• וּבְכֵן הָיָה לְאַיִן מַחְמַד כָּל עָיִן – הפיוט נפתח בהכרזה על חורבן בית המקדש: המקום שכל עין חמדה והשתוקקה לראותו, היה ואיננו עוד, ככתוב בישעיהו (סד, י): בֵּית קָדְשֵׁנוּ וְתִפְאַרְתֵּנוּ אֲשֶׁר הִלְלוּךָ אֲבֹתֵינוּ הָיָה לִשְׂרֵפַת אֵשׁ וְכָל מַחֲמַדֵּינוּ הָיָה לְחָרְבָּה. הצירוף 'מַחְמַד כָּל עָיִן' נשען על צירופים דומים בפסוקים רבים, כדוגמת איכה (ב, ד): דָּרַךְ קַשְׁתּוֹ כְּאוֹיֵב נִצָּב יְמִינוֹ כְּצָר וַיַּהֲרֹג כֹּל מַחֲמַדֵּי עָיִן בְּאֹהֶל בַּת צִיּוֹן שָׁפַךְ כָּאֵשׁ חֲמָתוֹ. מכאן ואילך מפרט המשורר את האובדן הגדול הכרוך בחורבן המקדש; לפני כל אחד מן הביטויים להלן צריך לשמוע כביכול את המלים 'וכעת אין לנו...'. • לֹא אַרְמוֹן וְלֹא בִירָה – כינויים לבית המקדש, על פי ירמיהו (ל, יח): כֹּה אָמַר ה' הִנְנִי שָׁב שְׁבוּת אָהֳלֵי יַעֲקוֹב וּמִשְׁכְּנֹתָיו אֲרַחֵם וְנִבְנְתָה עִיר עַל תִּלָּהּ וְאַרְמוֹן עַל מִשְׁפָּטוֹ יֵשֵׁב, וכן על פי התלמוד הבבלי במסכת יומא (ב ע"א): "אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: מקום היה בהר הבית, ובירה שמו. וריש לקיש אמר: כל המקדש כולו קרוי בירה, שנאמר 'הבירה אשר הכינותי' (דברי הימים א, כט, יט)". • לֹא גָזִית – לשכת הגזית היתה מקום מושבה של הסנהדרין בבית המקדש. ראו למשל משנה, מסכת מידות (פ"ה מ"ד): "לשכת הגזית – שם היתה סנהדרי גדולה של ישראל". • וְלֹא דִירָה – כינוי לבית המקדש, על פי התלמוד הבבלי, (סנהדרין צד, ע"ב): "אמר אותו רשע [=סנחריב]: בתחלה אחריב דירה של מטה, ואחר כך אחריב דירה של מעלה". • לֹא הֵיכָל – כינוי לבית המקדש, רווח מאוד במקרא. ראו למשל שמואל א (ג, ג): וְנֵר אֱלֹהִים טֶרֶם יִכְבֶּה וּשְׁמוּאֵל שֹׁכֵב בְּהֵיכַל ה' אֲשֶׁר שָׁם אֲרוֹן אֱלֹהִים. • וְלֹא וָוִים – על עמודי המשכן הותקנו ווים עשויים כסף, כמתואר בשמות (לח, כח): וְאֶת הָאֶלֶף וּשְׁבַע הַמֵּאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים עָשָׂה וָוִים לָעַמּוּדִים וְצִפָּה רָאשֵׁיהֶם וְחִשַּׁק אֹתָם. • לֹא זֶבַח – מילה נרדפת לקרבן בלשון המקרא. • וְלֹא חֲלָבִים – החֵלֶב הוא אחד מאיברי הבהמה העולה לקרבן; ראו למשל ויקרא (ט, כד): וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם. • לֹא טְבִילָה – טבילת הכהן הגדול במסגרת פעולות ההיטהרות שלו בטקס עבודת יום הכפורים. ראו למשל משנה, מסכת יומא (פ"ג מ"ד): "פרסו סדין של בוּץ [=אריג יקר] בינו לבין העם; פשט [=את בגדיו], ירד וטבל, עלה ונסתפג [=התנגב והתייבש], הביאו לו בגדי זהב ולבש, וקדש ידיו ורגליו". פעולת הטבילה חוזרת על עצמה חמש פעמים במהלך סדר העבודה. • וְלֹא יָדוֹת – ידיות הכלים בבית המקדש. ראו למשל משנה, מסכת יומא (פ"ג מ"י): "מונבז המלך היה עושה כל ידות הכלים של יום הכפורים של זהב". • לֹא כֹפֶר – כפרה. בהיעדר מקדש, שוב אין הכהן הגדול מכפר על חטאי ישראל ביום הכפורים, ככתוב בויקרא (טז, יז): וְכָל אָדָם לֹא יִהְיֶה בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּבֹאוֹ לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ עַד צֵאתוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וּבְעַד כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל. • וְלֹא לְהִתְוַדּוֹת – וידויו של הכהן על חטאי בני ישראל, אף הוא לא נותר עוד לאחר החורבן. על הוידוי נאמר בספר ויקרא (טז, כא): וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְּׁתֵי יָדָיו עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְנָתַן אֹתָם עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשִׁלַּח בְּיַד אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה. • לֹא מִזְבֵּחַ – באין מקדש, אין גם מזבח – אמצעי הכפרה המרכזי בבית המקדש. • וְלֹא נְסָכִים – היין שיוצקים על המזבח בשעת הקרבת הקרבנות; ראו למשל ויקרא (כג, לז): אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ לְהַקְרִיב