audio items
snunit
קוקיז (עוגיות)

אתר הספרייה הלאומית עושה שימוש בעוגיות (cookies) על מנת לשפר את חווית הגלישה שלך. הגלישה שלך באתר מהווה הסכמה לשימוש בעוגיות. למידע נוסף, אנא עיינו במדיניות הפרטיות

חזרה לתוצאות החיפוש

להגדלת הטקסט להקטנת הטקסט
נגן שירים ברצף
עמוד שיר openModalIcon
prayersAlbomImg
  • 1.
    סוריה - חלב (ארם צובה) משה חבושה
  • 2.
    סוריה - חלב (ארם צובה) משה חבושה
  • 3.
    סוריה - חלב (ארם צובה) מתפללי בית כנסת אוהבי ציון
  • 4.
    סוריה - חלב (ארם צובה) פייטנים מקהילת ארם צובה, ניו יורק
  • 5.
    סוריה - חלב (ארם צובה) קבוצת חזנים
נגן שירים ברצף
playerSongImg
כותר שלום וצדק
מעגל השנה שירת הבקשות
שפה עברית

תנאי השימוש:

הפריט כפוף לזכויות יוצרים ו/או לתנאי הסכם. חל איסור על כל שימוש בפריט, לרבות אך לא רק, העתקה, פרסום, הפצה, ביצוע פומבי, שידור, העמדה לרשות הציבור באינטרנט או באמצעים אחרים, עשיית יצירה נגזרת של הפריט (למשל, תרגום, שינוי היצירה או עיבודה), בכל צורה ואמצעי, לרבות, דיגיטאלי, אלקטרוני או מכני, ללא הסכמה בכתב מראש מבעל זכות היוצרים ומבעל האוסף.

תנאי השימוש אינם מונעים שימוש בפריט למטרות המותרות על פי חוק זכות יוצרים, תשס"ח-2007, כגון: שימוש הוגן בפריט. בכל מקרה חלה חובה לציין את שם/שמות היוצר/ים ואת שמו של בעל האוסף בעת השימוש בפריט וחל איסור על פגיעה בכבודו או בשמו של היוצר באמצעות סילוף או שינוי של היצירה.

השימוש בפריט כפוף גם לתנאי השימוש של אתר הפיוט והתפילה.

אם לדעתך נפלה טעות בנתונים המוצגים לעיל או שקיים חשש להפרת זכות יוצרים בפריט, אנא פנה/י אלינו באמצעות דואר אלקטרוני לכתובת: [email protected]

