ירד דודי לגנו

פיוט

בביצוע

ללא מבצע

מסורת:

ספרדים מסורות המזרח - ספרד ירושלים

מעגל השנה:

שבועות

מאפייני הקלטה:

מסחרי

נגן שירים ברצף

כל המסורות מרכז אסיה וקווקאז - פרס ספרדים מסורות המזרח - לבנון ספרדים מסורות המזרח - ספרד ירושלים

כל המסורות מרכז אסיה וקווקאז - פרס ספרדים מסורות המזרח - לבנון ספרדים מסורות המזרח - ספרד ירושלים

1.

מרכז אסיה וקווקאז - פרס ללא מבצע
2.

ספרדים מסורות המזרח - לבנון יצחק חלילי
3.

ספרדים מסורות המזרח - ספרד ירושלים ללא מבצע
4.

ספרדים מסורות המזרח - ספרד ירושלים ללא מבצע

נגן שירים ברצף

	יָרַד דּוֹדִי לְגַנּוֹ לַעֲרֻגוֹת בָּשְׂמוֹ לְהִתְעַלֵּס עִם בַּת נָדִיב וְלִפְרוֹשׂ עָלֶיהָ סֻכַּת שְׁלוֹמוֹ אַפִּרְיוֹן עָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה שְׂרָפִים וְאוֹפַנִּים נָטַשׁ וּפָרָשָׁיו וְרִכְבּוֹ וּבֵין שְׁדֵי אַיֶּלֶת אֲהָבִים שָׂם מְסִבּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ רַעְיָתִי יוֹנָתִי בֹּאִי אִתִּי לִדְבִיר וְאוּלָם כִּי לְמַעֲנֵךְ אֶעֱזֹב כָּל הֲמוֹנֵי מַעְלָה וְחֵילָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם אָמְרָה אֲיֻמָּה אֶת שִׁמְעַת דּוֹד שְׁמַעְתִּיהוּ וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיהוּ יִשָּׁקֵנִי מִנְשִׁיקוֹת פִּיהוּ לְחֻפָּה נִתְרַצְּתָה מְחוֹלַת הַמַּחֲנָיִם וּכְנֶגֶד נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמַע לָקְחָה שִׁשִּׁים רִבּוֹא עֲדִי עֲדָיִים בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וַיְהִי הַקֶּשֶׁר אַמִּיץ עִם עַם זוּ קָנָה בְּסִינָי וְאֵת סֵפֶר הַמִּקְנָה וְהֶחָתוּם אֶקְרָא בְּאָזְנֵי הֲמוֹנָי הִנֵּה הִיא כְּתוּבָה לְפָנָי בְּשִׁשִּׁי בַשַּׁבָּת אַגִּיד אֶת הָרָשׁוּם בִּכְתָב הַנִּשְׁתְּוָן יוֹם לְהַנְחִיל אוֹהֲבָיו תּוֹרָה אֵל חַי נִתְכַּוָּן שִׁשָּׁה יָמִים לְחֹדֶשׁ סִיוָן בְּיוֹם מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר אֵל נֶעְלָם הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן עַל מַלְכֵי גוֹיִם כֻּלָּם בִּשְׁנַת אַלְפַּיִם וְאַרְבַּע מֵאוֹת וְאַרְבָּעִים וָשֵׁשׁ לִבְרִיאַת עוֹלָם לְמִנְיָן שֶׁאָנוּ מוֹנִין וּקְהַל עֲדָתִי בְּכָל תְּפוּצוֹתֶיהָ פֹּה בָּאָרֶץ הַלֵּזוּ בְּיַד אֵל נִתְלוּ אָשְׁיוֹתֶיהָ כִּי הוּא עַל יַמִּים יְסָדָהּ וְעַל נְהָרוֹת יְכוֹנְנֶהָ אֵיךְ הֶחָתָן שַׂר שָׂרִים וּנְגִיד נְגִידִים יָחִיד וּמְיֻחָד הוּא מוֹשִׁיב יְחִידִים חִכּוֹ מַמְתַּקִּים וְכֻלּוֹ מַחֲמַדִּים אָמַר לַיְקָרָה וּנְעִימָה הַבַּת רַבַּת מַעֲלוֹת נָשְׂאָה חֵן בְּעֵינָיו מִכֹּל הַנָּשִׁים וְהַבְּתוּלוֹת יָפָה כַלְּבָנָה בָּרָה כַּחַמָּה אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת יָמִים רַבִּים תִּהְיִי לִי וַאֲנִי אֵלַיִךְ לְגוֹאֵל הִנֵּה שָׁלַחְתִּי לָךְ פְּקוּדִים נֶחֱמָדִים מִזָּהָב עַל יַד יְקוּתִיאֵל הֱוִי לִי לְאִנְתּוּ כְּדַת מֹשֶׁה וְיִשְׂרָאֵל וַאֲנָא אוֹקִיר וְאֵזוּן יָתִיכִי וַאֲכַסֶּה כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ לְמִסְתּוֹר וּלְמַחֲסֶה וְלִמְכַסֶּה וְהוּכַן בַּחֶסֶד כִּסֵּא וִיהִיבְנָא לֵיכִי מֹהַר בְּתוּלַיְכִי תּוֹרַת חָכָם מְקוֹר חַיִּים תִּחְיִי אַתְּ וּבָנַיְכִי הָרוֹפֵא לְכָל תַּחֲלוּאָיְכִי הַגּוֹאֵל מִשַּׁחַת חַיָּיְכִי וּצְבִיאַת כַּלְתָא דָא וַהֲוַת לֵיהּ לְאִנְתּוּ וּבְרִית עוֹלָם לְקֶשֶׁר אַמִּיץ בֵּינֵיהֶם שׁוֹת שָׁתוּ יוֹמָם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ וּצְבִי חֲתָנָא דְנָא וְהוֹסִיף עַל עִקַּר כְּתֻבָּתָהּ מַה שֶּׁתַּלְמִיד וָתִיק עָתִיד לְחַדֵּשׁ בְּאוֹרַיְתָא וְסִפְרָא וְסִפְרֵי וְאַגָּדָה וְתוֹסֶפְתָּא הִקְדִּים לָהּ בְּתוֹרַת מֻקְדָּם רְמַ"ח מִצְוֹת עֲשֵׂה מֵהֶן לֹא יְמִישׁוּן כִּי אוֹתָם יוֹם יוֹם יִדְרוֹשׁוּן אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן וְעוֹד כָּתַב לָהּ בְּתוֹרַת מְאֻחָר מִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה נִקְדָּשׁוּ לְמִנְיַן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים וַחֲמִשָּׁה פָּשׁוּ מַעֲשִׂים אֲשֶׁר לֹא יֵעָשׂוּ וְדָא נְדוּנְיָא דְהַנְעֵלַת לֵיהּ כַּלְּתָא דָא לַעֲלוֹת וְלֵרָאוֹת מֵאֵת אָבִיהָ אֲדוֹן הַנִּפְלָאוֹת לֵב לָדַעַת וְאָזְנַיִם לִשְׁמוֹעַ וְעֵינַיִם לִרְאוֹת נִמְצָא סָךְ הַכֹּל בֵּין כְּתֻבָּה וּנְדוּנְיָא וְחֵקֶר כְּבוֹדָם וְתוֹסֶפֶת וּמְאֻחָר וּמֻקְדָּם אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם וְרָצָה הֶחָתָן לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל עַם גּוֹרָלוֹ וּלְהַעֲלוֹת נְכָסִים אֵלּוּ בִּפְרִי יְשַׁוֶּה לוֹ שֶׁאִם פִּחֲתוּ פִּחֲתוּ לוֹ וְאִם הוֹתִירוּ הוֹתִירוּ לוֹ וְקִבֵּל עָלָיו הֶחָתָן אַחֲרָיוּת שְׁטַר כְּתֻבָּה לְאִתְפְּרָעָא מִכֹּל שְׁפַר אֲרַג נִכְסִין אִישׁ לֹא יֶהְנֶּה בָּהּ מָחַץ רֹאשׁ עַל אֶרֶץ רַבָּה וְקִבְּלוּ תַרְוֵיהוֹן תְּנָאִים נָאִים הַכֹּל בִּכְתָב נֶאֶסְפוּ אָסוֹף כָּל אֶחָד מֵהֶם כַּאֲשֶׁר יִכְסוֹף תְּנָאֵי בֵּית דִּין מֵרֹאשׁ וְעַד סוֹף מַעֲשֶׂה יָדֶיהָ לוֹ וְעָלָיו כָּל תַּכְשִׁיטֶיהָ בַּלַּיְלָה שִׁירֹה עִמָּהּ וּבַיּוֹם חוּט שֶׁל חֶסֶד מָשׁוּךְ עָלֶיהָ תְּנוּ לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ וִיהַלֲלוּהָ בַּשְׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ וְהַיְרֻשָּׁה כְּמִנְהַג דָּת וָדִין עַל לוּחַ חֲרוּתָה מִטּוֹבָה הַצְּפוּנָה לַצַּדִּיקִים עַיִן לֹא רָאָתָה עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אוֹתָהּ וְהַדִּירָה תּוֹרָה בְּקֶרֶן זָוִית מְעוֹנָהּ כֹּל הָרוֹצֶה לִטּוֹל יִטּוֹל סַחֲרָהּ וְאֶתְנַנָּהּ וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה וְשֶׁלֹּא יִשָׂא אִשָּׁה אַחֶרֶת עָלֶיהָ מִיַלְדֵי נָכְרִים הַנְּלוֹזוֹת כִּי אִם בְּבַת שַׁעֲשׁוּעִים יִדְבַּק וְאוֹתָהּ יָשִׂים בַּלֵּב וּבֶחָזוֹת לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקָּחָה זֹאת וְשֶׁלֹּא יַנִיחֶנָּה מִתּוֹךְ כַּעַס וְהִתְרַשְּׁלוּת וְלֹא יֹאכַל עִמָּהּ לֶחֶם עַצְלוּת נוֹהֵג בְּחָכְמָה וְלֶאֱחוֹז בְּסִכְלוּת וְשֶׁלֹּא יְמַשְׁכֵּן כְּלֵי חֶמְדָּה וְלֹא יִמְכּוֹר אַךְ לְהַרְבּוֹת סְפָרִים תָּמִיד יִזְכּוֹר אֱמֶת קְנֵה וְאַל תִּמְכּוֹר וְשֶׁלֹא יֵצֵא לְמָקוֹם רָחוֹק אוֹ בַיָם יָשִׂים נְתִיבוֹ כִּי אִם סֵפֶר תּוֹרָה מֻנָּח נֶגֶד לִבּוֹ וְהָיְתָה עִמוֹ וְקָרָא בוֹ וְכָל הַתְּנָאִים הַלָּלוּ שְׁרִירִים וְקַיָּמִים כִּצְבָא הַשָּׁמַיִם בַּשַּׁחַק נִרְשָׁמִים לַעֲדֵי עַד וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים וְנִשְׁבַּע הֶחָתָן לְקַיֵם כָּל דָּבָר לַהֲמוֹנוֹ וּלְהַנְחִיל יֵשׁ לְאוֹהֲבָיו וּלְעוֹשֵׂי רְצוֹנוֹ נִשְׁבַּע אֲדֹנָי בִּימִינוֹ וְקָנָה הֶחָתָן קִנְיָנִים חֲמִשָּׁה וּמֵהֶם תּוֹרָה וּתְעוּדָה וּסְגֻלָּה מְאֹרָשָׂה וְהוֹצִיא אֶת הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה יִרְאוּ צַדִּיקִים וְיִשְׂמָחוּ וְיֹאכְלוּ אֶת פִּרְיָם בִּתְעוּדָה אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ וּרְחָבָה מִנִּי יָם וְהַכֹּל שָׁרִיר וּבָרִיר וְקַיָם וַיָקֶם עֵדוּת בְּיַעֲקֹב וְתוֹרָה שָׂם בְּיִשְׂרָאֵל בְּמֶרֶץ וְאָמַר לְהָקִים גְּדֵרֶיהָ מֵאֵין פּוֹרֵץ פֶּרֶץ וְאָעִידָה לִי עֵדִים נֶאֱמָנִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ יִשְׂמַח חָתָן עִם כַּלָּה לְקָחָהּ לוֹ לְגוֹרָלוֹ וְיִשְׂמַח לֵב כַּלָּה בְּבַעַל נְעוּרֶיהָ וְתֹאמַר לְמַהֲלָלוֹ אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לוֹ

	פיוט מיוחד במינו לחג השבועות, מאת ר' ישראל נג'ארה, מגדולי הפייטנים בישראל בכל הדורות (צפת-דמשק-עזה, המאות ה-16-17). הפיוט התקבל במנהג רבות מקהילות ישראל. במרכז הפיוט עומדת הכתובה, אותו חוזה משפטי עליו חותם החתן ערב חתונתו, ובו מפורטים חובותיו כלפי אשתו – נושא טכני במידה רבה, שאינו שכיח כל כך בפיוטי חתונה, אלא שהחתן והכלה המתמסרים כאן זה לזה ומביעים אהבתם, אינם אלא הקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל. בתנופה פייטנית יוצאת-דופן, ובתעוזה לא מעטה – שאף משכה אליה חצים ידועים של ביקורת – פורט ר' ישראל נג'ארה את התחייבויות הקב"ה לעמו, תוך שהוא מתאר בקווים עדינים ויפהפיים כיצד העדיף האל לעזוב את מרכבתו השמימית ולהתייחד עם רעייתו-אהובתו: "יָרַד דּוֹדִי לְגַנּוֹ לַעֲרֻגוֹת בָּשְׂמוֹ / לְהִתְעַלֵּס עִם בַּת נָדִיב / וְלִפְרוֹשׂ עָלֶיהָ סֻכַּת שְׁלוֹמוֹ / ... / רַעְיָתִי יוֹנָתִי בֹּאִי אִתִּי לִדְבִיר וְאוּלָם / כִּי לְמַעֲנֵךְ אֶעֱזֹב כָּל הֲמוֹנֵי מַעְלָה וְחֵילָם / וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם". לא בכדי יש הרואים בפיוט זה את אחד משיאי יצירתו של ר' ישראל נג'ארה; ההתחייבות הממונית הארצית הנזכרת בכל כתובה בישראל, הופכת כאן ביד אמן להתחייבות על התחדשות רוחנית בתורה מזה, ועל יראת שמים מזה. הניסוחים המשפטיים ה'יבשים' של הכתובה ה'רגילה' מקבלים כאן לבוש חדש ומרומם, ומשתלבים בשיר – כזרי פרחים, או ככוכבים – המעטרים את החופה המופלאה שבין שמים וארץ, בין ישראל לאביהם שבשמים.

