• (א) לַמְנַצֵּחַ, אַל-תַּשְׁחֵת, כנראה סימון שיר ישן שעל פיו חובר מזמור זה, לְדָוִד מִכְתָּם שנתחבר בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי שָׁאוּל בַּמְּעָרָה. (ב) חָנֵּנִי, אֱלֹֹהִים, חָנֵּנִי, כִּי בְךָ חָסָיָה, חסתה נַפְשִׁי, וּבְצֵל-כְּנָפֶיךָ אֶחְסֶה עַד יַעֲבֹר מעלי הַוּוֹת, הפורענות. (ג) אֶקְרָא לֵאלֹֹהִים העֶלְיוֹן, לָאֵל אשר גֹּמֵר, גומל עָלָי. אפשרות אחרת: זו הבעת תקווה שה' יגמור את ההצלה הזאת; שהרי דוד מצא מחסה זמני, וטרם נמצא פתרון שלם לבעייתו. (ד) יִשְׁלַח מִשָּׁמַיִם את עזרתו וְיוֹשִׁיעֵנִי, חֵרֵף, ייתן לחרפה את שֹׁאֲפִי, זה המשתוקק לבלעני. סֶלָה, סימן מוסיקלי, או: אכן. יִשְׁלַח אֱלֹֹהִים חַסְדּוֹ וַאֲמִתּוֹ. (ה) נַפְשִׁי נתונה בְּתוֹךְ לְבָאִם, בין אריות, אֶשְׁכְּבָה בתוך בעלי חיים טורפים הנראים לֹהֲטִים לטרוף אותי, כלומר בקרב בְּנֵי-אָדָם ששִׁנֵּיהֶם הטורפות הן חֲנִית וְחִצִּים, וּלְשׁוֹנָם חֶרֶב חַדָּה. חיות אנושיות אלו מסוכנות ביותר, מכיוון שבמקום הכלים הטבעיים שלהם יש בידיהם כלי נשק, ובפיהם דיבורים פוגעים המכוונים כנגדי. המשורר פונה אל אלוקים: (ו) רוּמָה, היגלה ברוממותך עַל הַשָּׁמַיִם, אֱלֹֹהִים, וממילא עַל כָּל-הָאָרֶץ ישכון כְּבוֹדֶךָ. (ז) רֶשֶׁת לוכדת הֵכִינוּ לִפְעָמַי, לרגלי, כָּפַף נַפְשִׁי, כדי להוריד ולכפות אותי. כָּרוּ לְפָנַי שִׁיחָה, שוחה, חפירה, שבסופו של דבר נָפְלוּ הם עצמם בְתוֹכָהּ. סֶלָה. מכאן ממשיך המזמור בדברי תשבחות:[1] (ח) נָכוֹן, מכוון, מוכן לִבִּי, אֱלֹֹהִים. נָכוֹן לִבִּי אָשִׁירָה וַאֲזַמֵּרָה, לשיר ולזמר. והמשורר פונה אל עצמו: (ט) עוּרָה, כְבוֹדִי. נפשי, התעוררי. עוּרָה, עורו בראשית הבוקר גם הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר שאני משתמש בהם. אָעִירָה שָּׁחַר, אני מעורר, כביכול, את הבוקר.[2] עוד בטרם האיר היום אני מתחיל בשירתי. (י) אוֹדְךָ בָעַמִּים, אֲדֹנָי, אֲזַמֶּרְךָ, אזמר לך בַּלְאֻמִּים, (יא) כִּי גָדֹל וממלא את כל המציאות, מן הארץ ועַד לשָׁמַיִם חַסְדֶּךָ, וְעַד-שְׁחָקִים מגיעה אֲמִתֶּךָ, האמת שלך, קיום הבטחתך. המזמור מסתיים במעין פזמון חוזר: (יב) רוּמָה עַל-שָׁמַיִם, אֱלֹֹהִים, עַל כָּל-הָאָרֶץ כְּבוֹדֶךָ. [1] פסוקים אלו חוזרים, בשינויים קלים, להלן קח. [2] ראו ברכות ד ע"א ורש"י שם. פירוש הרב אבן ישראל שטיינזלץ לקוח מתוך התנ"ך המבואר בהוצאת שפע וקורן ירושלים.
|