ארוממך אודה שמך

• אֲרוֹמִמְךָ אוֹדֶה שִׁמְךָ, אֵל בַּעֲשׂוֹתְךָ נוֹרָאוֹת - המשורר פותח בהודיה לאל על הנפלאות ("נוראות") שעשה, בדומה למשורר התהלים האומר: "אודך על כי נוראות נפלית" (קלט, יד). המילים "ארוממך, אודה שמך" הן שיבוץ מישעיהו (כה, א), והמילים "בעשותך נוראות" - מפרק סד (ב). לפי הפרשנים, הנוראות שבהן עוסק הפסוק הן ניסי מצרים (רש"י ואחרים).

• צַדִּיקֶיךָ חֲסִידֶיךָ, עוֹשֶׂה עַל יָדָם נִפְלָאוֹת - אכן, לא רק האל עושה נפלאות, אלא גם הצדיקים, שבידם לעשות ניסים - החל ממשה רבנו ואהרן הכהן שהכו את מצרים, וכלה בצדיקי וחסידי כל דור ודור, ביניהם גם התנאים והאמוראים, כפי שמגולם בביטוי העממי "צדיק גוזר והקב"ה מקיים" המבוסס על הפסוק "ותגזר אומר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור" (איוב כב, כח; בבלי תענית כג, ע"א. וראו גם סיפור האגדה על רבי פנחס בן יאיר בתלמוד בבלי, חולין ז, ע"א).

• בְּרוּאֶיךָ יִירָאוּךָ, לָהֶם לְמַזְכֶּרֶת וּלְאוֹת - כל ברואיו של ה', בני האדם, החיות וחיות הקודש, יראים מפניו ויראה זו היא מזכרת ואות לצדיקים על גדולתו של הבורא. המילה "אות" משמשת לרוב במשמעות של "מופת" (ראה: תהלים קה, כז), אך כאן משמעותה "סימן לזיכרון" (ראה: דברים ו, ח); ה"מזכרת" הנזכרת בתורה רק פעם אחת ובהקשר שלילי (של מנחת סוטה. במדבר ה, טו), נושאת כאן דווקא משמעות חיובית: זיכרון הבורא, גדולתו וגדולת הצדיקים עושי רצונו.

• ר' שִׁמְעוֹן גִּלָּה אוֹרָה - אחרי שבבית הראשון דרשו בשבחם של הצדיקים בכלל, עתה מתגלה שהפיוט מוקדש לשלושה צדיקים מסוימים, שהראשון שבהם הוא רבי שמעון בר יוחאי, התנא בן המאה השנייה, שהיה מלומד בניסים (שבת לג, ע"ב). לחכם זה מיוחסת כתיבת ספר הזוהר, ספר הבסיס של הקבלה, והיא ה"אורה" שהוא גילה לעולם (ע"פ דרשת חז"ל "אורה זו תורה" (בבלי מגילה טז, ע"ב)).

• ר' מֵאִיר אוֹר מְנוֹרָה - החכם "רבי מאיר בעל הנס" הוא הצדיק השני שלו מוקדש הפיוט. לפי המסורת, מזוהה רבי מאיר זה עם התנא בעל השם הזהה בן המאה השנייה, שהיה מגדולי התנאים בתקופה שאחרי מרד בר כוכבא ותלמידו של רבי עקיבא. יש החולקים על זיהוי זה. רבי מאיר מושווה כאן לאור המנורה, לפי האמור בתלמוד: "רבי נהוראי שמו, ולמה נקרא שמו רבי מאיר? שמאיר עיני חכמים בהלכה" (בבלי עירובין יג, ע"ב).