	• יָרַד דּוֹדִי לְגַנּוֹ לַעֲרֻגוֹת בָּשְׂמוֹ - אהובי, הקדוש ברוך הוא, ירד ממקום מושבו הרגיל אל הגן. מיוסד על שיר השירים (ו, ב): דּוֹדִי יָרַד לְגַנּוֹ לַעֲרוּגוֹת הַבֹּשֶׂם לִרְעוֹת בַּגַּנִּים וְלִלְקֹט שׁוֹשַׁנִּים. ברקע הטור עומדים כנראה גם דברי הדוד האהוב עצמו בשיר השירים (ה, א): בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹתִי כַלָּה אָרִיתִי מוֹרִי עִם בְּשָׂמִי אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי שָׁתִיתִי יֵינִי עִם חֲלָבִי אִכְלוּ רֵעִים שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים. • לְהִתְעַלֵּס עִם בַּת נָדִיב - יציאת הדוד לגנו נועדה לאפשר לו להתחבר לכלתו, כנסת ישראל, ברוח הכתוב במשלי (ז, יח): לְכָה נִרְוֶה דֹדִים עַד הַבֹּקֶר נִתְעַלְּסָה בָּאֳהָבִים. 'בַּת נָדִיב' - כינוי לישראל על פי שיר השירים (ז, ב): מַה יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים בַּת נָדִיב חַמּוּקֵי יְרֵכַיִךְ כְּמוֹ חֲלָאִים מַעֲשֵׂה יְדֵי אָמָּן. • וְלִפְרוֹשׂ עָלֶיהָ סֻכַּת שְׁלוֹמוֹ - חיבור הדוד והרעיה מאפשר לו לגונן עליה. לשון הטור מיוסדת על לשון ברכת 'השכיבנו' החותמת את ברכות קריאת שמע של תפילת ערבית: "ופרוס עלינו סוכת שלומך...". • אַפִּרְיוֹן עָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה - הקדוש ברוך הוא הכין מיטה מפוארת לחתונתו עם כנסת ישראל. שיבוץ קטע פסוק משיר השירים (ג, ט): אַפִּרְיוֹן עָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה מֵעֲצֵי הַלְּבָנוֹן. ודרשו חז"ל פסוק זה על הקדוש ברוך הוא ועל המשכן במדרש פסיקתא דרב כהנא (פרשה א, ב): "'אפריון' - זה אהל מועד. 'עשה לו המלך שלמה' - המלך שהשלום שלו [=הקב"ה]". ולפי חז"ל שם נועד המשכן לשמש מקום התייחדות של הקדוש ברוך הוא עם כנסת ישראל (אמנם במדרש זה כנסת ישראל מדומה לבתו של הקב"ה, ולא לכלתו). • שְׂרָפִים וְאוֹפַנִּים נָטַשׁ וּפָרָשָׁיו וְרִכְבּוֹ - האל עזב למען אהובתו את צבא מלאכי השמים המשרת אותו תדיר, ואת מרכבתו השמימית. תיאור הפמליה של מעלה, הנזכר בין השאר בקטעי הקדושה שבתפילה, מבוסס על דברי הנביאים. ראו למשל ישעיהו (ו, ב): שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָד... וכן יחזקאל (א, טז): מַרְאֵה הָאוֹפַנִּים וּמַעֲשֵׂיהֶם כְּעֵין תַּרְשִׁישׁ וּדְמוּת אֶחָד לְאַרְבַּעְתָּן וּמַרְאֵיהֶם וּמַעֲשֵׂיהֶם כַּאֲשֶׁר יִהְיֶה הָאוֹפַן בְּתוֹךְ הָאוֹפָן. • וּבֵין שְׁדֵי אַיֶּלֶת אֲהָבִים שָׂם מְסִבּוֹ - הוא עזב את מלאכיו כדי לשהות בחיק אהובתו, ככתוב בשיר השירים (א, יג): צְרוֹר הַמֹּר דּוֹדִי לִי בֵּין שָׁדַי יָלִין. 'אַיֶּלֶת אֲהָבִים' - כינוי לאהובה על פי משלי (ה, יט): אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן... 'שָׂם מְסִבּוֹ' - על פי שיר השירים (א, יב): עַד שֶׁהַמֶּלֶךְ בִּמְסִבּוֹ נִרְדִּי נָתַן רֵיחוֹ. • בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ - שיבוץ קטע פסוק משיר השירים (ג, יא): צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ. ואף כאן דרשו חז"ל על הקשר המיוחד בין הקב"ה לישראל, כפי שבא לידי ביטוי במעמד הר סיני וביום השראת שכינה במשכן, על פי האמור במשנה, מסכת תענית (פ"ד מ"ח): "'ביום חתונתו' - זו מתן תורה; 'וביום שמחת לבו' - זה בנין בית המקדש". • רַעְיָתִי יוֹנָתִי בֹּאִי אִתִּי לִדְבִיר וְאוּלָם - לאחר דברי ההקדמה, מביא המשורר מדברי האל עצמו, הפונה לאהובתו ומבקשה להתייחד עמו במשכן. 'רַעְיָתִי יוֹנָתִי' - כינויי הרעיה-ישראל בפי הדוד-הקב"ה במגילת שיר השירים (ה, ב): אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי... 'דְבִיר וְאוּלָם' - כינויים לקודש הקודשים ולבית המקדש על פי פסוקי מקרא רבים (ראו למשל מלכים א ו, יט; יחזקאל מא, כו). • כִּי לְמַעֲנֵךְ אֶעֱזֹב כָּל הֲמוֹנֵי מַעְלָה וְחֵילָם - עבורך, אומר האל לרעייתו, אני מוכן לנטוש את כל הפמליא של מעלה שלי. 'הֲמוֹנֵי מַעְלָה' - המלאכים המרובים שבשמים; צירוף המיוסד על נוסח קדושת 'כתר' הנאמרת במוסף של שבתות וימים טובים: "כתר יתנו לך / מלאכים המוני מעלה / עם עמך ישראל קבוצי מטה". • וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם - משאעזוב את פמלייתי, אני נכון לייחד אותך לי לנצח נצחים, ככתוב בנבואת הושע (ב, כא-כב): וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת ה'. • אָמְרָה אֲיֻמָּה אֶת שִׁמְעַת דּוֹד שְׁמַעְתִּיהוּ - כעת מביא הפייטן את תשובת כנסת ישראל, האומרת כי שמעה את קול דודה האהוב. 'אֲיֻמָּה' - המטילה אימה ויראת כבוד על כל רואיה; כינוי לישראל על פי שיר השירים (ו, ד): יָפָה אַתְּ רַעְיָתִי כְּתִרְצָה נָאוָה כִּירוּשָׁלִָם אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת. • וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיהוּ - עוד ממשיכה כנסת ישראל ואומרת, כי היא אוהבת את הקב"ה אהבת נצח, ככתוב בירמיהו (לא, ב): מֵרָחוֹק ה' נִרְאָה לִי וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ עַל כֵּן מְשַׁכְתִּיךְ חָסֶד. יצוין כי בפסוק האהבה היא אהבת האל לישראל, וכאן הפייטן הופך את משמעותו לאהבת ישראל לאלוהיו. • יִשָּׁקֵנִי מִנְשִׁיקוֹת פִּיהוּ - אני מחכה ומצפה לנשיקות אהובי. שיבוץ קטע פסוק משיר השירים (א, ב): יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן. • לְחֻפָּה נִתְרַצְּתָה מְחוֹלַת הַמַּחֲנָיִם - במחרוזת זו חוזר הפייטן לשאת דברי עצמו, ומתאר כיצד אכן נתרצו ישראל להתחתן עם הקב"ה. 'מְחוֹלַת הַמַּחֲנָיִם' - כינוי לישראל על פי שיר השירים (ז, א): שׁוּבִי שׁוּבִי הַשּׁוּלַמִּית שׁוּבִי שׁוּבִי וְנֶחֱזֶה בָּךְ מַה תֶּחֱזוּ בַּשּׁוּלַמִּית כִּמְחֹלַת הַמַּחֲנָיִם. • וּכְנֶגֶד נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמַע לָקְחָה שִׁשִּׁים רִבּוֹא עֲדִי עֲדָיִים - ישראל אמנם ענו בקיצור רב למעמד הר סיני, ואמרו רק שתי מלים - 'נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמַע', ככתוב בשמות (כד, ז): וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע - אך כנגדן התקשטו כביכול בעשרות אלפי תכשיטים, ברוח הכתוב ביחזקאל (טז, ז-ח): רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים... וָאֶפְרֹשׂ כְּנָפִי עָלַיִךְ... וָאֶשָּׁבַע לָךְ וָאָבוֹא בִבְרִית אֹתָךְ... וַתִּהְיִי לִי. הטור מבוסס על דברי חז"ל בתלמוד הבבלי (שבת פח, ע"א): "דרש רבי סימאי: בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, באו ששים ריבוא של מלאכי השרת, לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים, אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע". • בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם - ישראל באו בברית הנישואין כביכול שלושה חודשים לאחר צאתם ממצרים, שאז התייצבו לפני הר סיני, ככתוב בשמות (יט, א-ב): בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר. • וַיְהִי הַקֶּשֶׁר אַמִּיץ עִם עַם זוּ קָנָה בְּסִינָי - במעמד הר סיני נרקם קשר בל-ינתק בין הקדוש ברוך הוא ועם ישראל. תיאור ישראל כקניינו של הקב"ה מיוסד על האמור בשירת הים שבספר שמות (טו, טז): תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ ה' עַד יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִיתָ. • וְאֵת סֵפֶר הַמִּקְנָה וְהֶחָתוּם אֶקְרָא בְּאָזְנֵי הֲמוֹנָי - את שטר הקניין שבין הקב"ה וישראל, אקרא באזני כל הקהל. תיאור השטר מבוסס על שטר שמסר הנביא ירמיהו כעדות על שדה שקנה מבן-דודו, במסגרת פעולה סמלית עליה נצטווה מפי הקב"ה, ככתוב בירמיהו (לב, יא): וָאֶקַּח אֶת סֵפֶר הַמִּקְנָה אֶת הֶחָתוּם הַמִּצְוָה וְהַחֻקִּים וְאֶת הַגָּלוּי. • הִנֵּה הִיא כְּתוּבָה לְפָנָי - הפייטן הדובר מכריז כי השטר כתוב לפניו, וכעת יקראנו באזני הקהל. שיבוץ קטע פסוק מישעיהו (סה, ו): הִנֵּה כְתוּבָה לְפָנָי לֹא אֶחֱשֶׁה כִּי אִם שִׁלַּמְתִּי וְשִׁלַּמְתִּי עַל חֵיקָם. (אמנם יצוין כי שטר הכתובה הנחתם בנישואין של בני זוג אינו שטר קניין, אלא שטר שבו מצהיר החתן על מחויבויותיו כלפי אשתו.) מכאן ואילך פורט הפיוט את נוסח ה'כתובה' שחתמו כביכול הקב"ה וישראל במעמד הר סיני, נוסח המעובד כפרפראזה על הנוסח המקובל של הכתובה במסורת ישראל. • בְּשִׁשִּׁי בַשַּׁבָּת אַגִּיד אֶת הָרָשׁוּם בִּכְתָב הַנִּשְׁתְּוָן - ככל כתובה, גם כתובה זו מתחילה בציון זמן חתימתה ומסירתה לכלה; הכתובה שלפנינו נחתמת, נמסרת ומוכרזת ביום השישי של השבוע, על פי מסורת חז"ל הקובעת כי מעמד הר סיני חל ביום שישי (ראו בבלי שבת, פז ע"ב; סדר עולם, פ"ה; ועוד). 'כְתָב הַנִּשְׁתְּוָן' - איגרת, וכאן במשמעות של כתובת הנשואין. מקור המונח בספר עזרא (ד, ז): ...וּכְתָב הַנִּשְׁתְּוָן כָּתוּב אֲרָמִית וּמְתֻרְגָּם אֲרָמִית. • יוֹם לְהַנְחִיל אוֹהֲבָיו תּוֹרָה אֵל חַי נִתְכַּוָּן - הכתובה נחתמה ביום שבו ביקש הקב"ה להעניק את התורה לעמו. לשון הטור מיוסדת על הכתוב במשלי (ח, כא): לְהַנְחִיל אֹהֲבַי יֵשׁ וְאֹצְרֹתֵיהֶם אֲמַלֵּא. • שִׁשָּׁה יָמִים לְחֹדֶשׁ סִיוָן - מעמד הר סיני אירע, לפי מסורת חז"ל, בתאריך ו' בסיון, שבו מציינים את חג השבועות מדי שנה בשנה (התורה אינה מציינת את מועד החג). • בְּיוֹם מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר אֵל נֶעְלָם - ככל כתובה, גם כתובה זו מציינת את תאריך חתימתה ומסירתה; התאריך, במקרה זה, הוא היום שבו הקב"ה נגלה אל עמו בסיני, לאחר שהגיע מהר שעיר, כמתואר בדברים (לג, ב): וַיֹּאמַר ה' מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ מִימִינוֹ אשדת אֵשׁ דָּת לָמוֹ. • הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן עַל מַלְכֵי גוֹיִם כֻּלָּם - בהמשך לפסוק שנרמז בטור הקודם, ממשיך הפייטן ומציין את תאריך הכתובה כתאריך שבו נגלה הקב"ה על האומות. על סמך פסוק זה דרשו חז"ל כי הקב"ה הציע תחילה את התורה לאומות העולם, אלא שכל אומה סירבה מסיבה אחרת, ורק כשהציע את התורה לישראל נענה בהתחייבות "נעשה ונשמע" (ראו למשל במדרש התנאי מכילתא דרבי ישמעאל, מסכתא דבחדש, פ"ה). • בִּשְׁנַת אַלְפַּיִם וְאַרְבַּע מֵאוֹת וְאַרְבָּעִים וָשֵׁשׁ לִבְרִיאַת עוֹלָם - על פי הפייטן, מעמד הר סיני התרחש בשנת תמ"ד לאלף השלישי מבריאת העולם (לעת עתה לא מצאנו סמך למניין זה בדברי חז"ל). • לְמִנְיָן שֶׁאָנוּ מוֹנִין וּקְהַל עֲדָתִי בְּכָל תְּפוּצוֹתֶיהָ - בנוסח הכתובה הרגילה כתוב, למשל: "למנין שאנו מונים פה עיר הקודש ירושלים", וכיוצא בזה, אך בשל אופיה הציבורי הרחב של ה'חתונה' המתוארת בפיוט מתייחס הפייטן לכל קהל עדת ישראל כ'מקום' שבו נמנה מניין השנים. • פֹּה בָּאָרֶץ הַלֵּזוּ בְּיַד אֵל נִתְלוּ אָשְׁיוֹתֶיהָ - מניין השנים משותף הן לקהילות ישראל שבתפוצות, והן לקהילה שבארץ ישראל, הארץ שיסודותיה הונחו על ידי הקב"ה עצמו. • כִּי הוּא עַל יַמִּים יְסָדָהּ וְעַל נְהָרוֹת יְכוֹנְנֶהָ - את הארץ הקים האל מעל לימים ולנהרות. שיבוץ פסוק מתהלים (כד, ב): כִּי הוּא עַל יַמִּים יְסָדָהּ וְעַל נְהָרוֹת יְכוֹנְנֶהָ. • אֵיךְ הֶחָתָן שַׂר שָׂרִים וּנְגִיד נְגִידִים - בנוסח הכתובה הרגיל מצוין כאן שם החתן, כך: "אנן סהדי [=אנו מעידים] איך החתן פלוני בן פלוני..."; אלא שהחתן בכתובה שלפנינו אינו אלא מלך מלכי המלכים, וכך גם מתארו הפייטן. • יָחִיד וּמְיֻחָד הוּא מוֹשִׁיב יְחִידִים - החתן, האל, הוא יחיד בעולמו. 'מוֹשִׁיב יְחִידִים' - כינוי לאל על פי תהלים (סח, ז): אֱלֹהִים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת אַךְ סוֹרֲרִים שָׁכְנוּ צְחִיחָה - פסוק שנדרש על ידי חז"ל כביטוי לכך שהקב"ה הוא שמזווג זיווגים בעולם (ראו למשל בבלי סוטה, ב ע"א). שיבוץ הפסוק בהקשר של כתובת חג השבועות מעניין במיוחד, משום שבמקרה זה הקב"ה אינו רק המזווג אלא גם החתן בעצמו. • חִכּוֹ מַמְתַּקִּים וְכֻלּוֹ מַחֲמַדִּים - תיאורים לגדלותו ונועם מעלתו של הקב"ה; שיבוץ קטע פסוק המתאר את הדוד האהוב במגילת שיר השירים (ה, טז): חִכּוֹ מַמְתַקִּים וְכֻלּוֹ מַחֲמַדִּים זֶה דוֹדִי וְזֶה רֵעִי בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם. • אָמַר לַיְקָרָה וּנְעִימָה הַבַּת רַבַּת מַעֲלוֹת - בנוסח הכתובה הרגיל מצוין כאן, בהמשך לאמור קודם: "...