האישי של המשורר טבוע בכל שירד. ושירה". ~

פני עולם המהדא

נתבקשנו לפרסם מטעם "החברה הבינלאומית להיצאה ל י איר'': "... במסרה ברורה להמחיש לעיני הקו־ רא את המקרא כסדרי. כדי לקרבו אל רוח ספר הספרים ורקע המציאות שלי, ניגשת החברה הבינלאומית להוצאה לאור בע"מ לביצועי של מפעל נועז, מקיף ורב ממדים זה. 'פני עולם המקרא־ — שיכיל ארבעה כרכים — יהא הנס־ יון הראשון ללוות את עיקרי הכתיב, ספר אחר ספר ופרק אחר פרק, בחומר מקיר — בעיקרו צילומים בצבעיש סבעיי* שאובים ממקיר ראשון. והשוואת המקרא לממצאיו ומסקנותיו של י החומר המדעי הרב הנמצא ברשותנו. המערכת תבצע מחקר מדוקדק של י כל אחת מן התמונית אשר תוצגנה, לשם הבטחת נכונותה המדעית ודיוקו של ההסבר אשר יל י ויה אליה: כך ירא 'פני עולם המקרא' ספרעזר יסיר לבל לימד התנ"ך ותקומתו. עם סיום עבודתם תוצג בספך. ייד הפסיקים המובאים. תמונה מתאימה — שרידי ערים וביצוריהן: בנינים שנחשפו ושיחזוריהם: צילומי נוף ואתרים עתיקים- מפות שהוכנו במיוחד לשם הבהרה מהלך מאורעות חשובים במקרץ: דמויות בני עמי קדם על לבושם ואורח חייה* ואישים המוזכרים במקרא — עד כמה שנמצאו תמונותיהם: יצירות אמנית ותיאור־ דת יספרות: בלי קודש יפילחן: כלי נגינה: כלי בית. מלאכה יחקלאית: כיי־ נשק יאמצעי הגנה: צמחים ובעלי־ח"ם — כל אחד במקום הנתון לו בספרי התירה, הנביאים •הכתובים. בכל אלה עושים העוסקים במלאכה ככל שבידם כדי להעביר לגמי עיני הקיר* בצורה פופולארית. את עילם התנ"ך וההיוי השורר בו במליא ממשותם, במידת האפשר בדוגמאות בנית זמנם של המאורעות עצמם, אך גם בתמונות מקבילית מן ההיוי המזרח־ המתאים בימינו. ארבעת כרכי ־פני עולם המקרא' 'וקדשי. לפי סדי המסייר" לתורה. נביאים ראשוני* נביאים אחרונים וכתיבי*