• ר' יַעֲקֹב אַבִּיחֲצִירָא, קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לַה' - את שלישיית הצדיקים חותם רבי יעקב אבוחצירא, כאמור, חכם מרוקני בן המאה הי"ט - רב העיר תאפילאלת שבמרוקו, שהיה מקובל, פוסק, מחבר, דרשן ומחבר פיוטים, שנחשב לצדיק שעשה מופתים ואף זכה לגילוי אליהו. רבי יעקב הוא סבו של ה"בבא סאלי", רבי ישראל אבוחצירא מנתיבות, ומאבות משפחת אבוחצירא. רבי יעקב מכונה כאן "קודש הילולים לה'", ביטוי שבמקור נאמר ביחס למצוות נטע רבעי (פירות השנה הרביעית של עץ שלהם קדושה ויש לאכלם בירושלים או לפדותם. ויקרא יט, כד), ומשמש כאן כביטוי הערכה לקדושתו העילאית.

• נִטְעֵי קֹדֶשׁ הֵן נָטַעְתָּ, וְקוֹל הַתּוֹר עֵת הַזָּמִיר - הצדיקים הם "נטעי קודש" שנטע הבורא בעולמו, כפי שנאמר במדרש ידוע: "ראה הקב"ה שצדיקים מועטין, עמד ושתלן בכל דור ודור" (יומא לח, ע"ב). המילים "קול התור" ו"עת הזמיר" הם שיבוצים משיר השירים (ב, יב). משמעותם בהקשר זה לא ברורה לגמרי, אך אפשר שהם מרמזים לתפקידם של הצדיקים לפי הפשט ולפי הקבלה: לימוד התורה ("קול התור") והמאבק ברשעים (הקדמת הזוהר: "עת זמיר... זמיר עריצים". עריצים כאן במשמעות של רשעים, וזמיר - במשמעות של קיצוץ וחיתוך).

• ח"י לַחֹדֶשׁ יוֹם טוֹב שַׂמְתָּ, יוֹם הִלּוּלָה ל"ג בָּעֹמֶר - השורה מתייחסת להילולת רשב"י, יום בו עולים לקברו במירון, החלה בי"ח באייר שהוא גם היום ה-33 (ל"ג) לספירת העומר. לפי מסורת נפוצה, יום ההילולה הוא יום פטירתו של הרשב"י, שבו, לפי ספר הזוהר, גילה לתלמידיו את סודות הקבלה לפני שנפטר.

• לְבַר יוֹחַאי הוֹד עִטַּרְתָּ, יוֹם לְיוֹם יַבִּיעַ אֹמֶר - יום ההילולה של רבי שמעון "בר יוחאי" חל ביום שהוא "הוד שבהוד" לספירת העומר (לפי השיטה שבה כל יום בשבוע בספירת העומר מייצג אחת משבע הספירות הקבליות וכן כל שבוע משבעת השבועות מייצג גם הוא ספירה). "יום יום יביע אומר" הוא שיבוץ מתהלים (יט, ג) שבפשט עוסק בשבח היומיומי מפלאי הבריאה, וכאן נראה שכוונתו לרמז על ימי ספירת העומר שלכל אחד מהם אמירה ומבע משלו (אפשר שהמילה "אומר" נועדה להזכיר את המילה "עומר" שב"ספירת העומר").

• אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לוֹ, בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ יְהַלְּלוֹ - שבח לבאים להילולת הרשב"י: אשריהם. המילים "אשרי העם שככה לו" הם שיבוץ מתהילים (קמד, טו). המילים "במקום קדשו יהללו" הם תיאור של הבאים להילולה במקום קבורתו ("קדשו") של רשב"י; המילים "במקום קדשו" הן שיבוץ מתהלים (כד, ג) שבמקור מתארות את הר הבית או בית המקדש .

• שָׁם יָלִינוּ, יִתְפַּלְּלוּ, וְיֹאמְרוּ יִגְדַּל ה' - תיאור מה שעשו העולים להילולה רשב"י, שהיו נוהגים לבוא אל המקום לכמה ימים, שכללו תפילות ולימוד תורה, שירת שבחים, ואף אכילה, שתייה ולינה בסמוך למקום הקבר.