איך החתן פלוני בן פלוני אמר להדא בתולתא שפירתא [=לזו הבחורה הנאה] מרת פלונית בת פלוני ופלונית...". הפייטן משבח כמובן את כנסת ישראל, הכלה, על נעימותה ומעלותיה המיוחדות. • נָשְׂאָה חֵן בְּעֵינָיו מִכֹּל הַנָּשִׁים וְהַבְּתוּלוֹת - כנסת ישראל מצאה חן בעיני הקב"ה יותר מכל אומה אחרת. הטור מבוסס על תיאור אהבת המלך אחשוורוש את אסתר, ככתוב במגילה (ב, יז): וַיֶּאֱהַב הַמֶּלֶךְ אֶת אֶסְתֵּר מִכָּל הַנָּשִׁים וַתִּשָּׂא חֵן וָחֶסֶד לְפָנָיו מִכָּל הַבְּתוּלֹת... • יָפָה כַלְּבָנָה בָּרָה כַּחַמָּה אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת - מתיאורי הרעיה האהובה במגילת שיר השירים (ו, י): מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ שָׁחַר יָפָה כַלְּבָנָה בָּרָה כַּחַמָּה אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת. • יָמִים רַבִּים תִּהְיִי לִי וַאֲנִי אֵלַיִךְ לְגוֹאֵל - מכאן ואילך מפרטת הכתובה את דברי החתן לכלה; החתן דנן, הקב"ה, המבטיח לרעייתו שהיא תהא אשתו, ושהוא יהיה גואלה בכל עת. • הִנֵּה שָׁלַחְתִּי לָךְ פְּקוּדִים נֶחֱמָדִים מִזָּהָב עַל יַד יְקוּתִיאֵל - וכמעין נדוניה או כסף-קידושין שלח הקב"ה לעמו את המצוות, היקרות יותר מזהב, על ידי משה. 'פְּקוּדִים נֶחֱמָדִים מִזָּהָב' - כינוי למצוות על פי תהלים (יט, ט-יא): פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב מִצְוַת ה' בָּרָה מְאִירַת עֵינָיִם יִרְאַת ה' טְהוֹרָה עוֹמֶדֶת לָעַד מִשְׁפְּטֵי ה' אֱמֶת צָדְקוּ יַחְדָּו הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפַּז רָב וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים. מקור כינויו של משה בפסוק עמום מדברי הימים א (ד, יח): וְאִשְׁתּוֹ הַיְהֻדִיָּה יָלְדָה אֶת יֶרֶד אֲבִי גְדוֹר וְאֶת חֶבֶר אֲבִי שׂוֹכוֹ וְאֶת יְקוּתִיאֵל אֲבִי זָנוֹחַ וְאֵלֶּה בְּנֵי בִּתְיָה בַת פַּרְעֹה אֲשֶׁר לָקַח מָרֶד, פסוק שנדרש על ידי חז"ל כמתייחס לשמו של משה, ככתוב בתלמוד הבבלי (מגילה יג, ע"א): "'יֶרֶד' - זה משה, ולמה נקרא שמו ירד? שירד להם לישראל מן בימיו. 'גְדוֹר' - שגדר פרצותיהן של ישראל. 'חֶבֶר' - שחיבר את ישראל לאביהן שבשמים. 'שׂוֹכוֹ' - שנעשה להם לישראל כסוכה. 'יְקוּתִיאֵל' - שקוו ישראל לאל בימיו. 'זָנוֹחַ' - שהזניח עוונותיהן של ישראל. 'אֲבִי אֲבִי אֲבִי' - אב בתורה, אב בחכמה, אב בנביאות". • הֱוִי לִי לְאִנְתּוּ כְּדַת מֹשֶׁה וְיִשְׂרָאֵל - היי לי לאשה על פי כללי הדת היהודית. זהו שיבוץ מדויק מנוסח הכתובה המקובל בישראל. • וַאֲנָא אוֹקִיר וְאֵזוּן יָתִיכִי וַאֲכַסֶּה - ואני אכבד ואזון אותך ואכסה אותך בבגדים; פרפראזה על נוסח הכתובה: "ואנא אפלח ואוקיר ואכלכל ואסובר ואכסי יתיכי ליכי [=ואני אעבוד ואכבד ואזון ואפרנס ואכסה אותך]". • כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ לְמִסְתּוֹר וּלְמַחֲסֶה וְלִמְכַסֶּה - אני אגן עלייך, ותוכלי להסתתר ולחסות תחת כנפי מכל פגע, ברוח נבואת ישעיהו (ד, ה-ו): וּבָרָא ה' עַל כָּל מְכוֹן הַר צִיּוֹן וְעַל מִקְרָאֶהָ עָנָן יוֹמָם וְעָשָׁן וְנֹגַהּ אֵשׁ לֶהָבָה לָיְלָה כִּי עַל כָּל כָּבוֹד חֻפָּה וְסֻכָּה תִּהְיֶה לְצֵל יוֹמָם מֵחֹרֶב וּלְמַחְסֶה וּלְמִסְתּוֹר מִזֶּרֶם וּמִמָּטָר. • וְהוּכַן בַּחֶסֶד כִּסֵּא - או אז, כשאגונן עלייך ואציל אותך, תיכון מחדש מלכות בית דוד ומשיחו; שיבוץ קטע פסוק מישעיהו (טז, ה): וְהוּכַן בַּחֶסֶד כִּסֵּא וְיָשַׁב עָלָיו בֶּאֱמֶת בְּאֹהֶל דָּוִד שֹׁפֵט וְדֹרֵשׁ מִשְׁפָּט וּמְהִר צֶדֶק. • וִיהִיבְנָא לֵיכִי מֹהַר בְּתוּלַיְכִי - ואתן לך את מוהר בתולייך (שיבוץ מלשון הכתובה), היינו - סכום הכסף הניתן לאישה בתולה. אלא שבחתונת הקב"ה וישראל אין מדובר כמובן בכסף ממש, אלא בתשלום מסוג אחר, שיוצג להלן בטורים הבאים. • תּוֹרַת חָכָם מְקוֹר חַיִּים תִּחְיִי אַתְּ וּבָנַיְכִי - התורה, היא היא ה'כסף' שנותן הקב"ה-החתן לישראל-הכלה, והיא תשמש כמקור חיים לכנסת ישראל ולבניה עד סוף כל הדורות. • הָרוֹפֵא לְכָל תַּחֲלוּאָיְכִי הַגּוֹאֵל מִשַּׁחַת חַיָּיְכִי - כינויים לקדוש ברוך הוא, המרפא את ישראל וגואלם תמיד. שיבוץ קטע מפסוקים מתהלים (קג, ג-ד): הַסֹּלֵחַ לְכָל עֲוֹנֵכִי הָרֹפֵא לְכָל תַּחֲלֻאָיְכִי הַגּוֹאֵל מִשַּׁחַת חַיָּיְכִי הַמְעַטְּרֵכִי חֶסֶד וְרַחֲמִים. • וּצְבִיאַת כַּלְּתָא דָא וַהֲוַת לֵיהּ לְאִנְתּוּ - ונתרצתה כלה זו ותהי לו לאשה - כלשון כל כתובה. • וּבְרִית עוֹלָם לְקֶשֶׁר אַמִּיץ בֵּינֵיהֶם שׁוֹת שָׁתוּ - ישראל-הכלה והקב"ה-החתן כרתו ביניהם ברית נצחית. • יוֹמָם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ - ברית האהבה שבין ישראל והקב"ה לעולם לא תיפסק. שיבוץ קטע פסוק מבראשית (ח, כב): עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ. • וּצְבִי חֲתָנָא דְנָא וְהוֹסִיף עַל עִקַּר כְּתֻבָּתָהּ - והסכים חתן זה והוסיף עוד על סכום הכסף המוגדר כעיקר ההתחייבות הממונית שבכתובה; נוסח מעין זה מופיע בכל כתובה רגילה, אלא שבכתובה זו התוספת כמובן אינה כספית, שהרי גם 'עיקר הכתובה' לא נמנה בכסף, אלא היא התורה בעצמה. • מַה שֶּׁתַּלְמִיד וָתִיק עָתִיד לְחַדֵּשׁ בְּאוֹרַיְתָא - התוספת על התורה שבכתב שניתנה בסיני, הוא התורה שבעל פה, הכוללת את כל מה שעתידים חכמים לחדש בתורה - כדברי האמורא רבי יהושע בן לוי המובאים בתלמוד הירושלמי (מסכת פיאה, פ"ב ה"ד): "אפילו מה שתלמיד וותיק עתיד להורות לפני רבו כבר נאמר למשה בסיני". • וְסִפְרָא וְסִפְרֵי וְאַגָּדָה וְתוֹסֶפְתָּא - חלקים מספרות חז"ל, כלומר - מן התורה שבעל פה. 'סִפְרָא' ו'סִפְרֵי' הם מדרשי הלכה תנאיים על התורה, 'אַגָּדָה' במקרה זה היא כנראה כינוי כללי לאגדות חז"ל, ו'תוֹסֶפְתָּא' היא חיבור נוסף מתקופת התנאים, הכולל מימרות שלא נכנסו למשנה; בכתובה זו 'תוֹסֶפְתָּא' היא גם משחק מלים עם נוסח הכתובה הרגילה, שכן במילה זו מצוינת התוספת שהחתן מוסיף על עיקר הכתובה. • הִקְדִּים לָהּ בְּתוֹרַת מֻקְדָּם רְמַ"ח מִצְוֹת עֲשֵׂה מֵהֶן לֹא יְמִישׁוּן - תחילה נתן הקב"ה לישראל את מצוות העשה, שעל פי מניין חז"ל מגיעות למאתים ארבעים ושמונה (בגימטריה: רמ"ח) מצוות, ככתוב בתלמוד הבבלי (מכות כג, ע"ב): "דרש רבי שמלאי: שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה - שלש מאות וששים וחמש לאוין [=מצוות לא-תעשה] כמנין ימות החמה, ומאתים וארבעים ושמונה עשה כנגד איבריו של אדם". • כִּי אוֹתָם יוֹם יוֹם יִדְרוֹשׁוּן - על ישראל ללמוד ולעיין יום יום במצוות העשה. • אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן - ומתוך מצוות העשה ילמדו ישראל כיצד לנהוג בכל דבר ועניין; שיבוץ קטע פסוק משמות (יח, כ): וְהִזְהַרְתָּה אֶתְהֶם אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַתּוֹרֹת וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן. • וְעוֹד כָּתַב לָהּ בְּתוֹרַת מְאֻחָר מִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה נִקְדָּשׁוּ - נוסף על מצוות העשה הוסיף הקב"ה לישראל גם מצוות 'לא-תעשה', ואף הן הוקדשו בקדושת התורה. • לְמִנְיַן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים וַחֲמִשָּׁה פָּשׁוּ - סך הכל מצטרפות ('פָּשׁוּ' - נוספות, בארמית) כל מצוות הלא-תעשה למניין שלוש מאות ששים וחמש (בגימטריה: שס"ה), כפי שנכתב בדרשת רבי שמלאי שנרמזה קודם. • מַעֲשִׂים אֲשֶׁר לֹא יֵעָשׂוּ - מצוות הלא-תעשה כוללות את כל אותם מעשים שאין לעשותם; שיבוץ קטע פסוק שנאמר במקורו בהקשר אחר לגמרי בספר בראשית (כ, ט): וַיִּקְרָא אֲבִימֶלֶךְ לְאַבְרָהָם וַיֹּאמֶר לוֹ מֶה עָשִׂיתָ לָּנוּ וּמֶה חָטָאתִי לָךְ כִּי הֵבֵאתָ עָלַי וְעַל מַמְלַכְתִּי חֲטָאָה גְדֹלָה מַעֲשִׂים אֲשֶׁר לֹא יֵעָשׂוּ עָשִׂיתָ עִמָּדִי. • וְדָא נְדוּנְיָא דְהַנְעֵלַת לֵיהּ כַּלְּתָא דָא לַעֲלוֹת וְלֵרָאוֹת - וזו הנדוניה שהביאה הכלה לבית החתן: שתעלה לרגל אליו, ותיראה על ידו מדי חג. • מֵאֵת אָבִיהָ אֲדוֹן הַנִּפְלָאוֹת - הכלה מקווה לקבל מאת הקדוש ברוך הוא, המחולל כל פלא בעולם, את הדברים שיפורטו בטור הבא. • לֵב לָדַעַת וְאָזְנַיִם לִשְׁמוֹעַ וְעֵינַיִם לִרְאוֹת - הכלה מבקשת לקבל מאת הקב"ה איברים קשובים כדי שתזכה לראותו בהם ולהשיגו בדעתה; שיבוץ פסוק מדברים (כט, ג): וְלֹא נָתַן ה' לָכֶם לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ עַד הַיּוֹם הַזֶּה. • נִמְצָא סָךְ הַכֹּל בֵּין כְּתֻבָּה וּנְדוּנְיָא וְחֵקֶר כְּבוֹדָם וְתוֹסֶפֶת וּמְאֻחָר וּמֻקְדָּם - כעת מסכם הפייטן את 'סכום' הכתובה הכולל, וכנגדו גם את סכום הנדוניא, כלומר - את ההתחייבויות ההדדיות של שני הצדדים זה לזה, לרבות מה שנכלל בכל אחד משלבי התהליך ואף התוספות שעל גבי עיקר הכתובה. • אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם - את הכתובה כולה אפשר לסכם במשפט אחד, הממצה את חובת יראת ה' ושמירת מצוותיו, כלשון הפסוק המופיע בחתימת ספר קהלת (יב, יג): סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם. • וְרָצָה הֶחָתָן לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל עַם גּוֹרָלוֹ - רצה הקב"ה לזכות את ישראל-כלתו ולפיכך הוסיף לה סעיף מיוחד ב'חוזה', בכתובת הנשואין; טיב הסעיף יתברר בטורים הבאים. הטור מנוסח כפרפראזה על דברי רבי חנניא בן עקשיא הנמסרים בחתימת מסכת מכות מן המשנה (פ"ג מט"ו): "רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות, שנאמר: 'ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר' (ישעיהו מב, כא)". 'עַם גּוֹרָלוֹ' - עם נחלתו. • וּלְהַעֲלוֹת נְכָסִים אֵלּוּ בִּפְרִי יְשַׁוֶּה לוֹ שֶׁאִם פִּחֲתוּ פִּחֲתוּ לוֹ וְאִם הוֹתִירוּ הוֹתִירוּ לוֹ - הקב"ה זיכה את ישראל באופן כזה ששינוי בהיקף ה'נכסים' הרוחניים במהלך הנשואין, יהיה 'על חשבונם', ולכן יהיה להם אינטרס להשתפר במעשיהם ולזכות במצוות. לשון הטור מיוסדת על השאלה ממימרא הלכתית-משפטית המופיעה בדברי חז"ל בתלמוד הבבלי (בבא קמא קב, ע"ב): "אם פחתו - פחתו לו, ואם הותירו - הותירו לו". • וְקִבֵּל עָלָיו הֶחָתָן אַחֲרָיוּת שְׁטַר כְּתֻבָּה לְאִתְפְּרָעָא מִכֹּל שְׁפַר אֲרַג נִכְסִין אִישׁ לֹא יֶהְנֶה בָּהּ - הקב"ה קיבל על עצמו אחריות לפריעת שטר הכתובה מכל מיטב נכסיו, כך שאיש אחר, או עם אחר, לא יוכל ליהנות מן העושר השמור לישראל-כלתו. נוסח הטור הוא על פי נוסח הכתובה הרגילה. • מָחַץ רֹאשׁ עַל אֶרֶץ רַבָּה - כינוי לקדוש ברוך הוא, על פי תהלים (קי, ו): יָדִין בַּגּוֹיִם מָלֵא גְוִיּוֹת מָחַץ רֹאשׁ עַל אֶרֶץ רַבָּה. • וְקִבְּלוּ תַרְוֵיהוֹן תְּנָאִים נָאִים הַכֹּל בִּכְתָב נֶאֶסְפוּ אָסוֹף - וקבלו עליהם שני הצדדים את כל התנאים הרשומים ומקובצים בשטר הכתובה. • כָּל אֶחָד מֵהֶם כַּאֲשֶׁר יִכְסוֹף - כל אחד מן הצדדים, בהתאם לחשקו בצד השני. • תְּנָאֵי בֵּית דִּין מֵרֹאשׁ וְעַד סוֹף - הכתובה כולה היא חיוב המוטל על הזוג ממילא על ידי בית דין; משמעות הדבר היא שגם אם זוג לא הכין כתובה, האשה זכאית לקבל את כל המגיע לה כאילו היתה כתובה חתומה ביניהם. כלל הלכתי זה נועד למנוע מצב שבו בעלים מתחמקים מאחריותם כלפי נשותיהם; אלא שבמקרה של הכתובה שלפנינו מגדיר הפייטן את כל ענייני הכתובה, לרבות התוספות המיוחדות ('מֵרֹאשׁ וְעַד סוֹף'), כחלק מ'תְּנָאֵי בֵּית דִּין', ולפיכך כחלק מהסכם שכולו אינו בר-הפרה. • מַעֲשֶׂה יָדֶיהָ לוֹ וְעָלָיו כָּל תַּכְשִׁיטֶיהָ - מעשה ידי ישראל-הכלה יהא שייך מעתה לקב"ה-החתן, והוא יהיה חייב לספק לה תכשיטים. • בַּלַּיְלָה שִׁירֹה עִמָּהּ וּבַיּוֹם חוּט שֶׁל חֶסֶד מָשׁוּךְ עָלֶיהָ - בלילה נהנית ישראל-הכלה משירו-תורתו של הקב"ה, וביום היא זוכה לחוט של חסד ממנו. הטור מיוסד על דברי חז"ל בתלמוד הבבלי (חגיגה יב, ע"ב): "אמר ריש לקיש: כל העוסק בתורה בלילה, הקדוש ברוך הוא מושך עליו חוט של חסד ביום. שנאמר: 'יומם יצוה ה' חסדו' (תהלים מב, ט); ומה טעם 'יומם יצוה ה' חסדו' [=מדוע מעניק ה' חסד ביום]? משום 'ובלילה שירֹה עמי' [=משום שבלילה למד האדם תורה, דבר הנלמד מן הפסוק מתהלים]". • תְּנוּ לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ וִיהַלֲלוּהָ בַּשְׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ - מעשי ישראל-הכלה, ופרי ידיה, הם המשבחים ומכבדים אותה בקרב הבריות. שיבוץ פסוק מלא כצורתו מפרק 'אשת חיל' שבספר משלי (לא, לא): תְּנוּ לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ וִיהַלְלוּהָ בַשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ. • וְהַיְרֻשָּׁה כְּמִנְהַג דָּת וָדִין עַל לוּחַ חֲרוּתָה - גם הירושה השמורה לישראל כתובה ומתועדת בשטר. • מִטּוֹבָה הַצְּפוּנָה לַצַּדִּיקִים עַיִן לֹא רָאָתָה - ירושה זו אינה אלא הטוב השמור לצדיקים לעתיד לבוא, טוב כזה שעין איש עוד לא חזתה כמותו. מיוסד על תהלים (לא, כ): מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ פָּעַלְתָּ לַחֹסִים בָּךְ נֶגֶד בְּנֵי אָדָם - פסוק שעליו דרשו חז"ל במדרש תנחומא (פרשת ויקהל, סימן י): "אמר הקב"ה על כל הדברים והמצוות שעשיתם אני פורע לכם לעולם הבא... ואני מטיב לכם הטובה הצפונה לצדיקים". 