תצוגת MARC
פירוש

  • • שָׁלוֹם וָצֶדֶק נָשָׁקוּ תָּמִיד יַחְדָּו יְדֻבָּקוּ – הפיוט נפתח בתיאור מציאות של שלוה ורוגע, המשקפת את האווירה האידילית האופפת את החתונה. הפייטן נשען על פסוק מספר תהלים (פה, יא): חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ. הואיל ונראה כי הפיוט נתחבר לשם מאורע קהילתי קונקרטי ולא רק לשם חתונה בעלמא, אפשר שיש בשיבוץ מקראי זה רמז לקהילתו, קהילת אר"ץ – ארם צובא (היא חאלב שבסוריה), שכן הפסוק הבא במזמור התהלים הוא (שם, יב): אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח – פסוק ששימש לעיתים כמליצה שגורה בפי יהודי חאלב.
    • יָמִין עַל שְׂמֹאל חֻבָּקוּ - הפייטן ממשיך בתיאור השלווה שנוצרת בחיבור בין שלום וצדק, ומתחיל לרמוז באופן מפורש יותר לחתונה – בשבצו פסוק ממגילת שיר השירים, המתאר את הנועם שבמפגש בין הדוד והרעיה (ב, ו): שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי; יתכן גם שבדבריו הוא רומז – כפי שנראה בהמשך – לנישואין בין שני בני זוג המגיעים ממקומות גיאוגרפיים שונים, המיוצגים כאן בביטויים 'יָמִין' ו'שְׂמֹאל' (המציינים לעיתים בלשון המקרא את הכיוונים דרום וצפון בהתאמה – ישעיהו נד, ג, ועוד).
    • אַפִּרְיוֹן עָשָׂה שְׁלֹמֹה – המחרוזת הראשונה נחתמת בשיבוץ של פסוק נוסף משיר השירים, המתאר כיצד הדוד האהוב – המזוהה כאן עם שלמה המלך – הכין אפריון, מעין מיטה או מושב מפואר ששימש להובלת חתנים וכלות (ג, ט-י): אַפִּרְיוֹן עָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה מֵעֲצֵי הַלְּבָנוֹן עַמּוּדָיו עָשָׂה כֶסֶף רְפִידָתוֹ זָהָב מֶרְכָּבוֹ אַרְגָּמָן תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה מִבְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם. כיוון ששלמה עתיד להופיע בפיוטנו בסופי כל המחרוזות, לא מן הנמנע כי הפייטן יוצר קשר בין שלמה המלך, החתן מן העבר, לחתן ההווה העומד לבוא בברית נישואיו; ושמא אף לו קוראים שלמה? מכל מקום, מי היא הכלה שלכבודה עשה שלמה אפריון – דבר זה מבואר בטור הבא.
    • לְשֵׁם כְּבוֹד מַלְכַּת שְׁבָא וַעֲטֶרֶת זְהַב שְׁבָא – באופן מפתיע משהו, מסתבר כי האפריון הוכן עבור מלכת שבא, שלפי הסיפור המקראי באה לנסות את שלמה החכם בחידות, והביאה עמה כסף וזהב רב (מלכים א, י, א-ב): וּמַלְכַּת שְׁבָא שֹׁמַעַת אֶת שֵׁמַע שְׁלֹמֹה לְשֵׁם ה' וַתָּבֹא לְנַסֹּתוֹ בְּחִידוֹת וַתָּבֹא יְרוּשָׁלְַמָה בְּחַיִל כָּבֵד מְאֹד גְּמַלִּים נֹשְׂאִים בְּשָׂמִים וְזָהָב רַב מְאֹד וְאֶבֶן יְקָרָה וַתָּבֹא אֶל שְׁלֹמֹה וַתְּדַבֵּר אֵלָיו אֵת כָּל אֲשֶׁר הָיָה עִם לְבָבָהּ. אמנם המקרא אינו מתאר קשר זוגי כלשהו בין שלמה למלכת שבא, אך מסורות מדרשיות שונות חושפות אפשרות כזו, בהתאם לדמותו של שלמה שחטא בנשותיו הרבות (ראו למשל בבלי בבא-בתרא, טו ע"ב). ואם אכן פיוטנו נועד לחתונה מסוימת כלשהי, אפשר שיש כאן עדות לכך שהכלה הגיעה מחוץ לקהילה, כמלכת שבא או כבת פרעה שתופיע בהמשך הפיוט.
    • גְּדוֹלָה כָּל חָכְמַת שְׁבָא וַתֵּרֶב חָכְמַת שְׁלֹמֹה – הפייטן מהלל את שלמה המלך, שחכמתו גברה ('וַתֵּרֶב' – כמו: ותרבה) על חכמת מלכת שבא; הטור מיוסד על פסוק מספר מלכים א (ה, י): וַתֵּרֶב חָכְמַת שְׁלֹמֹה מֵחָכְמַת כָּל בְּנֵי קֶדֶם וּמִכֹּל חָכְמַת מִצְרָיִם.