• יָבוֹאוּ שָׁם, עַם יִשְׂרָאֵל, מִכָּל מְדִינָה וּמְדִינָה - המשך תיאור פרטי ההילולה: אל הר מירון, המקום שבו לפי המסורת נקבר רשב"י, מתקבצים ובאים רבים מבני העם, גם ממקומות רחוקים.

• גָּלִיל עֶלְיוֹן בִּיאַת גוֹאֵל, שָׁמָּה גִלּוּי הַשְּׁכִינָה - קבר רשב"י נמצא בגליל העליון, אזור שבו לעתיד לבוא, לפי המסורת, יתגלה המשיח ותחזור השכינה לעם ישראל, אחר שבגליל נגמרו מסעות הסנהדרין אחרי חורבן הבית ועימה השכינה, "ומשם עתידין ליגאל" (ראש השנה לא, ע"ב. וראה גם: זוהר ח"א קיט, ע"א).

• נִשְׁמַת צַדִּיק מֵאֵל שׁוֹאֵל, לְקָרֵב עֵת לְחַנְּנָהּ - הצדיק מתפלל לאל שיקרב את זמן ביאת הגואל ("לקרב עת לחננה" - ע"פ: תהלים קב, יד).

• בִּזְכוּת שִׂמְחַת זוֹ תּוֹרָתוֹ, הַלּוֹמְדִים קְהַל עֲדָתוֹ - הצדיק יונק את כוחו להתפלל מעדת הלומדים את תורתו, הזוהר, השמחים בהילולתו (ע"פ בכורות לא, ע"ב: "דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה, שפתותיו דובבות בקבר").

• וּמְגַלִּים רָזֵי תּוֹרָתוֹ, קָדוֹשׁ כְּמַלְאָךְ ה' - הלומדים בזוהר מגלים את סודות תורתו של רשב"י שהוא עצמו "קדוש כמלאך ה'" (ע"פ: מלאכי ה, ז).

• מֶלֶךְ תָּמִים הוּא הַתָּנָא, ר' מֵאִיר בַּעַל הַנֵּס - הפייטן מכנה את "רבי מאיר בעל הנס" בכינויי שבח המלמדים על גדולתו. כאמור, לפי המסורת מזוהה רבי מאיר זה עם התנא ר' מאיר, שהיה מגדולי התנאים בתקופה שאחרי מרד בר כוכבא ותלמידו של רבי עקיבא. יש החולקים על זיהוי זה.

• פֶּסַח שֵׁנִי, בּוֹ נִתְקָנָה, הִלּוּלָה לְמוֹפֵת וָנֵס - בפסח שני, החל בט"ו באייר, הוא מועד ההילולה של רבי מאיר בעל הנס, המתקיימת במקום קבורתו בעיר טבריה, וגם לקברו עולים לרגל רבים ביום ההילולה.

• זְכוּתוֹ הִיא מָגֵן צִינָה, נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל יְכַנֵּס -  זכותו של רבי מאיר מגינה על העם, ובזכותו יתקבצו בחזרה כל היהודים שהתפזרו בגלות. אפשר שכוונת הפייטן כאן היא לקשור בין מקום הקבורה של רבי מאיר ובין הגאולה: טבריה הייתה המקום האחרון שאליו גלתה הסנהדרין, ועליה נאמר בתלמוד: "ומשם יגאלו" (ראש השנה לא, ע"ב). כלומר: בזכות רבי מאיר הקבור בטבריה, יבוא הגואל ויתקבצו כל היהודים שהתרחקו מארצם. הביטוי "נדחי ישראל יכנס" הוא שיבוץ מתהלים (קמז, ב).

• נָא ה' הוֹשִׁיעָה נָא, נָא ה' הַצְלִיחָה נָא - הפייטן מבקש מהאל ישועה והצלחה, בצטטו פסוק מתהילים ששובץ בתפילת ההלל וההושענות, והושר בעבר בבית המקדש בשעת הקפת המזבח (תהלים קיח, כה; משנה סוכה ד, ח), וכיום מושר בבתי הכנסת בראשי חודשים ומועדים נוספים וגם בהבדלה.