'עַיִן לֹא רָאָתָה' - שיבוץ קטע פסוק מישעיהו (סד, ג): וּמֵעוֹלָם לֹא שָׁמְעוּ לֹא הֶאֱזִינוּ עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ - פסוק שנדרש על ידי חז"ל במקומות רבים כמתייחס לעתיד לבוא ולימות המשיח (ראו למשל תלמוד בבלי, ברכות, לד ע"ב). • עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אוֹתָהּ - הפייטן מכריז, בשם העם, כי טובה זו היא ברת-השגה, בדיוק כשם שארץ ישראל היתה ברת-השגה עבור בני ישראל הנודדים במדבר, ככתוב (במדבר יג, ל): וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ. • וְהַדִּירָה תּוֹרָה בְּקֶרֶן זָוִית מְעוֹנָהּ כֹּל הָרוֹצֶה לִטּוֹל יִטּוֹל סַחֲרָהּ וְאֶתְנַנָּהּ - בדירה שמעניק הקב"ה-החתן לישראל, מונחת התורה בקרן זווית, כך שכל הרוצה לבוא וללומדה יכול לעשות זאת. הטור מיוסד על מליצה רווחת בכתבי חכמי ישראל: "תורה מונחת בקרן זווית, כל הרוצה ליטול יבוא ויטול" (מליצה שראשיתה כבר במדרש התנאי מכילתא דרשב"י, יט:ב). • וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה - התורה נתונה מן המדבר לבוא וליטול אותה, וזה אחד ההסברים על פי חז"ל לכך שהתורה ניתנה במדבר דווקא ולא בארץ ישראל (ראו מכילתא דרשב"י הנ"ל). שיבוץ קטע פסוק מספר במדבר (כא, יח): בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם בִּמְחֹקֵק בְּמִשְׁעֲנֹתָם וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה. ברקע הטור עומדים גם דברי חז"ל על פסוק זה בתלמוד הבבלי (עירובין נד, ע"א): "אם אדם משים עצמו כמדבר זה שהכל דשין בו, תורה ניתנה לו במתנה". • וְשֶׁלֹּא יִשָׂא אִשָּׁה אַחֶרֶת עָלֶיהָ מִיַלְדֵי נָכְרִים הַנְּלוֹזוֹת - מחרוזת זו וכמה מהבאות אחריה ניתנות לפרשנות דו-משמעית: אפשר שהן מתייחסות עדיין להתחייבויות הקב"ה כלפי ישראל, ואפשר שהן מתייחסות להתחייבות ישראל לתורה, כך שמעתה ישראל היא כביכול החתן של התורה-הכלה. על פי האפשרות הראשונה, נאמר כן כי הקב"ה מתחייב שלעולם לא יעזוב את ישראל לטובת אשה אחרת מן הנוכרים; על פי האפשרות השנייה, ישראל הם אלה שמתחייבים שלא להחליף את התורה בתורה אחרת. כך או כך, ברקע הטור עומדים דברי ישעיהו (ב, ו): כִּי נָטַשְׁתָּה עַמְּךָ בֵּית יַעֲקֹב כִּי מָלְאוּ מִקֶּדֶם וְעֹנְנִים כַּפְּלִשְׁתִּים וּבְיַלְדֵי נָכְרִים יַשְׂפִּיקוּ; הפסוק מתאר דווקא את נטישת ישראל על ידי הקב"ה, וכאן בכל מקרה הפייטן מזכירו כדי ללמוד ממנו את ההיפך, את איסור הנטישה. • כִּי אִם בְּבַת שַׁעֲשׁוּעִים יִדְבַּק וְאוֹתָהּ יָשִׂים בַּלֵּב וּבֶחָזוֹת - בהתאם לשתי האפשרויות: הקב"ה ידבק תמיד בישראל, או לחילופין ישראל עצמם ידבקו תמיד בתורה. בטור עצמו יש רמז לאפשרות השניה, משום שהתורה מכונה לעתים 'שַׁעֲשׁוּעִים' במקרא ובדברי חז"ל. ראו למשל משלי (ח, ל): וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן וָאֶהְיֶה שַׁעֲשֻׁעִים יוֹם יוֹם מְשַׂחֶקֶת לְפָנָיו בְּכָל עֵת - פסוק שנדרש על התורה שהיתה כחמדה גנוזה אצל הקב"ה דורות רבים לפני נתינתה לישראל. • לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקָּחָה זֹאת - לפי שתי האפשרויות הפרשניות: לישראל יקרא שם אישה, או לחילופין לתורה יקרא שם אישה, משום שנלקחה מן האיש (= הקב"ה); שיבוץ קטע פסוק מסיפור בריאת האישה (בראשית ב, כג): וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת. • וְשֶׁלֹּא יַנִיחֶנָּה מִתּוֹךְ כַּעַס וְהִתְרַשְּׁלוּת - בהמשך למחרוזת הקודמת, גם כאן שתי פרשנויות אפשריות: לפי הראשונה, הקב"ה מתחייב שלא להניח את ישראל לבדה מתוך כעסו עליה; ולפי השנייה, ישראל מתחייבים שלא להניח את התורה, אלא לעמול בה. • וְלֹא יֹאכַל עִמָּהּ לֶחֶם עַצְלוּת - בהמשך לאמור בטור הקודם: החתן, ויהא זה הקב"ה או ישראל, מתחייב שלא יאכל עם כלתו - ישראל או התורה, בהתאמה - לחם עצלות, אלא תמיד לחם שמקורו בעמל ובעבודה. פרפראזה על מזמור 'אשת חיל' שבספר משלי (לא, כז): צוֹפִיָּה הֲלִיכוֹת בֵּיתָהּ וְלֶחֶם עַצְלוּת לֹא תֹאכֵל. • נוֹהֵג בְּחָכְמָה וְלֶאֱחוֹז בְּסִכְלוּת - תמיד ינהג עמה הבעל בחכמה; שיבוץ קטע פסוק מקהלת (ב, ג): תַּרְתִּי בְלִבִּי לִמְשׁוֹךְ בַּיַּיִן אֶת בְּשָׂרִי וְלִבִּי נֹהֵג בַּחָכְמָה וְלֶאֱחֹז בְּסִכְלוּת עַד אֲשֶׁר אֶרְאֶה אֵי זֶה טוֹב לִבְנֵי הָאָדָם אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ תַּחַת הַשָּׁמַיִם מִסְפַּר יְמֵי חַיֵּיהֶם. במקורו מתאר הפסוק את ההתלבטות הפילוסופית של קהלת בין החכמה לכסילות, אך ברור מה הבחירה של החתן על פי הכתובה. • וְשֶׁלֹּא יְמַשְׁכֵּן כְּלֵי חֶמְדָּה וְלֹא יִמְכּוֹר - החתן מתחייב לשמור על הרכוש המשותף, ולא לאבדו עבור רווח-ממון. • אַךְ לְהַרְבּוֹת סְפָרִים תָּמִיד יִזְכּוֹר אֱמֶת קְנֵה וְאַל תִּמְכּוֹר - בצד השמירה על הרכוש, מתחייב החתן להרבות ברכישת ספרים - תורה - ולא במכירתם. הטורים מיוסדים כשילוב של שני פסוקים - הראשון מקהלת (יב, יב): וְיֹתֵר מֵהֵמָּה בְּנִי הִזָּהֵר עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ... (אמנם בפיוט הוא משמש בהיפוך חלקי של המשמעות), והשני ממשלי (כג, כג): אֱמֶת קְנֵה וְאַל תִּמְכֹּר חָכְמָה וּמוּסָר וּבִינָה. • וְשֶׁלֹא יֵצֵא לְמָקוֹם רָחוֹק אוֹ בַיָם יָשִׂים נְתִיבוֹ כִּי אִם סֵפֶר תּוֹרָה מֻנָּח נֶגֶד לִבּוֹ - החתן מתחייב שלא להרחיק נדוד מבלי שהתורה עמו. • וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ - התורה תהא עם החתן תמיד, כדי שלא יפסיק מלימודה וישכחנה, כפי שמצוּוה גם המלך, על פי הכתוב בדברים (יז, יט): וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהָיו לִשְׁמֹר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשֹׂתָם. • וְכָל הַתְּנָאִים הַלָּלוּ שְׁרִירִים וְקַיָּמִים - כעת מגיעה הכתובה לשלב הסיכום: כל התנאים הכתובים בה עומדים בתוקף. לשון הטור מיוסדת על נוסח חתימת הכתובה הרגילה: "והכל שריר ובריר וקיים". • כִּצְבָא הַשָׁמַיִם בַּשַּׁחַק נִרְשָׁמִים לַעֲדֵי עַד וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים - תוקף תנאי הכתובה קבוע כפי שהכוכבים קבועים בשמים, ואינם זזים משם לעולם. • וְנִשְׁבַּע הֶחָתָן לְקַיֵם כָּל דָּבָר לַהֲמוֹנוֹ - החתן התחייב בשבועה לקיים את כל התחייבויותיו להמון בית ישראל. • וּלְהַנְחִיל יֵשׁ לְאוֹהֲבָיו וּלְעוֹשֵׂי רְצוֹנוֹ - ולהעניק להם מכל טובו וחסדו. מיוסד על מאמרו של ר' יהושע בן לוי על הפסוק במשלי (ח, כא) לְהַנְחִיל אֹהֲבַי יֵשׁ וְאֹצְרֹתֵיהֶם אֲמַלֵּא: "עתיד הקדוש ברוך הוא להנחיל לכל צדיק וצדיק שלוש מאות ועשרה [=ש"י] עולמות" (משנה עוקצים ג, יב). • נִשְׁבַּע אֲדֹנָי בִּימִינוֹ - כך נשבע הקב"ה, כביכול ביד ימין שלו, ככתוב בישעיהו (סב, ח): נִשְׁבַּע ה' בִּימִינוֹ וּבִזְרוֹעַ עֻזּוֹ אִם אֶתֵּן אֶת דְּגָנֵךְ עוֹד מַאֲכָל לְאֹיְבַיִךְ וְאִם יִשְׁתּוּ בְנֵי נֵכָר תִּירוֹשֵׁךְ אֲשֶׁר יָגַעַתְּ בּוֹ. • וְקָנָה הֶחָתָן קִנְיָנִים חֲמִשָּׁה וּמֵהֶם תּוֹרָה וּתְעוּדָה וּסְגֻלָּה מְאֹרָשָׂה - לאישור הכתובה והענקת התוקף לה, מקובל לערוך הליך של 'קניין' סמלי, באמצעותו מבטא החתן את מחויבותו לשטר הכתובה. קנייניו של החתן-הקב"ה הם חמשת חומשי התורה, המעידים על נישואיו לישראל. 'חמשה קניינים' מיוסד על פרקי אבות (ו, י): "חמשה קנינים קנה לו הקדוש ברוך הוא בעולמו ואלו הן: תורה קנין אחד, שמים וארץ קנין אחד, אברהם קנין אחד, ישראל קנין אחד, בית המקדש קנין אחד". בפרקי אבות חמשת הקניינים הם של הקב"ה והתורה היא אחד מהם, וכאן בפיוט חמשת הקניינים הם של החתן - חמשה חומשי התורה על שלל כינוייה. • וְהוֹצִיא אֶת הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה - שיבוץ קטע פסוק מזכריה (ד, ז): מִי אַתָּה הַר הַגָּדוֹל לִפְנֵי זְרֻבָּבֶל לְמִישֹׁר וְהוֹצִיא אֶת הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה תְּשֻׁאוֹת חֵן חֵן לָהּ. בהקשר של פיוטנו כוונת הפייטן, כנראה, היא שעל התורה יווסד הבית המשותף של הקב"ה וכנסת ישראל, ואותה ישבחו כל הבריות, כפי שנאמר בפסוק. 'אֶבֶן הָרֹאשָׁה' היא האבן הקבועה בראש כל שער, וכאן - בפסוק ובפיוט - משמשת כסמל וכעדות ליפי הבית כולו. • יִרְאוּ צַדִּיקִים וְיִשְׂמָחוּ וְיֹאכְלוּ אֶת פִּרְיָם - הצדיקים ישמחו ודאי בכתובה זו ובחוזה המופלא שנרקם בין הקב"ה לישראל, והם שיזכו לאכול מפרי כל הטוב שעתיד הקב"ה להרעיף על ישראל. לשון הטור מיוסדת על תפילת מוסף לימים נוראים: "ובכן צדיקים יראו וישמחו / וישרים יעלוזו / וחסידים ברנה יגילו...". ברקע הטור עומד גם הפסוק מתהלים (כב, כז): יֹאכְלוּ עֲנָוִים וְיִשְׂבָּעוּ יְהַלְלוּ ה' דֹּרְשָׁיו יְחִי לְבַבְכֶם לָעַד. • בִּתְעוּדָה אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ וּרְחָבָה מִנִּי יָם - התעודה המעידה על חתונת ישראל והקב"ה היא התורה, הארוכה ורחבה יותר מן הארץ והים. על פי הכתוב באיוב (יא, ט): אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ וּרְחָבָה מִנִּי יָם. • וְהַכֹּל שָׁרִיר וּבָרִיר וְקַיָם - וכל תנאי הכתובה עומדים בתוקפם ומבוררים היטב. כך לשון חתימת כל כתובה. • וַיָקֶם עֵדוּת בְּיַעֲקֹב וְתוֹרָה שָׂם בְּיִשְׂרָאֵל בְּמֶרֶץ - מחרוזת זו מסכמת את הכתובה בחתימת עדים, כפי שמקובל בכל כתובה בישראל. העדות על הנשואין היא התורה; מיוסד על תהלים (עח, ה): וַיָּקֶם עֵדוּת בְּיַעֲקֹב וְתוֹרָה שָׂם בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר צִוָּה אֶת אֲבוֹתֵינוּ לְהוֹדִיעָם לִבְנֵיהֶם. במקורו, כוונת פסוק היא שהתורה מעידה על נסי ה' ונפלאותיו עם ישראל במצרים ובמדבר, וכאן הפייטן מסב את התורה כעדות על החתונה בין ישראל לאביהם שבשמים. • וְאָמַר לְהָקִים גְּדֵרֶיהָ מֵאֵין פּוֹרֵץ פֶּרֶץ - העדות נועדה לגדור ולשמור את קדושת הנשואין, כדי שלא ייפגעו; פרפראזה על פסוק שמשמש דווקא כקובלנה על הקב"ה, ומובא בתהלים (פ, יג): לָמָּה פָּרַצְתָּ גְדֵרֶיהָ וְאָרוּהָ כָּל עֹבְרֵי דָרֶךְ. • וְאָעִידָה לִי עֵדִים נֶאֱמָנִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ - לא רק התורה מעידה על הקשר בין ישראל והקב"ה, אלא גם השמים והארץ בכבודם. הטור מיוסד על שילוב בין שני פסוקים, הראשון מישעיהו (ח, ב): וְאָעִידָה לִּי עֵדִים נֶאֱמָנִים אֵת אוּרִיָּה הַכֹּהֵן וְאֶת זְכַרְיָהוּ בֶּן יְבֶרֶכְיָהוּ, והשני מדברים (ל, יט): הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ. • יִשְׂמַח חָתָן עִם כַּלָּה לְקָחָהּ לוֹ לְגוֹרָלוֹ וְיִשְׂמַח לֵב כַּלָּה בְּבַעַל נְעוּרֶיהָ וְתֹאמַר לְמַהֲלָלוֹ - הפיוט נחתם באיחולי הפייטן לזוג, שיזכו לשמוח זה עם זו, החתן עם הכלה שלקח לנחלה לו, והכלה עם בעל-נעוריה המוכר משכבר, הראוי לכל שבח והלל; המחרוזת בנויה כתמונת ניגוד לתמונת האבל המתוארת בנבואת יואל (א, ח): אֱלִי כִּבְתוּלָה חֲגֻרַת שַׂק עַל בַּעַל נְעוּרֶיהָ. • אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לוֹ - ואכן, שבח לו לעם שזכה לכך, להתאחדות של נישואין עם הקב"ה, ככתוב בתהלים (קמד, טו): אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לּוֹ אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁה' אֱלֹהָיו.

