יקרה היא מפנינים

יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים, בַּת קְרָאתִיהָ חֶפְצִי־בָהּ - הביטוי "יקרה היא מפנינים" נאמר במקור על החכמה או התורה (משלי ג, טו; בבלי סוטה ד, ע"ב), אך בפיוט זה הוא מוסב דווקא על כנסת ישראל, שהיא ה"בת" לה קורא האל "חפצי-בה" (ע"פ: ישעיהו סב, ד). אכן, בזכות הפתיחה שלרוב מכוונת לתורה מושר הפיוט במועדים, ובפרט בשבועות ובשמחת תורה.

רַעְיָה עֵינֶיהָ כְיוֹנִים, יְפוֹצְצוּן אֵשׁ לֶהָבָה - כנסת ישראל היא רעייתו של האל, ש"עיניה כיונים" (ע"פ: שיר השירים א, טו); משמעות הביטוי היא, ככל הנראה, "כלילת יופי" - כלומר, אישה שעיניה "יונים" היא אישה יפה (רש"י לפסוק, לפי מדרשי חז"ל). עיניה של הרעייה מפיצות "אש להבה" - המסמלת את האהבה העזה שבינה ובין אהובה, האל (שיר השירים ח, ו).

אוֹמַר לָהּ פִּצְחִי רְנָנִים, כִּי מִדְבָּרֵךְ לִי עָרְבָה - האהוב מבקש מן הרעיה, אהובתו, לפתוח את פיה ולרנן (ע"פ: ישעיהו יד, ז ועוד), שכן דיבורה ערב ומתוק בעיניו (ע"פ: שיר השירים ב, יד; שם ד, ג). אפשר גם שהפייטן מכוון פה גם למצלול של המילים "מדבר" ו"ערבה" (שהן מילים נרדפות. ראה, למשל: ירמיה ב, ו) כדי להזכיר לשומע את הפסוק "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולתיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה" (ירמיה ב, ב).

רָנִּי בְּעוּגָבִים וּמִנִּים, וְשִׂמְחִי כִּי הִנְנִי בָא - האהוב ממשיך ומבקש מן האהובה ללוות את שירתה בנגינה בכלים מכלים שונים (ע"פ: תהלים קנ, ד) ולשמוח לקראת בואו אליה, דהיינו: חזרת האל לשכון בארצו ועירו (ע"פ: זכריה ב, יד).

שָׁדַיִךְ כִּשְׁנֵי עֳפָרִים, וּכְמוֹ תְּאוֹמֵי צְבִיָּה - שורה זו מבוססת על פסוק בשיר השירים - "שני שדייך כשני עפרים תאומי צביה" (ד, ה; ז, ד) - שבו האהוב מתאר את אהובתו ומעלותיה החושניות; לפי חז"ל, ביטויים כמעט-ארוטיים אלו מסמלים את האהבה העזה שבין האל ועמו, עד כדי כך "שאין כל העולם כולו כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל, שכל כתובים קדש ושיר השירים - קודש קדשים" (משנה ידיים ג, ה).

הִתְנַעֲרִי מֵעֲפָרִים, וַעֲטִי תִּפְאֶרֶת וּצְבִיָּה - האהוב קורא לאהובה להתנער מהעפר שדבק בה עת ישבה על הארץ באבלה על הפרֵדה ביניהם (הגלות) וללבוש בגדים נאים לקראתו (הגאולה). הפתיחה "התנערי מעפרים" היא שיבוץ מישעיהו (נב, ב; ששובצה גם בפיוט "לכה דודי") כשבמקור הצורה היא ביחיד: "התנערי מעפר". תוספת מ"ם הריבוי ("עפרים") בידי הפייטן חורזת מילה זו עם המילה "עפרים" (הנזכרת באמצע השורה הקודמת במשמעות של 'עופרי צביה'); אפשר שגם הסיום "ועטי תפארת וצביה", דהיינו: לבשי בגדי תפארתך ("צבי" ו"תפארת" הן מילים נרדפות. ראה: ישעיהו יג, יט), חורזת את כפל המשמעות של המילה "צביה" - 'רצויה' ו'נקבת הצבי' (הנזכרת גם היא בסוף השורה הקודמת במשמעות של 'נקבת הצבי').

הִתְפַּתְּחִי רַבַּת אוֹרִים, מוֹסְרֵי צַוָּארֵךְ שְׁבִיָּה - האהוב מבקש מן האהובה להסיר מעליה את כבלי הגלות שעליה (ע"פ: ישעיהו נב, ב). האהובה מכונה כאן בכינוי החיבה "רבת אורים" שאינו מוכר ממקורות אחרים. אפשר שהוא מבוסס על הפסוק "והיה אור הלבנה כאור החמה, ואור החמה יהיה שבעתיים כאור שבעת הימים ביום חבוש ה' את שבר עמו" (ישעיהו ל, כו), העוסק בשפע האור שיהיה בזמן הגאולה, שכן המילה "אורים" נרדפת ל"מאורות" - השמש, הירח והכוכבים (תהלים קלו, ז).