אִשֶּׁה לַה' עֹלָה וּמִנְחָה זֶבַח וּנְסָכִים דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ. • לֹא סֹלֶת וְלֹא עֲרָכִים – לא יהא יותר מלחם הפנים שהונח בשתי מערכות על השולחן המיוחד לכך בבית המקדש; על לחם הפנים כותבת התורה בספר ויקרא (כד, ה-ו): וְלָקַחְתָּ סֹלֶת וְאָפִיתָ אֹתָהּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה חַלּוֹת שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים יִהְיֶה הַחַלָּה הָאֶחָת וְשַׂמְתָּ אוֹתָם שְׁתַּיִם מַעֲרָכוֹת שֵׁשׁ הַמַּעֲרָכֶת עַל הַשֻּׁלְחָן הַטָּהֹר לִפְנֵי ה'. • לֹא פָרֹכֶת – מסך בד שהפריד בין קודש הקדשים ושאר המשכן, כמתואר בשמות (כו, לג): וְנָתַתָּה אֶת הַפָּרֹכֶת תַּחַת הַקְּרָסִים וְהֵבֵאתָ שָׁמָּה מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֵת אֲרוֹן הָעֵדוּת וְהִבְדִּילָה הַפָּרֹכֶת לָכֶם בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים. • וְלֹא צְלָפִים – משחרב הבית, שוב לא יזה הכהן את דם הקרבנות בדרך של הצלפה על קיר המזבח, כפי שנעשה הדבר בזמן שבית המקדש היה קיים. הזאת הדם על ידי הכהן הגדול מתוארת במשנה, מסכת יומא (פ"ה מ"ג): "נטל את הדם ממי שהיה ממרס בו [=מונע מן הדם להתקשות]. נכנס למקום שנכנס, ועמד במקום שעמד, והזה ממנו [=מן הדם, פעם] אחת למעלה ושבע למטה. ולא היה מתכוין להזות לא למעלה ולא למטה אלא כמצליף". • לֹא קְטֹרֶת – בבית המקדש הוקרבה קטורת על גבי מזבח מיוחד לכך, והשרתה ריח ניחוח בהיכל. מעשה הכנת הקטורת מתואר בשמות (ל, לד): וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ סַמִּים נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה סַמִּים וּלְבֹנָה זַכָּה בַּד בְּבַד יִהְיֶה וְעָשִׂיתָ אֹתָהּ קְטֹרֶת רֹקַח מַעֲשֵׂה רוֹקֵחַ מְמֻלָּח טָהוֹר קֹדֶשׁ. • וְלֹא רְצָפִים – גחלים שעל גבי המזבח, על פי ישעיהו (ו, ו): וַיָּעָף אֵלַי אֶחָד מִן הַשְּׂרָפִים וּבְיָדוֹ רִצְפָּה בְּמֶלְקַחַיִם לָקַח מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ. • לֹא שְׁפִיכָה – שפיכת הדשן במזבח. הדשן הוא האפר שנותר מן הבעירה על המזבח, ככתוב למשל בויקרא (ו, ג): וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ. • וְלֹא תִימֹרֶת – עליית עשן הקטורת בשעת ההקטרה, על פי תיאור הקטורת המיוחדת של משפחת הכהונה אבטינס, עליה מסופר בתוספתא, מסכת יומא (פ"ב ה"ו): "של בית אבטינס היתה מתמרת ועולה עד הקורות". • לֹא שְׁמוֹנָה – שמונת בגדי הכהן הגדול, על פי המשנה במסכת יומא (פ"ז מ"ה): "כהן גדול משמש בשמנה כלים [=בגדים], וההדיוט [=כהן שאינו כהן גדול] בארבעה: בכתונת ומכנסים ומצנפת ואבנט; מוסיף עליו כהן גדול [=ארבעה בגדים נוספים מעבר לארבעת הבגדים המשותפים לכל הכהנים:] חשן ואפוד ומעיל וציץ". • וְלֹא לְתִפְאֶרֶת – משחרב הבית, שוב לא נותר דבר מתפארתם של בגדי הכהן הגדול, שנועדו לכבדו, ככתוב בשמות (כח, ב): וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת. • לֹא מִדְבָּר וְלֹא הָאוֹזֵל – שוב אין עוד שליח ההולך ללוות את השעיר לעזאזל במדבר. 'אוֹזֵל' – הולך (ארמית). כשבית המקדש היה קיים, הפיל הכהן הגדול גורל על שני שעירים שעמדו לפניו – אחד עלה לה' כקרבן, ואחד שוּלח למדבר כשהוא נושא עליו את עוונות בני ישראל, והוא המכונה 'שעיר לעזאזל'. על כך כותבת התורה בספר ויקרא (טז, כא-כב): וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְּׁתֵי יָדָיו עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְנָתַן אֹתָם עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשִׁלַּח בְּיַד אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹתָם אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה וְשִׁלַּח אֶת הַשָּׂעִיר בַּמִּדְבָּר. • לֹא שָׂעִיר וְלֹא עֲזָאזֵל – בהמשך לטור הקודם, חותם הפייטן את שירו בציון השעיר לעזאזל, שנשא בעבר את עוונות בני ישראל אל המדבר, וכעת איננו.
|