• אִם אֶזְכֹּר יְמֵי קֶדֶם אַרְמוֹן עַל מִשְׁפָּטוֹ – הפייטן מעלה את זכר המקדש שעמד על מכונו בעבר. ייתכן שמהדהד כאן הפסוק מאיכה (א, ז): זָכְרָה יְרוּשָׁלִַם יְמֵי עָנְיָהּ וּמְרוּדֶיהָ כֹּל מַחֲמֻדֶיהָ אֲשֶׁר הָיוּ מִימֵי קֶדֶם. • נֹפֶךְ סַפִּיר וָאֹדֶם מַזְהִיר עֵין מַבָּטוֹ – עצם מראהו מזהיר כאבנים יקרות, מאבני החושן שהיה מונח על חזהו של הכהן הגדול ששירת במקדש. פירוט אבני החושן מופיע בשמות (כח, יז-יח) וּמִלֵּאתָ בוֹ מִלֻּאַת אֶבֶן אַרְבָּעָה טוּרִים אָבֶן טוּר אֹדֶם פִּטְדָה וּבָרֶקֶת הַטּוּר הָאֶחָד. וְהַטּוּר הַשֵּׁנִי נֹפֶךְ סַפִּיר וְיַהֲלֹם... וכן הן מופיעות בתיאור המקדש העתידי, הכולל גם יסודות מגן עדן, ביחזקאל (כח, יג-יד): בְּעֵדֶן גַּן אֱלֹהִים הָיִיתָ כָּל אֶבֶן יְקָרָה מְסֻכָתֶךָ אֹדֶם פִּטְדָה וְיָהֲלֹם תַּרְשִׁישׁ שֹׁהַם וְיָשְׁפֵה סַפִּיר נֹפֶךְ וּבָרְקַת וְזָהָב... אַתְּ כְּרוּב מִמְשַׁח הַסּוֹכֵךְ וּנְתַתִּיךָ בְּהַר קֹדֶשׁ אֱלֹהִים הָיִיתָ בְּתוֹךְ אַבְנֵי אֵשׁ הִתְהַלָּכְתָּ. • כָּל רוֹאֵיהֶם יַחְמְדֵם יְפִי עִיר מִקְלָטוֹ – כל מי שיראה את האבנים היקרות ושאר מראות מיוחדים הקשורים למקדש, יחמוד את יופיו של המקדש ושל ירושלים. ירושלים מכונה כאן 'עיר מקלטו', למרות שלא נמנתה בין ערי המקלט שבהן מצאו הרוצחים בשגגה חסות, אולי משום שתפילתם דרך המקדש ועבודת הקרבנות בו הביאו למחילת עוונותיהם של ישראל. • יַחֲשֹׁק לֵב לְמַדְּדֵם וּצְלָלָיו יִנָּטוּ – מי שיראה את יפי העיר והמקדש ויתאווה למדוד את המקום, כדי לנכס אותו לעצמו, לא יראה בכך ברכה. כשלונו מבוטא במלים 'וצלליו ינטו', כלומר יעריב יומו. הביטוי לפי ירמיהו (ו, ד): קַדְּשׁוּ עָלֶיהָ מִלְחָמָה קוּמוּ וְנַעֲלֶה בַצָּהֳרָיִם אוֹי לָנוּ כִּי פָנָה הַיּוֹם כִּי יִנָּטוּ צִלְלֵי עָרֶב. • חֹם תַּאֲוָתִי אוֹתָהּ עָרַגְתִּי – נכספתי לירושלים מתוך תאווה לוהטת. • בְּצֵל קוֹרָתִי עִיר הַצְּבִי יִבְנֶה דְבִירִי – נכספתי שה' יבנה את מקדשי במקומי, ירושלים, שהיא עיר תפארת. הביטוי 'בצל קורתי' מופיע בדברי לוט (בראשית יט, ח): רַק לָאֲנָשִׁים הָאֵל אַל תַּעֲשׂוּ דָבָר כִּי עַל כֵּן בָּאוּ בְּצֵל קֹרָתִי. הביטוי 'עיר הצבי', שמשמעו עיר התפארת, אינו מופיע במקרא, אך ארץ ישראל מכונה ארץ הצבי ביחזקאל (כ, ו) ...לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֶל אֶרֶץ אֲשֶׁר תַּרְתִּי לָהֶם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ צְבִי הִיא לְכָל הָאֲרָצוֹת ובמקומות נוספים. • יִבְנֶה דְבִירִי וּבֵית מְסִבִּי – יבנה את בית המקדש, שבו אסב. ייתכן שמהדהד כאן הפסוק משרי השירים (א, יב) עַד שֶׁהַמֶּלֶךְ בִּמְסִבּוֹ נִרְדִּי נָתַן רֵיחוֹ, אף שהוא נדרש על מעמד הר סיני ולא על המקדש. • אָשׁוּב לְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי – אחזור בשלום אל בית המקדש, בית ה'. זהו שִכתוב דבריו של יעקב (בראשית כח, כא) וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה ה' לִי לֵאלֹהִים, תוך שהוא נדרש לגבי האב שבשמים. שינוי הפסוק מ'בשלום' ל'לשלום' נעשה כנראה בעקבות דבריו של ר' אבין הלוי, המובאים בבבלי (ברכות סד, ע"א): "הנפטר מחברו - אל יאמר לו 'לך בשלום', אלא 'לך לשלום', שהרי יתרו שאמר לו למשה 'לך לשלום' עלה והצליח; דוד שאמר לו לאבשלום 'לך בשלום' הלך ונתלה". • מְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה כֵּן אָשִׂישׂ עָלַיִךְ – כאן הדובר מתחלף והוא הקדוש ברוך הוא, הנוקט לשון ישעיהו (סב, ה): כִּי יִבְעַל בָּחוּר בְּתוּלָה יִבְעָלוּךְ בָּנָיִךְ וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלֹהָיִךְ. הנמענת היא ציון. • סַקְּלִי הַמְּסִלָּה חֶרְפַּת נְעוּרַיִךְ – ישרו את דרכיכם ושובו בתשובה, הסירו כל מכשול וכל אבן נגף מבישים שנותרו מעברכם והכינו את דרך הגאולה, כדברי ישעיהו (סב, י): עִבְרוּ עִבְרוּ בַּשְּׁעָרִים פַּנּוּ דֶּרֶךְ הָעָם סֹלּוּ סֹלּוּ הַמְסִלָּה סַקְּלוּ מֵאֶבֶן הָרִימוּ נֵס עַל הָעַמִּים. הפסוק המשובץ מכיל לשון נופל על לשון הנשמר גם בפיוט. הביטוי 'חרפת נעוריך' הוא שיבוץ מן הפסוק בירמיהו (לא, יח): ...בֹּשְׁתִּי וְגַם נִכְלַמְתִּי כִּי נָשָׂאתִי חֶרְפַּת נְעוּרָי. • עַטְרוֹת זָהָב וְגֻלָּה יִהְיוּ קִשּׁוּטַיִךְ – עטרות זהב וגולה מתוארים בשני חזונות של זכריה (ו, יא-יד; ד, ב-ג), המתקשרים למקדש ולגאולה. כאן הפייטן מתייחס לגאולתה של ציון, וכנראה רומז גם לבניין המקדש. • וְגִילָה אַחַר גִּילָה עוֹד תַּעְדִּי תֻפַּיִךְ – ובשמחה רבה תתקשטי בתופיך, לפי ירמיהו לא, ג עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל עוֹד תַּעְדִּי תֻפַּיִךְ וְיָצָאת בִּמְחוֹל מְשַׂחֲקִים. • דֹּמִּי לְצִיּוֹן נֹעַם אַפִּרְיוֹן בְּסֵתֶר חֶבְיוֹן עִיר הַצְּבִי –.חכי בדומייה לציון, בה שוכן האפריון, שהוא כנראה קודש הקדשים, מקום מפגשם החבוי והנסתר של ישראל והקדוש ברוך הוא, הנמצא בעיר המפוארת, ירושלים.
|