• נָא ה' הַרְוִיחָה, נָא חִיש וְיוֹשַׁע ה' - כנ"ל. בקשה לרווחה וישועה שיבואו במהרה ("חיש").

•  סַגְ׳לַמַסָּא עִיר תְּמָרִים, פָּרַח בָּהּ צַדִּיק כַּתָּמָר - אחר שהבתים הקודמים הוקדשו להילולות רבי שמעון בר יוחאי ורבי מאיר בעל הנס, עתה מגיע הבית השלישי המוקדש לרבי יעקב, אביו של מחבר הפיוט. סג'למסא הוא שמה הקדום של תאפילאלת, עיר מגוריו של רבי יעקב, והיא מכונה כאן "עיר התמרים" על שם אלפי עצי התמר הנטועים בה ותעשיית התמרים הגדולים שלה, וגם על שם הצדיק שיצא ממנה, רבי יעקב המדומה לתמר לפי הפסוק "צדיק כתמר יפרח" (ע"פ: תהלים צב, יג).

• דֶּגֶל תּוֹרָה הֵקִים הֵרִים, שָׁט בַּפַּרְדֵּס כְּמִין חֻמָּר - מפעולותיו של הצדיק הייתה הקמת דגל התורה והרמתו: כינון מוסדות ללימוד התורה; מלבד לימוד האחרים, גם הוא עצמו עסק בלימוד כל חלקי התורה (הנמשל כאן לשייט או שוטטות) וגם בלימוד החלק הנסתר שלה ("פרדס". ע"פ: חגיגה יד, ע"א), והוא שלט בהם שליטה מלאה ומוחלטת כפי שהקדר שולט ב"חומר" שתחת ידיו ומעצב אותו כרצונו ("כמין חומר" הוא ביטוי הנזכר בכמה מקומות בתלמוד ובהם סוטה טו, ע"א).

• הוֹצִיא לָאוֹר זִו סְתָרִים, כָּל דָּבָר וְכָל מַאֲמָר - בזכות שליטתו במכמני התורה, הצליח לגלות ('להוציא לאור') את הסוד, בין היתר באמצעות ספריו המרובים (אפשר שהמילים "כל דבר וכל מאמר" מתייחס לרישא ואז הכוונה היא שרבי יעקב גילה את הסוד שבכל דבר תורה וכל מאמר חז"ל).

• יִרְאָה תַמָּה הִלְבִּישַׁתּוּ, וַעֲנָוָה עִטְּרָתוֹ - מלבד ידיעותיו הלימודיות, היה רבי יעקב גם בעל מידות היראה והענווה (שהיו כלבוש ועטרה לו).

• בַּמְּדִינוֹת שְׁמוּעָתוֹ, דַּעַת וְיִרְאַת ה׳ - בכל מקומות שבהם נודע שמו, הכירו אותו כבעל דעת וירא שמים.

•  עָלָה לִשְׁכֹּן בְּאַרְצֵנוּ, לִשְׁאֹב מֵימֵי הַטָּהֳרָה - רבי יעקב תיכנן לעלות לארץ ("ארצנו") כדי לעסוק בה בתורה בקדושה ("לשאוב מימי הטהרה"), אך נפטר בדרכו אליה. הוא יצא ממרוקו, עבר דרך אלג'יריה, תוניסיה, לוב ומצרים, ובט"ו בטבת ה'תר"ם הגיע לאלכסנדריה ושהה בה מעט. בי"ז בטבת הגיע לעיר דמנהור הסמוכה והתארח בביתו של יהודי מקומי בשם משה סרוסי, שם חלה רבי יעקב במחלה קשה ופתאומית ונפטר מחוליו בתוך זמן קצר (בכ' בטבת) ובה גם נקבר. למאורעות אלו מתייחסים בית זה והבא אחריו.