שירה: עזרא ברנע
מתוך הדיסק: תפילה לשלש רגלים – ספרד ירושלים
© כל הזכויות שמורות למכון רננות 02-6248761

בביצוע זה מושרים שני הבתים הראשונית והבית האחרון

כותר	ירד דודי לגנו / ספרד ירושלים - מקור הלחן ירושלמי / עזרא ברנע
מסורת	ספרדים מסורות המזרח - ספרד ירושלים
לחן ממסורת	ירד דודי לגנו / ספרד ירושלים - מקור הלחן ירושלמי
מאפייני הקלטה	מסחרי
סולם	כללי
מעגל השנה	שבועות
מלחין	ללא מלחין ידוע
שפה	עברית

כותר

מסורת

לחן ממסורת

מאפייני הקלטה

סולם

מעגל השנה

מלחין

שפה

תנאי השימוש:

הפריט כפוף לזכויות יוצרים ו/או לתנאי הסכם. חל איסור על כל שימוש בפריט, לרבות אך לא רק, העתקה, פרסום, הפצה, ביצוע פומבי, שידור, העמדה לרשות הציבור באינטרנט או באמצעים אחרים, עשיית יצירה נגזרת של הפריט (למשל, תרגום, שינוי היצירה או עיבודה), בכל צורה ואמצעי, לרבות, דיגיטאלי, אלקטרוני או מכני, ללא הסכמה בכתב מראש מבעל זכות היוצרים ומבעל האוסף.

תנאי השימוש אינם מונעים שימוש בפריט למטרות המותרות על פי חוק זכות יוצרים, תשס"ח-2007, כגון: שימוש הוגן בפריט. בכל מקרה חלה חובה לציין את שם/שמות היוצר/ים ואת שמו של בעל האוסף בעת השימוש בפריט וחל איסור על פגיעה בכבודו או בשמו של היוצר באמצעות סילוף או שינוי של היצירה.

השימוש בפריט כפוף גם לתנאי השימוש של אתר הפיוט והתפילה.