    • מַשִּׁיב רוּחַ מוֹרִיד גֶּשֶׁם בְּתוֹךְ חוֹתָם הוּא הַגֶּשֶׁם תֵּבָה קוֹלְטָתוֹ עָצַר שֵׁם הִיא בַת שֶׁבַע אֵם שְׁלֹמֹה – מחרוזת זו היא החידתית ביותר בפיוט, וקשה מאוד לפרשה באופן מדויק. מקורות מדרשיים רבים מספקים את ההשראה לטורים אלו. מצירוף המקורות עולה אולי שהפייטן מצפין כאן התייחסות לרקע בעייתי או טעון מן הבחינה המינית, המרחף – או מאיים לרחף – מעל החתונה, ומנסה להכשירו או להצדיקו בדיעבד. ומכל מקום מכלל השערה לא יצאנו. [קוראים המעוניינים בניסיון פענוח מפורט יותר לטורים אלו ימצאוהו בסוף הפירוש].
    • הִנֵּה מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים שֶׁבֶת אַחִים יַחַד רֵעִים – לאחר הסרת האיום המרומז כנראה במחרוזת הקודמת, שב הפייטן לתאר את הנועם והשלווה שבמפגש החתונה; זהו שיבוץ כמעט מלא של פסוק מספר תהלים (קלג, א): שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד הִנֵּה מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד. [על רקע פרשנותנו למחרוזת הקודמת, יתכן שהבחירה בציטוט משיר המעלות הארבעה-עשר מתוך חמישה-עשר שירי המעלות שאמר דוד המלך אינה מקרית – וראו בהשלמה שבסוף הפירוש].
    • חָתָן כַּלָּה שַׁעֲשׁוּעִים אָז וַיִּתְחַתֵּן שְׁלֹמֹה – מתוך השלום והנועם שבחתונה ובמפגש בין אחים ורעים, החתן והכלה הם ה'שַׁעֲשׁוּעִים', כלומר – הם מקור ומוקד השמחה של הכל. ומתוך שמחה זו 'אָז וַיִּתְחַתֵּן שְׁלֹמֹה', כלומר, השמחה והשעשוע הם המצב הראוי לחתונה. כדרכו בחתימות המחרוזות, אף כאן משבץ הפייטן פסוק המתאר את שלמה (מלכים א, גי א): וַיִתְחַתֵּן שְׁלֹמֹה אֶת פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַיִּקַּח אֶת בַּת פַּרְעֹה וַיְבִיאֶהָ אֶל עִיר דָּוִד עַד כַּלֹּתוֹ לִבְנוֹת אֶת בֵּיתוֹ וְאֶת בֵּית ה' וְאֶת חוֹמַת יְרוּשָׁלִַם סָבִיב. הבחירה בפסוק זה מפתיעה, שכן נישואי שלמה לבת פרעה זכו לביקורת עזה מצד חז"ל (ראו למשל ויקרא רבה, פר' יב, ועוד); ולפי אופיו הקונקרטי של פיוטנו, יש מקום לראות בזה רמז לכך שהכלה שלכבוד נישואיה נתחבר הפיוט הגיעה מקהילת יהודי מצרים (תימוכין נוספים לכך נרמזו כבר בטורים הקודמים), אולם אף זו השערה בלבד.
    • חַזְּקֵנוּ אַמְּצֵנוּ חַסְדְּךָ אֵל קַדְּמֵנוּ – משהשלים הפייטן את מהלכו והגיע לתיאור החתונה עצמה בטור הקודם, הוא מצרף כמקובל תפילה כללית בעלת אופי לאומי רחב יותר מזה של האירוע הקונקרטי לכבודו נתחבר הפיוט: 'חַזְּקֵנוּ אַמְּצֵנוּ חַסְדְּךָ אֵל קַדְּמֵנוּ'; הוא מבקש מהאלוהים לחזק את ישראל ולהרעיף עליהם מחסדו (וראו תהלים נט, יא: אֱלֹהֵי חַסְדִּי יְקַדְּמֵנִי אֱלֹהִים יַרְאֵנִי בְשֹׁרְרָי).
    • הוֹשִׁיעֵנוּ מִצָּרֵינוּ וַיְגַדֵּל אֶת שֵׁם שְׁלֹמֹה – הטור נמשך אל הטור שלפניו, בבקשו ישועה והצלה מן הפוגעים בישראל ('הוֹשִׁיעֵנוּ מִצָּרֵינוּ'); אלא שבחתימת השיר כולו שבה ומתלכדת הבקשה הלאומית עם בקשה פרטית ביחס לחתן עצמו – תופעה רווחת בפיוטי חתונה – שיזכה לעלות ולהתגדל כשלמה בשעתו (דברי הימים א, כט, כה): וַיְגַדֵּל ה' אֶת שְׁלֹמֹה לְמַעְלָה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן עָלָיו הוֹד מַלְכוּת אֲשֶׁר לֹא הָיָה עַל כָּל מֶלֶךְ לְפָנָיו עַל יִשְׂרָאֵל.