•  יָשִׁיב פִּקָּדוֹן יוֹצְרוֹ קוֹנוֹ, בְּתוֹךְ אֶרֶץ הַטְּהוֹרָה - רצונו של רבי יעקב היה להשיב את נשמתו ("פקדון". ע"פ: מדרש משלי, לא) לבוראה ("יוצרו קונו". ביטוי זה נזכר גם בפיוט "אדון יצרו אסיר יוצרו וקונו" לרבי יהודה הלוי) בארץ ישראל, אך הוא לא זכה לכך.

• חַי וְקַיָּם אֵל בִּרְצוֹנוֹ, הִתְקִין מְקוֹם הַקְּבֻרָה - רצונו של האל היה שרבי יעקב ייקבר דווקא במקום אחר שאינו ארץ ישראל.

• בְּדָמַנְהוּר הִיא אֶרֶץ גֹּשֶׁן, עִיר שְׁבָטִים הַמְיֻחָסִים - מקום זה הוא דמנהור, שמחבר הפיוט סובר שהיא "ארץ גושן" (בראשית מה, י), המקום שבו התגוררו לפני יציאת מצרים בניו של יעקב ("שבטים מיוחסים". שם, כז).

• שָׁמָּה שָׁכַב שָׁמָּה יָשֵׁן, בִּמְקוֹם בּוֹ בָחַר ה׳ - שם בדמנהור חלה ושם גם נפטר ונקבר, במקום שבחר לו ה' למקום המנוחה האחרונה (סיום הבית הוא הרמז לפסוק המתאר את קביעת מקום המקדש בדברים יב, יד).

• וְאִישׁ מֹשֶׁה בֶּן שָׁרוֹשִׁי, בָּנָה הֵיכָל וּבוֹ קֻבָּה - משה בן סרוסי, האדם שבביתו נפטר רבי יעקב, הקים על קברו של הצדיק ציון מכובד ובו מקום לתפילה ("קובה". במקור: אוהל או אוהל קטן. במדבר כה, ח).

• וְגַם נָדַר לִהְיוֹת עֹשֶׂה, הִלּוּלָה לִכְבוֹד שַׂר צָבָא - ואף הוסיף וקבע לעצמו לערוך בכל שנה ושנה הילולה לכבודו של הצדיק (המכונה כאן "שר צבא").

• בִּרְצוֹן הָאֵל צוּר קְדוֹשִׁי, גָזַר אֹמֶר לִהְיוֹת חוֹבָה - אותו אדם גזר גזירה והפך את יום ההילולה ליום שחובה לציינו, כביכול (הביטוי "גזר אומר" הוא משחק מילים עם פסוק באיוב כב, כח: "ותגזור אומר ויקום לך").

• חֹדֶשׁ טֵבֵת בְּיוֹם עֶשְׂרִים, בָּאִים סְבִיבוֹת הֶעָרִים - ועל כן ביום הפטירה (כ' בטבת) באים אל הקבר יהודים מכל הערים שמסביב.

• וְעוֹשִׂים סְעֻדּוֹת יְקָרִים, בְּחַצְרוֹת בֵּית ה׳ - ושם, בקבר הם עורכים הילולה עם סעודה מכובדת ("סעודות יקרים"). הקבר מכונה "חצרות בית ה'", בדומה לכינוי "במקום קדשו", שנאמר בתחילת הפיוט ביחס לקברו של רבי שמעון בר יוחאי.

• דּוֹדִים רֵעִים שְׁתוּ שִׁכְרוּ, בְּהִלּוּלִים שְׁלֹשָׁה  - הפיוט נחתם בקריאה לשומעים להמשיך ולציין בשתייה, אכילה ושמחה ("דודים רעים שתו שכרו". ע"פ: שיר השירים ה, א) את הילולת שלושת הצדיקים שלהם מוקדש הפיוט: רבי שמעון בר יוחאי, רבי מאיר בעל הנס ורבי יעקב אבוחצירא.