תהלים כד: לדוד מזמור לה' הארץ ומלואה

מזמור מתהלים, הנאמר במקומות שונים בתפילה לפי המנהגים השונים. על פי כל המסורות, את המזמור הזה היו נוהגים לשיר הלויים בבית המקדש, במסגרת 'שיר של יום': לכל אחד מימות השבוע היה מזמור מיוחד, ומזמור זה היה השיר של יום ראשון.
כביטוי למסורת זו, וכזכר לבית המקדש, נהוג בקהילות ספרד ואשכנז גם יחד לומר את המזמור הזה בבוקר יום ראשון, אחרי תפילת שחרית. לפני המזמור מקדימים את הפתיחה: "היום יום ראשון בשבת, השיר שהיו הלויים אומרים על הדוכן / בבית המקדש".
המזמור פותח בהצהרה כי העולם כולו, וכל מה שבו, שייכים לקדוש ברוך הוא אשר ברא אותם: "לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ, תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ". בהמשך המזמור מופיעה שאלה רטורית: "מִי יַעֲלֶה בְהַר ה' וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ?" - כלומר: מי יזכה להתקרב לאל? התשובה לא מאחרת לבוא: "נְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב, אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי, וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה". האדם הישר, הנמנע מרמאות, גזל ושבועת שקר, הוא זה אשר יזכה להתקרב לקדוש ברוך הוא, שיתן לו מצידו ברכה במעשה ידיו. המזמור ממשיך בשאלות רטוריות בדבר זהותו של "מלך הכבוד", כאשר התשובה מודגשת פעמיים: "ה' צְבָאוֹת הוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד סֶלָה".
מלבד מקומו הקבוע של המזמור ב'שיר של יום', המשותף לכל הקהילות, מופיע פרק תהלים זה גם במקומות אחרים בתפילה ובמעגל השנה, כל קהילה ומנהגה: קהילות במרוקו נהגו לשיר אותו בסופו של יום השבת ובפתיחתו של השבוע החדש, כהמשך למזמורי אלפא ביתא, ובצמוד לתפילת ערבית של מוצ"ש. בקהילות אשכנז נהגו לומר מזמור זה בזמן הכנסת ספר התורה לארון הקודש, וכן בראש השנה או ביום הכיפורים, כאשר החזן אומר בקול רם פסוק אחר פסוק, וכל הקהל חוזרים אחריו.
על פי כתבי האר"י, מגדולי המקובלים אשר פעל בצפת במאה ה-16, קשור מזמור זה לפרנסה, וקריאתו היא סגולה שלא יחסרו מזונות כל השנה. לפיכך נהוג בקהילות הספרדיות לקרוא אותו בראש השנה וביום הכיפורים בעת 'פתיחת ההיכל של הפרנסה': בתום התפילה אחד מן המתפללים פותח את דלתות ארון הקודש, ואומר את המזמור כולו בנעימה. אחרי שסיים שר הקהל כולו את המזמור, ואחר כך אומר אותו מתפלל שזכה בפתיחת ההיכל תפילה קצרה, ובה בקשת ברכה מהקדוש ברוך הוא לפרנסה טובה. בדרך כלל מוכנים המתפללים לשלם סכומים גדולים כתרומה לבית הכנסת בעבור קבלת הזכות לפתוח את ההיכל ולומר את המזמור, שעל פי האמונה הם סגולה גדולה לפרנסה.
המנהג הספרדי - שלפיו קונה אחד המתפללים את הזכות לומר את המזמור לפני כל בני הקהילה, בשעה שארון הקודש פתוח - יוצר מעמד ציבורי מעניין:
באופן טבעי, מי שמשיגה ידו לקנות את הזכות הזאת הוא על פי רוב מהאנשים היותר עשירים בקהילה

הקב"ה העניק לו אותם במתנה, וזוהי מתנה המגיעה יחד עם אחריות אישית וקהילתית.