ברכת הדעת (מתוך תפילת העמידה)

ברכת "חונן הדעת" או "הדעת" (על שם חתימתה או נושאה) היא הברכה הרביעית בעמידה לחול, והראשונה בחטיבת הבקשות. היא באה לאחר חטיבת השבח הפותחת את התפילה, מיד לאחר ברכת "אתה קדוש". הגמרא במסכת מגילה (יז, ע"ב) קושרת זאת לסמיכות פסוק העוסק בחוויית הקדושה לפסוק העוסק בבינה ובכושר הידיעה. שם מדובר בעיקר על הבנת הדרך הנכונה וההכרה באל, ואילו הברכה כאן עוסקת בידיעה בכלל. אולם, גם כאן, עצם יכולת ההבנה מביאה להכרה בחטא ולבקשת סליחה - בברכה הבאה: "חננתנו דעה - רצה תשובתינו" (ירושלמי ברכות ב, ג).

לברכה זו נודעה חשיבות רבה והיא זכתה להתייחסות רחבה בשל סגנונה (המילים הפותחות אותה, "אתה חונן", דומות ל"אתה קדוש" ו"אתה גִבור" מחטיבת השבח). הדעת היא מאפיין אלוהי שלו זכה האדם, כמשתקף בסיפור עץ הדעת, והיא נתפסת כתשתית לאפשרות התפילה. בלי המודעות לעצמנו והיכולת להבחין בין טוב לרע, לא היינו יכולים להתפלל (ואולי הצורך הנפשי בכך לא היה נעור בנו): "אם אין בינה אין תפילה" (ירושלמי ברכות ה, ב).

בניגוד ליתר הברכות בחטיבת הבקשות, הברכה נפתחת דווקא בשבח: "אתה חונן...", ורק אז עוברת אל "חננו מאתך". ניתן להסביר זאת כנקודת מעבר משלוש ברכות השבח הראשונות, שזהו סגנונן, אל שלוש עשרה ברכות הבקשה שלאחריהן, או כסגנון שנועד לייחד את ברכת חונן הדעת. בנוסף, כפי שניתן לראות בנוסח ארץ ישראל, לא כל הנוסחים גורסים את המשפט הראשון, ובהם הברכה דומה בסגנונה לשאר חטיבת הבקשות האמצעית: "חננו אבינו דעה מאתך, ובינה והשכל מתורתך. / ברוך אתה ה' חונן הדעת"

מאידך גיסא, הגיעו אלינו גם נוסחים קדומים שבהם בברכת הדעת מופיע רק משפט השבח, ויש הטוענים שזו הצורה הקדומה והמקורית של הברכה. לאור אלו, ניתן להבין את שאלתו של ר' יהודה הנשיא בירושלמי ברכות (ד, ד

ה, ב): "תמיה אני היאך בטלו חונן הדעת בשבת, אם אין דעה - מניין תפילה?" חטיבת הבקשות בתפילה אינה נאמרת כלל בשבת, אך אם ברכת הדעת אינה חלק מובהק מחטיבה זו והיא התשתית לתפילה, כיצד ניתן לדלג עליה?

בנוסח ספרד הוחלף המבוקש בברכה ב"חכמה, בינה ודעת". נראה שמדובר בשינוי מאוחר יחסית בהשפעת שיטות קבליות, אשר חכמה, בינה ודעת הן שלוש מעשר הספירות אותן הן מזהות.

הקטע "אתה חוננתנו", הנאמר בתפילת ערבית במוצאי שבתות וחגים, נאמר כתוספת בברכה זו. במקור, התקיימו שלוש מסורות שונות לגבי ההבדלה בערבית של מוצאי שבת: "והבדלה בחונן הדעת, ר' עקיבא אומר - אומרה ברכה רביעית בפני עצמה, רבי אליעזר אומר - בהודאה" (משנה ברכות ה, ב). המסורת המוכרת לנו היא לומר את תוספת ההבדלה בתוך ברכת הדעת, כדברי המשנה וכדברי רבי יהודה בתלמוד הירושלמי, המנמק (ברכות פרק ה, הלכה ב): "[...] אם אין דיעה - הבדלה מניין". יכולת ההבנה היא המאפשרת לנו להבחין ולהבדיל בין דבר לדבר, ונוסחי התוספת מזכירים כמה מן ההבדלות היסודיות: בין חושך לאור, בין מים למים וים ויבשה, בין טמא לטהור ובין השבת לימי החול.

למבוא לתפילת העמידה