בשחרית של ראש חודש החל ביום חול מוציאים ספר תורה אחד לקריאת התורה וקוראים בו קטע מפרשת "פנחס" ("צו את בני ישראל", ויקרא כח, א-טו). בשחרית של ראש חודש החל בשבת מוציאים שני ספרי תורה: הראשון – לקריאת פרשת השבוע, והשני – למפטיר, הקורא בו את סוף הקטע הנזכר ("ובראשי חודשיכם", שם, יא-טו). קטע הקריאה של ראשי החודשים עוסק בקרבנות היום ("ובראשי חודשיכם"), וזו הסיבה שהוא נבחר לקריאה ביום זה, לפי הכלל "מצותן שיהו קורין כל אחד ואחד בזמנו" (מגילה לא, ע"א). אכן, בשל האילוץ ההלכתי של אורך הקריאה המינימלי לכל עולה לתורה ואילוצים נוספים (ראה: מגילה כא, ע"ב), מתחילים את הקריאה כמה פסוקים קודם לכן, בקטעים העוסקים בקרבנות התמיד ("צו את בני ישראל"), שהיו מקריבים מידי בוקר וערב בבית המקדש בימי החול והשבת, ובקרבנות המוספים של השבת ("וביום השבת"), וזאת אף שאין להם כל קשר לראש חודש. בשל אותם אילוצים, קטע הקריאה של העולה השני מתחיל בפסוק האחרון של קטע הקריאה של העולה הראשון (שכן הפרשייה הראשונה, "צו את בני ישראל", היא בת שמונה פסוקים בלבד וכדי שכל אחד משלושת העולים לפרשייה זו יקרא שלושה פסוקים, שבים וקוראים פסוק נוסף, כדי שסך הכול יהיו תשעה פסוקים. העולה הרביעי קורא את פרשיית "ובראשי חודשיכם" כולה לבדו). בראש חודש החל בחול עולים לתורה ארבעה קרואים בסך הכול; בראש חודש החל בשבת – שבעה עולים, והמפטיר הוא הקורא את קטע הקריאה של ראש החודש, כאמור. התקנה לקרוא בתורה במועדים, ובכלל זה בחירת קטעי הקריאה המתאימים לכל מועד ומועד, יוחסה במשנה ובגמרא למשה רבינו (מגילה לב, ע"א), אך סדרי הקריאה הסופיים התגבשו בפועל מאוחר יותר, ככל הנראה בתקופת הגאונים. כל קהילות ישראל קוראות את קטע הקריאה של ראש החודש במנגינה הרגילה של שאר קריאות השנה.
|