הפטרת שבת חנוכה: רני ושמחי

בשבת חנוכה מפטירים מתוך ספר זכריה (ב, יד - ד, ז), במקום מההפטרה הקבועה לפרשת השבוע. ההפטרה פותחת במילים "רָנִּי וְשִׂמְחִי בַּת צִיּוןֹ". כאשר שמונת ימי החנוכה כוללים שתי שבתות, ההפטרה נקראת בשבת הראשונה בחג. נוסף על כך, הפטרה זו נקראת בשבת פרשת "בהעלותך" בספר במדבר, פרשה הפותחת בתיאור העלאת הנרות במנורה שבמשכן.

הסיבה שבעטייה נבחרה הפטרה זו לקריאה בהקשרים אלו היא הופעתה של "מנורת הזהב", אשר מוזכרת בנבואת הנחמה של זכריה, מנורה המסמלת את שיבת ציון ואת שובה של השראת השכינה בעם, המתבטאת גם בהדלקת האור במנורה במקדש.

מקורה של התקנה להפטיר אחרי קריאת התורה בשבתות ובמועדים, ובכלל זה בחירת קטעי ההפטרה המתאימים לכל שבת ומועד, אינו ברור. במקורות שונים יוחסה התקנה לחכמים בני תקופות שונות - יש שהקדימו אותה עד לתקופת הנביאים ויש שאיחרו אותה עד לתקופת ראשית הנצרות

מכל מקום, קטעי הפטרה אחדים נזכרו במפורש בגמרא בעוד אחרים נקבעו מאוחר יותר, ככל הנראה עד סוף תקופת הראשונים.

זכריה, מאחרוני הנביאים, חי בימי שיבת ציון, שהתרחשה בעקבות הצהרת כורש, המלך הפרסי אשר כבש את ממלכת בבל. זכריה מנבא על מהלך שיבת ציון מתוך רצון לעודד את הגולים שכבר התיישבו בבבל לשוב לציון ולבנות מחדש את המקדש. השיבה לציון מחייבת שני תהליכים: חידוש הכהונה - ההנהגה הרוחנית אשר מתבטאת בהפטרה בדמותו של יהושע הכהן הגדול, השריד האחרון של משפחת הכהן הגדול, וחידוש המלוכה - ההנהגה הארצית אשר מתבטאת בדמותו של זרובבל, נצר לבית דוד.

שתי הדמויות עוברות במהלך פסוקי ההפטרה תהליך של התחדשות ובנייה של דמותם ממצב בזוי אל מצב מתוקן, במקביל להשבת התקווה והאמונה ששיבת ציון אכן אפשרית, גם לאחר החורבן הגדול.

מדרשים רבים נכתבו על המנורה ועל הפרטים המופיעים בתיאור שבנבואת זכריה. רבים מהם מתייחסים לשבעת הקנים המסמלים את ימות השבוע והשבת שבמרכז, לשבעת האבות והאמהות, לשבעת המזלות שהעולם מתנהג בהם (חמה, נוגה, כוכב, לבנה, שבתאי, צדק מאדים), ועוד.

לאורך הדורות הפכה המנורה לאחד הסמלים המרכזיים של היהדות והעם היהודי, סמל להמשכיות האור לאורך הדורות, ובפרט בשנות הגלות. אור המבטא את הרוח, את התורה, את התקווה. מנורת הזהב של המקדש עוברת בחג החנוכה אל מקדש המעט אשר בבית, אל הזיכרון הפנימי של העם שבגלות.

ההפטרה מסיימת בפסוק שהפך גם הוא לנצחי: "לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר ה' צְבָאוֹת".

המנורה מסמלת את ניצחון הרוח, את ההבנה כי בטווח הארוך לא ההישענות על הכוח היא שתביא לגאולת העם, כי אם עוצמתה של הרוח, של אור המנורה. לא במקרה עם הקמתה של מדינת ישראל נבחרה דווקא המנורה לסמלה.