קוּמִי שְׁבִי נָא בַּת הוֹרִים, עִם־דּוֹד צַח דָּגוּל מֵרְבָבָה - האהוב ממשיך ומבקש מכנסת ישראל לקום מן הארץ ולשבת על כס המלוכה (רש"י לישעיהו נב, ב), יחד עם אהובה שהוא "צח ודגול מרבבה", דהיינו נאה ובלע מעשים נאים (ראב"ע לשיר השירים ה, י). האהובה נקראת "בת הורים" על שם הוריה החשובים, אבות האומה, אברהם ושרה וכו'.

רָנִּי עֲקָרָה לֹא־יָלְדָה, גַּם־פִּצְחִי רִנָּה לֹא חָלָה - האהוב קורא לאהובה: שמחי אף על פי שאת עקרה שלא ילדה, פתחי פיך בשירה אף שלא חווית חבלי לידה (ע"פ: ישעיהו פרק נד, א).

כִּי (רַבִּים) בְּנֵי שׁוֹמֵמָה נָדָה, רַבִּים מִבְּנֵי־בְעוּלָה - ומדוע עלייך לשמוח? שכן עדיין רבים יהיו בנייך, האהובה ישראל, אף על פי שאת נעזבת והורחקת ("שוממה נדה") מבני האומות האחרות, שמעולם לא עזבן אלוהיהן ("בני בעולה". ע"פ: ישעיהו פרק נד, א).

לָךְ אֶתֵּן אֶת אֶרֶץ חֶמְדָּה, לֹא תִהְיֶה עוֹד מְשַׁכֵּלָה - "ארץ חמדה" היא ארץ ישראל (ירמיהו ג, יט), שאליה תחזור האהובה ("לך אתן"), המתברכת גם בכך ש"לא תהיה עוד משכלה", דהיינו, אף אחד מבניה לא ימות (שמות כג, כו).

רַב לָךְ צִירִים כַּיּוֹלֵדָה, כִּי יְשׁוּעָתִי קְרוֹבָה - צירי הלידה שמהם את סובלת עומדים להיגמר, שכן רגע הלידה-ישועה מתקרב ובא ("ישועתי קרובה", ע"פ: ישעיהו נו, א).

אֶל־חִכֵּךְ שׁוֹפָר תְּנִי־נָא, וּבְקוֹל גָּדוֹל חִישׁ הָרִיעִי - הזדרזי ("חיש") וקראי בקול חזק את קריאת הגאולה (ע"פ: הושע ח, א). השופר מסמל לעתים קרובות בנביא את הקריאה לבני הגולה לשוב לארצם באחרית הימים, כגון: "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנידחים בארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקודש בירושלים" (ישעיהו כז, יג).

וְאֶל־עֵדָה מִתְאוֹנְנָה, אִמְרִי יְשׁוּעוֹת הַשְׁמִיעִי - "עדה מתאוננה" הוא כינוי לבני ישראל בשל תלונותיהם (במדבר יא, א). האהוב מבקש אפוא מכנסת ישראל האהובה לומר לבניה, בני ישראל, דברי נחמה ועידוד - שכן הגאולה קרובה לבוא.

פִּצְחִי בְּשִׁירָה וּרְנָנָה, נֶפֶשׁ נַעֲנָה הַשְׂבִּיעִי - האהובה מתבקשת לפתוח פיה בשירה, ולשמח בכך את נפשות בני ישראל המעונים בגלות (ע"פ: ישעיהו נח, י).

עֲדִי נָא עֶדְיֵיךְ עֲדִינָה, וְחִזְקִי חוֹלַת אַהֲבָה - ומתוך שמחת הגאולה, תעדה עליה האהובה את תכשיטיה היפים (כפי שהיה בגאולת מצרים. ע"פ: יחזקאל טז, ז; או, לחילופין, כפי שיהיה לעתיד לבוא. ראו: שבת פח, ע"א), ותתחזק רוחה של האישה שהיא "חולת אהבה" (ע"פ: שיר השירים ב, ה). בלשון ימינו משמעות הביטוי "חולה אהבה" הוא חולי הנגרם מרוב האהבה, אך במקור פירושה הוא דווקא חולי הנגרם מהיעדר האהבה, וכפי שכותב רבי ישעיה מטיראני, הפרשן מימי הביניים: "ואותה אהבה אני זוכרת עתה ואני נחלית ומתעלפת" (פירוש לשיר השירים, שם). "עדינה" הוא כינוי גנאי לעם ישראל (מפונקת. ישעיהו מז, ח), אך כאן הוא בא במשמעות חיובית (רכה ורגישה).