אם לדעתך נפלה טעות בנתונים המוצגים לעיל או שקיים חשש להפרת זכות יוצרים בפריט, אנא פנה/י אלינו באמצעות דואר אלקטרוני לכתובת: [email protected]

תצוגת MARC

פירוש

• יָרַד דּוֹדִי לְגַנּוֹ לַעֲרֻגוֹת בָּשְׂמוֹ - אהובי, הקדוש ברוך הוא, ירד ממקום מושבו הרגיל אל הגן. מיוסד על שיר השירים (ו, ב): דּוֹדִי יָרַד לְגַנּוֹ לַעֲרוּגוֹת הַבֹּשֶׂם לִרְעוֹת בַּגַּנִּים וְלִלְקֹט שׁוֹשַׁנִּים. ברקע הטור עומדים כנראה גם דברי הדוד האהוב עצמו בשיר השירים (ה, א): בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹתִי כַלָּה אָרִיתִי מוֹרִי עִם בְּשָׂמִי אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי שָׁתִיתִי יֵינִי עִם חֲלָבִי אִכְלוּ רֵעִים שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים.
• לְהִתְעַלֵּס עִם בַּת נָדִיב - יציאת הדוד לגנו נועדה לאפשר לו להתחבר לכלתו, כנסת ישראל, ברוח הכתוב במשלי (ז, יח): לְכָה נִרְוֶה דֹדִים עַד הַבֹּקֶר נִתְעַלְּסָה בָּאֳהָבִים. 'בַּת נָדִיב' - כינוי לישראל על פי שיר השירים (ז, ב): מַה יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים בַּת נָדִיב חַמּוּקֵי יְרֵכַיִךְ כְּמוֹ חֲלָאִים מַעֲשֵׂה יְדֵי אָמָּן.
• וְלִפְרוֹשׂ עָלֶיהָ סֻכַּת שְׁלוֹמוֹ - חיבור הדוד והרעיה מאפשר לו לגונן עליה. לשון הטור מיוסדת על לשון ברכת 'השכיבנו' החותמת את ברכות קריאת שמע של תפילת ערבית: "ופרוס עלינו סוכת שלומך...".
• אַפִּרְיוֹן עָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה - הקדוש ברוך הוא הכין מיטה מפוארת לחתונתו עם כנסת ישראל. שיבוץ קטע פסוק משיר השירים (ג, ט): אַפִּרְיוֹן עָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה מֵעֲצֵי הַלְּבָנוֹן. ודרשו חז"ל פסוק זה על הקדוש ברוך הוא ועל המשכן במדרש פסיקתא דרב כהנא (פרשה א, ב): "'אפריון' - זה אהל מועד. 'עשה לו המלך שלמה' - המלך שהשלום שלו [=הקב"ה]". ולפי חז"ל שם נועד המשכן לשמש מקום התייחדות של הקדוש ברוך הוא עם כנסת ישראל (אמנם במדרש זה כנסת ישראל מדומה לבתו של הקב"ה, ולא לכלתו).
• שְׂרָפִים וְאוֹפַנִּים נָטַשׁ וּפָרָשָׁיו וְרִכְבּוֹ - האל עזב למען אהובתו את צבא מלאכי השמים המשרת אותו תדיר, ואת מרכבתו השמימית. תיאור הפמליה של מעלה, הנזכר בין השאר בקטעי הקדושה שבתפילה, מבוסס על דברי הנביאים. ראו למשל ישעיהו (ו, ב): שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָד... וכן יחזקאל (א, טז): מַרְאֵה הָאוֹפַנִּים וּמַעֲשֵׂיהֶם כְּעֵין תַּרְשִׁישׁ וּדְמוּת אֶחָד לְאַרְבַּעְתָּן וּמַרְאֵיהֶם וּמַעֲשֵׂיהֶם כַּאֲשֶׁר יִהְיֶה הָאוֹפַן בְּתוֹךְ הָאוֹפָן.
• וּבֵין שְׁדֵי אַיֶּלֶת אֲהָבִים שָׂם מְסִבּוֹ - הוא עזב את מלאכיו כדי לשהות בחיק אהובתו, ככתוב בשיר השירים (א, יג): צְרוֹר הַמֹּר דּוֹדִי לִי בֵּין שָׁדַי יָלִין. 'אַיֶּלֶת אֲהָבִים' - כינוי לאהובה על פי משלי (ה, יט): אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן... 'שָׂם מְסִבּוֹ' - על פי שיר השירים (א, יב): עַד שֶׁהַמֶּלֶךְ בִּמְסִבּוֹ נִרְדִּי נָתַן רֵיחוֹ.
• בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ - שיבוץ קטע פסוק משיר השירים (ג, יא): צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ. ואף כאן דרשו חז"ל על הקשר המיוחד בין הקב"ה לישראל, כפי שבא לידי ביטוי במעמד הר סיני וביום השראת שכינה במשכן, על פי האמור במשנה, מסכת תענית (פ"ד מ"ח): "'ביום חתונתו' - זו מתן תורה; 'וביום שמחת לבו' - זה בנין בית המקדש".
• רַעְיָתִי יוֹנָתִי בֹּאִי אִתִּי לִדְבִיר וְאוּלָם - לאחר דברי ההקדמה, מביא המשורר מדברי האל עצמו, הפונה לאהובתו ומבקשה להתייחד עמו במשכן. 'רַעְיָתִי יוֹנָתִי' - כינויי הרעיה-ישראל בפי הדוד-הקב"ה במגילת שיר השירים (ה, ב): אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי... 'דְבִיר וְאוּלָם' - כינויים לקודש הקודשים ולבית המקדש על פי פסוקי מקרא רבים (ראו למשל מלכים א ו, יט; יחזקאל מא, כו).
• כִּי לְמַעֲנֵךְ אֶעֱזֹב כָּל הֲמוֹנֵי מַעְלָה וְחֵילָם - עבורך, אומר האל לרעייתו, אני מוכן לנטוש את כל הפמליא של מעלה שלי. 'הֲמוֹנֵי מַעְלָה' - המלאכים המרובים שבשמים; צירוף המיוסד על נוסח קדושת 'כתר' הנאמרת במוסף של שבתות וימים טובים: "כתר יתנו לך / מלאכים המוני מעלה / עם עמך ישראל קבוצי מטה".
• וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם - משאעזוב את פמלייתי, אני נכון לייחד אותך לי לנצח נצחים, ככתוב בנבואת הושע (ב, כא-כב): וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת ה'.
• אָמְרָה אֲיֻמָּה אֶת שִׁמְעַת דּוֹד שְׁמַעְתִּיהוּ - כעת מביא הפייטן את תשובת כנסת ישראל, האומרת כי שמעה את קול דודה האהוב. 'אֲיֻמָּה' - המטילה אימה ויראת כבוד על כל רואיה; כינוי לישראל על פי שיר השירים (ו, ד): יָפָה אַתְּ רַעְיָתִי כְּתִרְצָה נָאוָה כִּירוּשָׁלִָם אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת.
• וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיהוּ - עוד ממשיכה כנסת ישראל ואומרת, כי היא אוהבת את הקב"ה אהבת נצח, ככתוב בירמיהו (לא, ב): מֵרָחוֹק ה' נִרְאָה לִי וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ עַל כֵּן מְשַׁכְתִּיךְ חָסֶד. יצוין כי בפסוק האהבה היא אהבת האל לישראל, וכאן הפייטן הופך את משמעותו לאהבת ישראל לאלוהיו.
• יִשָּׁקֵנִי מִנְשִׁיקוֹת פִּיהוּ - אני מחכה ומצפה לנשיקות אהובי. שיבוץ קטע פסוק משיר השירים (א, ב): יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן.
• לְחֻפָּה נִתְרַצְּתָה מְחוֹלַת הַמַּחֲנָיִם - במחרוזת זו חוזר הפייטן לשאת דברי עצמו, ומתאר כיצד אכן נתרצו ישראל להתחתן עם הקב"ה. 'מְחוֹלַת הַמַּחֲנָיִם' - כינוי לישראל על פי שיר השירים (ז, א): שׁוּבִי שׁוּבִי הַשּׁוּלַמִּית שׁוּבִי שׁוּבִי וְנֶחֱזֶה בָּךְ מַה תֶּחֱזוּ בַּשּׁוּלַמִּית כִּמְחֹלַת הַמַּחֲנָיִם.
• וּכְנֶגֶד נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמַע לָקְחָה שִׁשִּׁים רִבּוֹא עֲדִי עֲדָיִים - ישראל אמנם ענו בקיצור רב למעמד הר סיני, ואמרו רק שתי מלים - 'נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמַע', ככתוב בשמות (כד, ז): וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע - אך כנגדן התקשטו כביכול בעשרות אלפי תכשיטים, ברוח הכתוב ביחזקאל (טז, ז-ח): רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים... וָאֶפְרֹשׂ כְּנָפִי עָלַיִךְ... וָאֶשָּׁבַע לָךְ וָאָבוֹא בִבְרִית אֹתָךְ... וַתִּהְיִי לִי. הטור מבוסס על דברי חז"ל בתלמוד הבבלי (שבת פח, ע"א): "דרש רבי סימאי: בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, באו ששים ריבוא של מלאכי השרת, לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים, אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע".
• בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם - ישראל באו בברית הנישואין כביכול שלושה חודשים לאחר צאתם ממצרים, שאז התייצבו לפני הר סיני, ככתוב בשמות (יט, א-ב): בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר.
• וַיְהִי הַקֶּשֶׁר אַמִּיץ עִם עַם זוּ קָנָה בְּסִינָי - במעמד הר סיני נרקם קשר בל-ינתק בין הקדוש ברוך הוא ועם ישראל. תיאור ישראל כקניינו של הקב"ה מיוסד על האמור בשירת הים שבספר שמות (טו, טז): תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ ה' עַד יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִיתָ.
• וְאֵת סֵפֶר הַמִּקְנָה וְהֶחָתוּם אֶקְרָא בְּאָזְנֵי הֲמוֹנָי - את שטר הקניין שבין הקב"ה וישראל, אקרא באזני כל הקהל. תיאור השטר מבוסס על שטר שמסר הנביא ירמיהו כעדות על שדה שקנה מבן-דודו, במסגרת פעולה סמלית עליה נצטווה מפי הקב"ה, ככתוב בירמיהו (לב, יא): וָאֶקַּח אֶת סֵפֶר הַמִּקְנָה אֶת הֶחָתוּם הַמִּצְוָה וְהַחֻקִּים וְאֶת הַגָּלוּי.
• הִנֵּה הִיא כְּתוּבָה לְפָנָי - הפייטן הדובר מכריז כי השטר כתוב לפניו, וכעת יקראנו באזני הקהל. שיבוץ קטע פסוק מישעיהו (סה, ו): הִנֵּה כְתוּבָה לְפָנָי לֹא אֶחֱשֶׁה כִּי אִם שִׁלַּמְתִּי וְשִׁלַּמְתִּי עַל חֵיקָם. (אמנם יצוין כי שטר הכתובה הנחתם בנישואין של בני זוג אינו שטר קניין, אלא שטר שבו מצהיר החתן על מחויבויותיו כלפי אשתו.) מכאן ואילך פורט הפיוט את נוסח ה'כתובה' שחתמו כביכול הקב"ה וישראל במעמד הר סיני, נוסח המעובד כפרפראזה על הנוסח המקובל של הכתובה במסורת ישראל.
• בְּשִׁשִּׁי בַשַּׁבָּת אַגִּיד אֶת הָרָשׁוּם בִּכְתָב הַנִּשְׁתְּוָן - ככל כתובה, גם כתובה זו מתחילה בציון זמן חתימתה ומסירתה לכלה; הכתובה שלפנינו נחתמת, נמסרת ומוכרזת ביום השישי של השבוע, על פי מסורת חז"ל הקובעת כי מעמד הר סיני חל ביום שישי (ראו בבלי שבת, פז ע"ב; סדר עולם, פ"ה; ועוד). 'כְתָב הַנִּשְׁתְּוָן' - איגרת, וכאן במשמעות של כתובת הנשואין. מקור המונח בספר עזרא (ד, ז): ...וּכְתָב הַנִּשְׁתְּוָן כָּתוּב אֲרָמִית וּמְתֻרְגָּם אֲרָמִית.
• יוֹם לְהַנְחִיל אוֹהֲבָיו תּוֹרָה אֵל חַי נִתְכַּוָּן - הכתובה נחתמה ביום שבו ביקש הקב"ה להעניק את התורה לעמו. לשון הטור מיוסדת על הכתוב במשלי (ח, כא): לְהַנְחִיל אֹהֲבַי יֵשׁ וְאֹצְרֹתֵיהֶם אֲמַלֵּא.
• שִׁשָּׁה יָמִים לְחֹדֶשׁ סִיוָן - מעמד הר סיני אירע, לפי מסורת חז"ל, בתאריך ו' בסיון, שבו מציינים את חג השבועות מדי שנה בשנה (התורה אינה מציינת את מועד החג).
• בְּיוֹם מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר אֵל נֶעְלָם - ככל כתובה, גם כתובה זו מציינת את תאריך חתימתה ומסירתה; התאריך, במקרה זה, הוא היום שבו הקב"ה נגלה אל עמו בסיני, לאחר שהגיע מהר שעיר, כמתואר בדברים (לג, ב): וַיֹּאמַר ה' מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ מִימִינוֹ אשדת אֵשׁ דָּת לָמוֹ.
• הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן עַל מַלְכֵי גוֹיִם כֻּלָּם - בהמשך לפסוק שנרמז בטור הקודם, ממשיך הפייטן ומציין את תאריך הכתובה כתאריך שבו נגלה הקב"ה על האומות. על סמך פסוק זה דרשו חז"ל כי הקב"ה הציע תחילה את התורה לאומות העולם, אלא שכל אומה סירבה מסיבה אחרת, ורק כשהציע את התורה לישראל נענה בהתחייבות "נעשה ונשמע" (ראו למשל במדרש התנאי מכילתא דרבי ישמעאל, מסכתא דבחדש, פ"ה).
• בִּשְׁנַת אַלְפַּיִם וְאַרְבַּע מֵאוֹת וְאַרְבָּעִים וָשֵׁשׁ לִבְרִיאַת עוֹלָם - על פי הפייטן, מעמד הר סיני התרחש בשנת תמ"ד לאלף השלישי מבריאת העולם (לעת עתה לא מצאנו סמך למניין זה בדברי חז"ל).
• לְמִנְיָן שֶׁאָנוּ מוֹנִין וּקְהַל עֲדָתִי בְּכָל תְּפוּצוֹתֶיהָ - בנוסח הכתובה הרגילה כתוב, למשל: "למנין שאנו מונים פה עיר הקודש ירושלים", וכיוצא בזה, אך בשל אופיה הציבורי הרחב של ה'חתונה' המתוארת בפיוט מתייחס הפייטן לכל קהל עדת ישראל כ'מקום' שבו נמנה מניין השנים.
• פֹּה בָּאָרֶץ הַלֵּזוּ בְּיַד אֵל נִתְלוּ אָשְׁיוֹתֶיהָ - מניין השנים משותף הן לקהילות ישראל שבתפוצות, והן לקהילה שבארץ ישראל, הארץ שיסודותיה הונחו על ידי הקב"ה עצמו.
• כִּי הוּא עַל יַמִּים יְסָדָהּ וְעַל נְהָרוֹת יְכוֹנְנֶהָ - את הארץ הקים האל מעל לימים ולנהרות. שיבוץ פסוק מתהלים (כד, ב): כִּי הוּא עַל יַמִּים יְסָדָהּ וְעַל נְהָרוֹת יְכוֹנְנֶהָ.
• אֵיךְ הֶחָתָן שַׂר שָׂרִים וּנְגִיד נְגִידִים - בנוסח הכתובה הרגיל מצוין כאן שם החתן, כך: "אנן סהדי [=אנו מעידים] איך החתן פלוני בן פלוני..."; אלא שהחתן בכתובה שלפנינו אינו אלא מלך מלכי המלכים, וכך גם מתארו הפייטן.
• יָחִיד וּמְיֻחָד הוּא מוֹשִׁיב יְחִידִים - החתן, האל, הוא יחיד בעולמו. 'מוֹשִׁיב יְחִידִים' - כינוי לאל על פי תהלים (סח, ז): אֱלֹהִים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת אַךְ סוֹרֲרִים שָׁכְנוּ צְחִיחָה - פסוק שנדרש על ידי חז"ל כביטוי לכך שהקב"ה הוא שמזווג זיווגים בעולם (ראו למשל בבלי סוטה, ב ע"א). שיבוץ הפסוק בהקשר של כתובת חג השבועות מעניין במיוחד, משום שבמקרה זה הקב"ה אינו רק המזווג אלא גם החתן בעצמו.
• חִכּוֹ מַמְתַּקִּים וְכֻלּוֹ מַחֲמַדִּים - תיאורים לגדלותו ונועם מעלתו של הקב"ה; שיבוץ קטע פסוק המתאר את הדוד האהוב במגילת שיר השירים (ה, טז): חִכּוֹ מַמְתַקִּים וְכֻלּוֹ מַחֲמַדִּים זֶה דוֹדִי וְזֶה רֵעִי בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם.
• אָמַר לַיְקָרָה וּנְעִימָה הַבַּת רַבַּת מַעֲלוֹת - בנוסח הכתובה הרגיל מצוין כאן, בהמשך לאמור קודם: "...איך החתן פלוני בן פלוני אמר להדא בתולתא שפירתא [=לזו הבחורה הנאה] מרת פלונית בת פלוני ופלונית...". הפייטן משבח כמובן את כנסת ישראל, הכלה, על נעימותה ומעלותיה המיוחדות.
• נָשְׂאָה חֵן בְּעֵינָיו מִכֹּל הַנָּשִׁים וְהַבְּתוּלוֹת - כנסת ישראל מצאה חן בעיני הקב"ה יותר מכל אומה אחרת. הטור מבוסס על תיאור אהבת המלך אחשוורוש את אסתר, ככתוב במגילה (ב, יז): וַיֶּאֱהַב הַמֶּלֶךְ אֶת אֶסְתֵּר מִכָּל הַנָּשִׁים וַתִּשָּׂא חֵן וָחֶסֶד לְפָנָיו מִכָּל הַבְּתוּלֹת...
• יָפָה כַלְּבָנָה בָּרָה כַּחַמָּה אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת - מתיאורי הרעיה האהובה במגילת שיר השירים (ו, י): מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ שָׁחַר יָפָה כַלְּבָנָה בָּרָה כַּחַמָּה אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת.
• יָמִים רַבִּים תִּהְיִי לִי וַאֲנִי אֵלַיִךְ לְגוֹאֵל - מכאן ואילך מפרטת הכתובה את דברי החתן לכלה; החתן דנן, הקב"ה, המבטיח לרעייתו שהיא תהא אשתו, ושהוא יהיה גואלה בכל עת.
• הִנֵּה שָׁלַחְתִּי לָךְ פְּקוּדִים נֶחֱמָדִים מִזָּהָב עַל יַד יְקוּתִיאֵל - וכמעין נדוניה או כסף-קידושין שלח הקב"ה לעמו את המצוות, היקרות יותר מזהב, על ידי משה. 'פְּקוּדִים נֶחֱמָדִים מִזָּהָב' - כינוי למצוות על פי תהלים (יט, ט-יא): פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב מִצְוַת ה' בָּרָה מְאִירַת עֵינָיִם יִרְאַת ה' טְהוֹרָה עוֹמֶדֶת לָעַד מִשְׁפְּטֵי ה' אֱמֶת צָדְקוּ יַחְדָּו הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפַּז רָב וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים. מקור כינויו של משה בפסוק עמום מדברי הימים א (ד, יח): וְאִשְׁתּוֹ הַיְהֻדִיָּה יָלְדָה אֶת יֶרֶד אֲבִי גְדוֹר וְאֶת חֶבֶר אֲבִי שׂוֹכוֹ וְאֶת יְקוּתִיאֵל אֲבִי זָנוֹחַ וְאֵלֶּה בְּנֵי בִּתְיָה בַת פַּרְעֹה אֲשֶׁר לָקַח מָרֶד, פסוק שנדרש על ידי חז"ל כמתייחס לשמו של משה, ככתוב בתלמוד הבבלי (מגילה יג, ע"א): "'יֶרֶד' - זה משה, ולמה נקרא שמו ירד? שירד להם לישראל מן בימיו. 'גְדוֹר' - שגדר פרצותיהן של ישראל. 'חֶבֶר' - שחיבר את ישראל לאביהן שבשמים. 'שׂוֹכוֹ' - שנעשה להם לישראל כסוכה. 'יְקוּתִיאֵל' - שקוו ישראל לאל בימיו. 'זָנוֹחַ' - שהזניח עוונותיהן של ישראל. 'אֲבִי אֲבִי אֲבִי' - אב בתורה, אב בחכמה, אב בנביאות".
• הֱוִי לִי לְאִנְתּוּ כְּדַת מֹשֶׁה וְיִשְׂרָאֵל - היי לי לאשה על פי כללי הדת היהודית. זהו שיבוץ מדויק מנוסח הכתובה המקובל בישראל.
• וַאֲנָא אוֹקִיר וְאֵזוּן יָתִיכִי וַאֲכַסֶּה - ואני אכבד ואזון אותך ואכסה אותך בבגדים; פרפראזה על נוסח הכתובה: "ואנא אפלח ואוקיר ואכלכל ואסובר ואכסי יתיכי ליכי [=ואני אעבוד ואכבד ואזון ואפרנס ואכסה אותך]".
• כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ לְמִסְתּוֹר וּלְמַחֲסֶה וְלִמְכַסֶּה - אני אגן עלייך, ותוכלי להסתתר ולחסות תחת כנפי מכל פגע, ברוח נבואת ישעיהו (ד, ה-ו): וּבָרָא ה' עַל כָּל מְכוֹן הַר צִיּוֹן וְעַל מִקְרָאֶהָ עָנָן יוֹמָם וְעָשָׁן וְנֹגַהּ אֵשׁ לֶהָבָה לָיְלָה כִּי עַל כָּל כָּבוֹד חֻפָּה וְסֻכָּה תִּהְיֶה לְצֵל יוֹמָם מֵחֹרֶב וּלְמַחְסֶה וּלְמִסְתּוֹר מִזֶּרֶם וּמִמָּטָר.
• וְהוּכַן בַּחֶסֶד כִּסֵּא - או אז, כשאגונן עלייך ואציל אותך, תיכון מחדש מלכות בית דוד ומשיחו; שיבוץ קטע פסוק מישעיהו (טז, ה): וְהוּכַן בַּחֶסֶד כִּסֵּא וְיָשַׁב עָלָיו בֶּאֱמֶת בְּאֹהֶל דָּוִד שֹׁפֵט וְדֹרֵשׁ מִשְׁפָּט וּמְהִר צֶדֶק.
• וִיהִיבְנָא לֵיכִי מֹהַר בְּתוּלַיְכִי - ואתן לך את מוהר בתולייך (שיבוץ מלשון הכתובה), היינו - סכום הכסף הניתן לאישה בתולה. אלא שבחתונת הקב"ה וישראל אין מדובר כמובן בכסף ממש, אלא בתשלום מסוג אחר, שיוצג להלן בטורים הבאים.
• תּוֹרַת חָכָם מְקוֹר חַיִּים תִּחְיִי אַתְּ וּבָנַיְכִי - התורה, היא היא ה'כסף' שנותן הקב"ה-החתן לישראל-הכלה, והיא תשמש כמקור חיים לכנסת ישראל ולבניה עד סוף כל הדורות.
• הָרוֹפֵא לְכָל תַּחֲלוּאָיְכִי הַגּוֹאֵל מִשַּׁחַת חַיָּיְכִי - כינויים לקדוש ברוך הוא, המרפא את ישראל וגואלם תמיד. שיבוץ קטע מפסוקים מתהלים (קג, ג-ד): הַסֹּלֵחַ לְכָל עֲוֹנֵכִי הָרֹפֵא לְכָל תַּחֲלֻאָיְכִי הַגּוֹאֵל מִשַּׁחַת חַיָּיְכִי הַמְעַטְּרֵכִי חֶסֶד וְרַחֲמִים.
• וּצְבִיאַת כַּלְּתָא דָא וַהֲוַת לֵיהּ לְאִנְתּוּ - ונתרצתה כלה זו ותהי לו לאשה - כלשון כל כתובה.
• וּבְרִית עוֹלָם לְקֶשֶׁר אַמִּיץ בֵּינֵיהֶם שׁוֹת שָׁתוּ - ישראל-הכלה והקב"ה-החתן כרתו ביניהם ברית נצחית.
• יוֹמָם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ - ברית האהבה שבין ישראל והקב"ה לעולם לא תיפסק. שיבוץ קטע פסוק מבראשית (ח, כב): עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ.
• וּצְבִי חֲתָנָא דְנָא וְהוֹסִיף עַל עִקַּר כְּתֻבָּתָהּ - והסכים חתן זה והוסיף עוד על סכום הכסף המוגדר כעיקר ההתחייבות הממונית שבכתובה; נוסח מעין זה מופיע בכל כתובה רגילה, אלא שבכתובה זו התוספת כמובן אינה כספית, שהרי גם 'עיקר הכתובה' לא נמנה בכסף, אלא היא התורה בעצמה.
• מַה שֶּׁתַּלְמִיד וָתִיק עָתִיד לְחַדֵּשׁ בְּאוֹרַיְתָא - התוספת על התורה שבכתב שניתנה בסיני, הוא התורה שבעל פה, הכוללת את כל מה שעתידים חכמים לחדש בתורה - כדברי האמורא רבי יהושע בן לוי המובאים בתלמוד הירושלמי (מסכת פיאה, פ"ב ה"ד): "אפילו מה שתלמיד וותיק עתיד להורות לפני רבו כבר נאמר למשה בסיני".
• וְסִפְרָא וְסִפְרֵי וְאַגָּדָה וְתוֹסֶפְתָּא - חלקים מספרות חז"ל, כלומר - מן התורה שבעל פה. 'סִפְרָא' ו'סִפְרֵי' הם מדרשי הלכה תנאיים על התורה, 'אַגָּדָה' במקרה זה היא כנראה כינוי כללי לאגדות חז"ל, ו'תוֹסֶפְתָּא' היא חיבור נוסף מתקופת התנאים, הכולל מימרות שלא נכנסו למשנה; בכתובה זו 'תוֹסֶפְתָּא' היא גם משחק מלים עם נוסח הכתובה הרגילה, שכן במילה זו מצוינת התוספת שהחתן מוסיף על עיקר הכתובה.
• הִקְדִּים לָהּ בְּתוֹרַת מֻקְדָּם רְמַ"ח מִצְוֹת עֲשֵׂה מֵהֶן לֹא יְמִישׁוּן - תחילה נתן הקב"ה לישראל את מצוות העשה, שעל פי מניין חז"ל מגיעות למאתים ארבעים ושמונה (בגימטריה: רמ"ח) מצוות, ככתוב בתלמוד הבבלי (מכות כג, ע"ב): "דרש רבי שמלאי: שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה - שלש מאות וששים וחמש לאוין [=מצוות לא-תעשה] כמנין ימות החמה, ומאתים וארבעים ושמונה עשה כנגד איבריו של אדם".
• כִּי אוֹתָם יוֹם יוֹם יִדְרוֹשׁוּן - על ישראל ללמוד ולעיין יום יום במצוות העשה.
• אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן - ומתוך מצוות העשה ילמדו ישראל כיצד לנהוג בכל דבר ועניין; שיבוץ קטע פסוק משמות (יח, כ): וְהִזְהַרְתָּה אֶתְהֶם אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַתּוֹרֹת וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן.
• וְעוֹד כָּתַב לָהּ בְּתוֹרַת מְאֻחָר מִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה נִקְדָּשׁוּ - נוסף על מצוות העשה הוסיף הקב"ה לישראל גם מצוות 'לא-תעשה', ואף הן הוקדשו בקדושת התורה.
• לְמִנְיַן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים וַחֲמִשָּׁה פָּשׁוּ - סך הכל מצטרפות ('פָּשׁוּ' - נוספות, בארמית) כל מצוות הלא-תעשה למניין שלוש מאות ששים וחמש (בגימטריה: שס"ה), כפי שנכתב בדרשת רבי שמלאי שנרמזה קודם.
