• צְרִי חָלְיִי – הקב"ה, שהוא המרפא לכאבי וחוליי. • סְלַח מֶרְיִי וּזְדוֹנִי – סלח למרד שמרדתי בך ולפשעי שנעשו מתוך כוונות רעות. ייתכן שמהדהד כאן הפסוק הכואב ממגילת איכה ג, מב נַחְנוּ פָשַׁעְנוּ וּמָרִינוּ אַתָּה לֹא סָלָחְתָּ. • נִתְחָרַטְתִּי כִּי מָרַדְתִּי בַּאֲדוֹנִי – התחרטתי שמרדתי בה', אדוני, כפי שאומר דניאל בתפילתו (ט, ט) לַאדֹנָי אֱלֹהֵינוּ הָרַחֲמִים וְהַסְּלִחוֹת כִּי מָרַדְנוּ בּוֹ. • בִּי חָזַרְתִּי לְךָ שַׁבְתִּי מֵרְצוֹנִי – התחרטתי, ועכשיו אני שב אליך מתוך בחירתי החופשית. • צוּר גְּאוֹנִי – כינוי לה' על שום עוצמתו ורוממותו, על דרך האמור במיכה (ה, ג) וְעָמַד וְרָעָה בְּעֹז ה' בִּגְאוֹן שֵׁם ה' אֱלֹהָיו וְיָשָׁבוּ... • אָנָּא הוֹשַׁע שָׁב מִפֶּשַׁע מְרוּדָיו – גאל בבקשה את מי ששב מחטאי צערו. אם בבית הקודם דיבר הפייטן בגוף ראשון על עצמו כחוטא, כמין וידוי על חטאיו, שלהם הוא אחראי, בבית השני והשלישי הוא כביכול מתרחק מעצמו, ומדבר על עצמו בלשון נסתר. 'מרודיו' – צערו, לפי איכה א, ז זָכְרָה יְרוּשָׁלִַם יְמֵי עָנְיָהּ וּמְרוּדֶיהָ, וראו גם שם, ג, יט ועוד. • שַׂמַּח אֶבְלוֹ נֶגֶד סִבְלוֹ מֵרוֹדָיו – שמח אותו כנגד הסבל שבו התייסר מידיהם של אויביו. • אִם הוּא בַּעַר חֲשֹׁב צַעַר נְדוּדָיו – גם אם פשע, הרי הוא עשה זאת כיוון שהוא בור וחסר דעת. על כן אל תדון אותו באופן חמור, אלא הבא בחשבון את סבל נדודיו בגלות. המשורר משתמש בצימוד שונה אות – 'בער' – 'צער', המעמיד את שקילת רפיון שכלו של האדם כנגד הסבל שבו נתייסר. • נְדוּדָיו נָד מִדּוֹדָיו – מסעות הנדודים שלו בגלות, שבהם נדד מאהבתו – מאלוקיו או מארצו. זהו לשון נופל על לשון. • לְךָ מִתְגָּאֶה כַּמָּה נָאֶה לִסְלֹחַ לְאִישׁ... – ה' הגאה והמרומם, כמה נאה וראוי לך לסלוח לאדם המוגבל. ה' מתואר כמתגאה בפיוט העתיק 'אל אדון' הַמִּתְגָּאֶה עַל חַיּוֹת הַקֹּדֶשׁ וְנֶהְדָּר בְּכָבוֹד עַל הַמֶּרְכָּבָה. • לְאִישׁ הֵלֶך לְךָ הוֹלֵךְ שְׁחוֹחַ – לאדם בן תמותה, שאינו אלא עובר אורח בעולם הזה, ההולך אליך כפוף ונכנע, לפי ישעיהו ס, יד: וְהָלְכוּ אֵלַיִךְ שְׁחוֹחַ בְּנֵי מְעַנַּיִךְ וְהִשְׁתַּחֲווּ עַל כַּפּוֹת רַגְלַיִךְ כָּל מְנַאֲצָיִךְ. • דָּךְ מֵעוֹדוֹ – האדם הוא מדוכא ומעונה מאז ומתמיד. • גַּם כְּבֵדוֹ פָּלוּחַ – כל גופו רצוץ. הדימוי המופיע כאן של הכבד המבותר של האדם שאוב מהתיאור המופיע במשלי ז, כג: עַד יְפַלַּח חֵץ כְּבֵדוֹ כְּמַהֵר צִפּוֹר אֶל פָּח וְלֹא יָדַע כִּי בְנַפְשׁוֹ הוּא. • מַר מָלוּחַ – ניתן לפרש צירוף זה בשתי דרכים: א) גורלו הוא מר ומלוח, כטעם הדמעות. ב) המלה 'מר' משמעה גם טיפה, כמו בפסוק מישעיהו מ, טו הֵן גּוֹיִם כְּמַר מִדְּלִי וּכְשַׁחַק מֹאזְנַיִם. האדם אינו אלא טיפה סרוחה ומלוחה, כפי שאמר עקביא בן מהללאל במשנה אבות: דַּע מֵאַיִן בָּאתָ... מִטִּפָּה סְרוּחָה. • חֲשׁוֹב מַעְנִי כְּקָרְבָּנִי וְזִבְחִי – התייחס אל מענה פי, כלומר אל תפילתי, ואולי אל שיר תחנונים זה, כאילו הוא קרבן שהקרבתי לפניך, על דרך הפסוק מהושע יד, ג ...וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ. לאחר שני הבתים שבהם הרחיב הפייטן הן בסבלו של האדם הן בסכלותו ובשפלותו, בהתייחסו אל עצמו בגוף שלישי, הוא שב בבית האחרון לדבר על עצמו בגוף ראשון. • לָצֵאת חָפְשִׁי הַנְפֵשׁ נַפְשִׁי וְרוּחִי – הרווח לי והוצא את נפשי ורוחי לחופשי ממועקת החטא והסבל. • רַחְשִׁי הַקְשֵׁב וְחִישׁ הָשֵׁב מַדּוּחִי – הקשב לתפילתי והשב אותי מהר מגלותי, שאליה נידחתי. • צוּר מִבְטָחִי – האל רב העצמה שבו אני בוטח. הפייטן חותם את הפיוט בכינוי הקרוב בצלילו אל הביטוי בו פתח: צְרִי – צוּר. הביטוי 'צור מבטחי' מהדהד לדברי ישעיהו (כו, ד) בִּטְחוּ בַה' עֲדֵי עַד כִּי בְּיָהּ ה' צוּר עוֹלָמִים.
|