    • [השלמה לפירוש המחרוזת השלישית:] מַשִּׁיב רוּחַ מוֹרִיד גֶּשֶׁם בְּתוֹךְ חוֹתָם הוּא הַגֶּשֶׁם תֵּבָה קוֹלְטָתוֹ עָצַר שֵׁם הִיא בַת שֶׁבַע אֵם שְׁלֹמֹה – כנאמר לעיל, מחרוזת זו היא החידתית ביותר בפיוט, וקשה מאוד לפרשה באופן מדויק. מקורות מדרשיים רבים מספקים את ההשראה לטורים אלו. התיאור 'עָצַר שֵׁם', למשל, מיוסד כנראה על סיפור שמספרים חז"ל על דוד המלך, שבזמנו איימו מי התהום לעלות ולהטביע את העולם, וכדי לבולמם כתב את השם המפורש של הקדוש ברוך הוא על חרס, השליכוֹ על מי התהום – ואז נבלעו במעמקי האדמה; כדי להשיבם לגובה הרצוי אמר דוד את חמשה עשר מזמורי ה'מעלות' (תהלים קכ-קלד) והעלם (בבלי סוכה, נג ע"א-ע"ב). ההקבלה בין סיפור זה לסיפור תיבת נוח, הנרמז אף הוא בפיוטנו בתיאור הגשם והתיבה, נראית ברורה; אלא שהצירוף 'תֵּבָה קוֹלְטָתוֹ' מספק רמז נוסף: הגמרא במסכת סנהדרין טוענת כי לתיבת נוח נכנסו רק חיות שלא נעברה בהן עבירה של משכב בהמה, שהיא אחת העבירות המיוחסות לדור המבול; על השאלה כיצד ידע נוח איזו חיה נותרה בטהרתה, עונה רב חסדא (בבלי סנהדרין, קח ע"ב): "שהעבירן לפני התיבה. כל שהתיבה קולטתו – בידוע שלא נעבדה בהם עבירה, וכל שאין התיבה קולטתו – בידוע שנעבדה בה עבירה". כלומר, לפי דברי רב חסדא, התיבה עצמה הכריעה כביכול איזו חיה ראויה להינצל מן המבול, ואיזו לא. והנה, הקשר בין עבירה בתחום המיני למבול הוא מרכזי מאוד גם בסיפור דוד ומי התהום שהוזכר קודם: כאשר דוד מבקש למצוא היתר לכתוב את השם המפורש, אומר לו אחיתופל - "ומה לעשות שלום בין איש לאשתו, אמרה תורה: שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים, לעשות שלום לכל העולם כולו - על אחת כמה וכמה". אחיתופל בדבריו מזכיר את קביעת חז"ל ביחס לפרשת סוטה: על פי התורה, כאשר אישה נחשדת בבגידה בבעלה, עליה לעבור טקס מיוחד במהלכו מוחקים פרשה ששמו של הקדוש ברוך הוא כתוב בה ומשקים את האישה במים המעורבים עם הטקסט המחוק; לפי חז"ל, תכליתו של הטקס היא להשכין שלום בין בני הזוג (ולהוכיח לבעל שאשתו לא בגדה בו), ולשם מטרה נעלה זו מאפשר האלוהים למחוק את שמו. טענת אחיתופל באגדה היא שאם להשכנת שלום בין בני זוג ניתן למחוק את השם המפורש, הרי שלמען השכנת שלום בעולם כולו – כלומר, כדי למנוע מבול נוסף על הארץ – קל וחומר שניתן למוחקו. על רקע זה, ניתן לקרוא את הטורים הסתומים בפיוטנו כ'דרשה על דרשה', או כעיבוד מתוחכם של מקורות חז"ל: שלמה נולד לדוד המלך מבת-שבע, אשת אוריה החתי, עימה חטא דוד – ואף היא מוזכרת במפורש בחתימת המחרוזת בה אנו עוסקים ('הִיא בַת שֶׁבַע אֵם שְׁלֹמֹה'); המעשה המיני הבעייתי, כמבול בשעתו, מאיים על השלום הראוי בין איש לאשתו, אך גם על השלום בעולם כולו. אולם המקרא, וחז"ל בעקבותיו, מספרים גם על ההתמודדויות עם איומים אלו, ועל השבת השלום: פרשת סוטה מאפשרת למחוק את שמו של הקדוש ברוך הוא כדי להרגיע את הבעל, דוד המלך מוחק את שמו של הקדוש ברוך הוא כדי להרגיע את מי התהום, ושלמה המלך עצמו הוא "מלך שהשלום שלו" (בבלי שבועות, לה ע"ב, ועוד). ומכל זה עולה המסקנה האפשרית שהצענו למעלה, לפיה הפייטן מצפין כאן התייחסות לרקע בעייתי או טעון מן הבחינה המינית, המרחף – או מאיים לרחף – מעל החתונה, ומנסה להכשירו או להצדיקו בדיעבד; אחרי ככלות הכל, דמותו של שלמה המלך היא אכן דמות מורכבת מאוד בהקשר המיני, ומשום כך הוא סופג ביקורת לא מעטה במקרא וברבים ממדרשי חז"ל (מלכים א, יא, ד; בבלי סנהדרין, כא ע"ב; וכן רבים). [סיפור אגדי נוסף התומך במובהק בכיוון שהוצע כאן הוא סיפור שלמה, אשמדאי, ובת שבע – בבלי גיטין, סח ע"ב – המתאר כיצד אשמדאי התחזה בערמה לשלמה המלך, ורק כשביקש לשכב עם בת שבע אימו זוהה, וסולק באמצעות שם המפורש; ולפי זה אפשר שפייטננו רומז לכך שאף שאשמדאי – 'הוּא הַגֶּשֶׁם'? – נקלט כביכול על ידי התיבה והתקבל על כולם כמלך, הרי שלבסוף נעצר בזכות השם, ובזכות בת שבע. ולקשר אפשרי בין 'חוֹתָם' ו'גֶּשֶׁם' ראו שיר השירים רבה, פ"ח, ב-ג].


יודעים עוד על הפריט? זיהיתם טעות?