• מַעֲשִׂים אֲשֶׁר לֹא יֵעָשׂוּ - מצוות הלא-תעשה כוללות את כל אותם מעשים שאין לעשותם; שיבוץ קטע פסוק שנאמר במקורו בהקשר אחר לגמרי בספר בראשית (כ, ט): וַיִּקְרָא אֲבִימֶלֶךְ לְאַבְרָהָם וַיֹּאמֶר לוֹ מֶה עָשִׂיתָ לָּנוּ וּמֶה חָטָאתִי לָךְ כִּי הֵבֵאתָ עָלַי וְעַל מַמְלַכְתִּי חֲטָאָה גְדֹלָה מַעֲשִׂים אֲשֶׁר לֹא יֵעָשׂוּ עָשִׂיתָ עִמָּדִי.
• וְדָא נְדוּנְיָא דְהַנְעֵלַת לֵיהּ כַּלְּתָא דָא לַעֲלוֹת וְלֵרָאוֹת - וזו הנדוניה שהביאה הכלה לבית החתן: שתעלה לרגל אליו, ותיראה על ידו מדי חג.
• מֵאֵת אָבִיהָ אֲדוֹן הַנִּפְלָאוֹת - הכלה מקווה לקבל מאת הקדוש ברוך הוא, המחולל כל פלא בעולם, את הדברים שיפורטו בטור הבא.
• לֵב לָדַעַת וְאָזְנַיִם לִשְׁמוֹעַ וְעֵינַיִם לִרְאוֹת - הכלה מבקשת לקבל מאת הקב"ה איברים קשובים כדי שתזכה לראותו בהם ולהשיגו בדעתה; שיבוץ פסוק מדברים (כט, ג): וְלֹא נָתַן ה' לָכֶם לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ עַד הַיּוֹם הַזֶּה.
• נִמְצָא סָךְ הַכֹּל בֵּין כְּתֻבָּה וּנְדוּנְיָא וְחֵקֶר כְּבוֹדָם וְתוֹסֶפֶת וּמְאֻחָר וּמֻקְדָּם - כעת מסכם הפייטן את 'סכום' הכתובה הכולל, וכנגדו גם את סכום הנדוניא, כלומר - את ההתחייבויות ההדדיות של שני הצדדים זה לזה, לרבות מה שנכלל בכל אחד משלבי התהליך ואף התוספות שעל גבי עיקר הכתובה.
• אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם - את הכתובה כולה אפשר לסכם במשפט אחד, הממצה את חובת יראת ה' ושמירת מצוותיו, כלשון הפסוק המופיע בחתימת ספר קהלת (יב, יג): סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם.
• וְרָצָה הֶחָתָן לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל עַם גּוֹרָלוֹ - רצה הקב"ה לזכות את ישראל-כלתו ולפיכך הוסיף לה סעיף מיוחד ב'חוזה', בכתובת הנשואין; טיב הסעיף יתברר בטורים הבאים. הטור מנוסח כפרפראזה על דברי רבי חנניא בן עקשיא הנמסרים בחתימת מסכת מכות מן המשנה (פ"ג מט"ו): "רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות, שנאמר: 'ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר' (ישעיהו מב, כא)". 'עַם גּוֹרָלוֹ' - עם נחלתו.
• וּלְהַעֲלוֹת נְכָסִים אֵלּוּ בִּפְרִי יְשַׁוֶּה לוֹ שֶׁאִם פִּחֲתוּ פִּחֲתוּ לוֹ וְאִם הוֹתִירוּ הוֹתִירוּ לוֹ - הקב"ה זיכה את ישראל באופן כזה ששינוי בהיקף ה'נכסים' הרוחניים במהלך הנשואין, יהיה 'על חשבונם', ולכן יהיה להם אינטרס להשתפר במעשיהם ולזכות במצוות. לשון הטור מיוסדת על השאלה ממימרא הלכתית-משפטית המופיעה בדברי חז"ל בתלמוד הבבלי (בבא קמא קב, ע"ב): "אם פחתו - פחתו לו, ואם הותירו - הותירו לו".
• וְקִבֵּל עָלָיו הֶחָתָן אַחֲרָיוּת שְׁטַר כְּתֻבָּה לְאִתְפְּרָעָא מִכֹּל שְׁפַר אֲרַג נִכְסִין אִישׁ לֹא יֶהְנֶה בָּהּ - הקב"ה קיבל על עצמו אחריות לפריעת שטר הכתובה מכל מיטב נכסיו, כך שאיש אחר, או עם אחר, לא יוכל ליהנות מן העושר השמור לישראל-כלתו. נוסח הטור הוא על פי נוסח הכתובה הרגילה.
• מָחַץ רֹאשׁ עַל אֶרֶץ רַבָּה - כינוי לקדוש ברוך הוא, על פי תהלים (קי, ו): יָדִין בַּגּוֹיִם מָלֵא גְוִיּוֹת מָחַץ רֹאשׁ עַל אֶרֶץ רַבָּה.
• וְקִבְּלוּ תַרְוֵיהוֹן תְּנָאִים נָאִים הַכֹּל בִּכְתָב נֶאֶסְפוּ אָסוֹף - וקבלו עליהם שני הצדדים את כל התנאים הרשומים ומקובצים בשטר הכתובה.
• כָּל אֶחָד מֵהֶם כַּאֲשֶׁר יִכְסוֹף - כל אחד מן הצדדים, בהתאם לחשקו בצד השני.
• תְּנָאֵי בֵּית דִּין מֵרֹאשׁ וְעַד סוֹף - הכתובה כולה היא חיוב המוטל על הזוג ממילא על ידי בית דין; משמעות הדבר היא שגם אם זוג לא הכין כתובה, האשה זכאית לקבל את כל המגיע לה כאילו היתה כתובה חתומה ביניהם. כלל הלכתי זה נועד למנוע מצב שבו בעלים מתחמקים מאחריותם כלפי נשותיהם; אלא שבמקרה של הכתובה שלפנינו מגדיר הפייטן את כל ענייני הכתובה, לרבות התוספות המיוחדות ('מֵרֹאשׁ וְעַד סוֹף'), כחלק מ'תְּנָאֵי בֵּית דִּין', ולפיכך כחלק מהסכם שכולו אינו בר-הפרה.
• מַעֲשֶׂה יָדֶיהָ לוֹ וְעָלָיו כָּל תַּכְשִׁיטֶיהָ - מעשה ידי ישראל-הכלה יהא שייך מעתה לקב"ה-החתן, והוא יהיה חייב לספק לה תכשיטים.
• בַּלַּיְלָה שִׁירֹה עִמָּהּ וּבַיּוֹם חוּט שֶׁל חֶסֶד מָשׁוּךְ עָלֶיהָ - בלילה נהנית ישראל-הכלה משירו-תורתו של הקב"ה, וביום היא זוכה לחוט של חסד ממנו. הטור מיוסד על דברי חז"ל בתלמוד הבבלי (חגיגה יב, ע"ב): "אמר ריש לקיש: כל העוסק בתורה בלילה, הקדוש ברוך הוא מושך עליו חוט של חסד ביום. שנאמר: 'יומם יצוה ה' חסדו' (תהלים מב, ט); ומה טעם 'יומם יצוה ה' חסדו' [=מדוע מעניק ה' חסד ביום]? משום 'ובלילה שירֹה עמי' [=משום שבלילה למד האדם תורה, דבר הנלמד מן הפסוק מתהלים]".
• תְּנוּ לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ וִיהַלֲלוּהָ בַּשְׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ - מעשי ישראל-הכלה, ופרי ידיה, הם המשבחים ומכבדים אותה בקרב הבריות. שיבוץ פסוק מלא כצורתו מפרק 'אשת חיל' שבספר משלי (לא, לא): תְּנוּ לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ וִיהַלְלוּהָ בַשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ.
• וְהַיְרֻשָּׁה כְּמִנְהַג דָּת וָדִין עַל לוּחַ חֲרוּתָה - גם הירושה השמורה לישראל כתובה ומתועדת בשטר.
• מִטּוֹבָה הַצְּפוּנָה לַצַּדִּיקִים עַיִן לֹא רָאָתָה - ירושה זו אינה אלא הטוב השמור לצדיקים לעתיד לבוא, טוב כזה שעין איש עוד לא חזתה כמותו. מיוסד על תהלים (לא, כ): מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ פָּעַלְתָּ לַחֹסִים בָּךְ נֶגֶד בְּנֵי אָדָם - פסוק שעליו דרשו חז"ל במדרש תנחומא (פרשת ויקהל, סימן י): "אמר הקב"ה על כל הדברים והמצוות שעשיתם אני פורע לכם לעולם הבא... ואני מטיב לכם הטובה הצפונה לצדיקים". 'עַיִן לֹא רָאָתָה' - שיבוץ קטע פסוק מישעיהו (סד, ג): וּמֵעוֹלָם לֹא שָׁמְעוּ לֹא הֶאֱזִינוּ עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ - פסוק שנדרש על ידי חז"ל במקומות רבים כמתייחס לעתיד לבוא ולימות המשיח (ראו למשל תלמוד בבלי, ברכות, לד ע"ב).
• עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אוֹתָהּ - הפייטן מכריז, בשם העם, כי טובה זו היא ברת-השגה, בדיוק כשם שארץ ישראל היתה ברת-השגה עבור בני ישראל הנודדים במדבר, ככתוב (במדבר יג, ל): וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ.
• וְהַדִּירָה תּוֹרָה בְּקֶרֶן זָוִית מְעוֹנָהּ כֹּל הָרוֹצֶה לִטּוֹל יִטּוֹל סַחֲרָהּ וְאֶתְנַנָּהּ - בדירה שמעניק הקב"ה-החתן לישראל, מונחת התורה בקרן זווית, כך שכל הרוצה לבוא וללומדה יכול לעשות זאת. הטור מיוסד על מליצה רווחת בכתבי חכמי ישראל: "תורה מונחת בקרן זווית, כל הרוצה ליטול יבוא ויטול" (מליצה שראשיתה כבר במדרש התנאי מכילתא דרשב"י, יט:ב).
• וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה - התורה נתונה מן המדבר לבוא וליטול אותה, וזה אחד ההסברים על פי חז"ל לכך שהתורה ניתנה במדבר דווקא ולא בארץ ישראל (ראו מכילתא דרשב"י הנ"ל). שיבוץ קטע פסוק מספר במדבר (כא, יח): בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם בִּמְחֹקֵק בְּמִשְׁעֲנֹתָם וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה. ברקע הטור עומדים גם דברי חז"ל על פסוק זה בתלמוד הבבלי (עירובין נד, ע"א): "אם אדם משים עצמו כמדבר זה שהכל דשין בו, תורה ניתנה לו במתנה".
• וְשֶׁלֹּא יִשָׂא אִשָּׁה אַחֶרֶת עָלֶיהָ מִיַלְדֵי נָכְרִים הַנְּלוֹזוֹת - מחרוזת זו וכמה מהבאות אחריה ניתנות לפרשנות דו-משמעית: אפשר שהן מתייחסות עדיין להתחייבויות הקב"ה כלפי ישראל, ואפשר שהן מתייחסות להתחייבות ישראל לתורה, כך שמעתה ישראל היא כביכול החתן של התורה-הכלה. על פי האפשרות הראשונה, נאמר כן כי הקב"ה מתחייב שלעולם לא יעזוב את ישראל לטובת אשה אחרת מן הנוכרים; על פי האפשרות השנייה, ישראל הם אלה שמתחייבים שלא להחליף את התורה בתורה אחרת. כך או כך, ברקע הטור עומדים דברי ישעיהו (ב, ו): כִּי נָטַשְׁתָּה עַמְּךָ בֵּית יַעֲקֹב כִּי מָלְאוּ מִקֶּדֶם וְעֹנְנִים כַּפְּלִשְׁתִּים וּבְיַלְדֵי נָכְרִים יַשְׂפִּיקוּ; הפסוק מתאר דווקא את נטישת ישראל על ידי הקב"ה, וכאן בכל מקרה הפייטן מזכירו כדי ללמוד ממנו את ההיפך, את איסור הנטישה.
• כִּי אִם בְּבַת שַׁעֲשׁוּעִים יִדְבַּק וְאוֹתָהּ יָשִׂים בַּלֵּב וּבֶחָזוֹת - בהתאם לשתי האפשרויות: הקב"ה ידבק תמיד בישראל, או לחילופין ישראל עצמם ידבקו תמיד בתורה. בטור עצמו יש רמז לאפשרות השניה, משום שהתורה מכונה לעתים 'שַׁעֲשׁוּעִים' במקרא ובדברי חז"ל. ראו למשל משלי (ח, ל): וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן וָאֶהְיֶה שַׁעֲשֻׁעִים יוֹם יוֹם מְשַׂחֶקֶת לְפָנָיו בְּכָל עֵת - פסוק שנדרש על התורה שהיתה כחמדה גנוזה אצל הקב"ה דורות רבים לפני נתינתה לישראל.
• לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקָּחָה זֹאת - לפי שתי האפשרויות הפרשניות: לישראל יקרא שם אישה, או לחילופין לתורה יקרא שם אישה, משום שנלקחה מן האיש (= הקב"ה); שיבוץ קטע פסוק מסיפור בריאת האישה (בראשית ב, כג): וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת.
• וְשֶׁלֹּא יַנִיחֶנָּה מִתּוֹךְ כַּעַס וְהִתְרַשְּׁלוּת - בהמשך למחרוזת הקודמת, גם כאן שתי פרשנויות אפשריות: לפי הראשונה, הקב"ה מתחייב שלא להניח את ישראל לבדה מתוך כעסו עליה; ולפי השנייה, ישראל מתחייבים שלא להניח את התורה, אלא לעמול בה.
• וְלֹא יֹאכַל עִמָּהּ לֶחֶם עַצְלוּת - בהמשך לאמור בטור הקודם: החתן, ויהא זה הקב"ה או ישראל, מתחייב שלא יאכל עם כלתו - ישראל או התורה, בהתאמה - לחם עצלות, אלא תמיד לחם שמקורו בעמל ובעבודה. פרפראזה על מזמור 'אשת חיל' שבספר משלי (לא, כז): צוֹפִיָּה הֲלִיכוֹת בֵּיתָהּ וְלֶחֶם עַצְלוּת לֹא תֹאכֵל.
• נוֹהֵג בְּחָכְמָה וְלֶאֱחוֹז בְּסִכְלוּת - תמיד ינהג עמה הבעל בחכמה; שיבוץ קטע פסוק מקהלת (ב, ג): תַּרְתִּי בְלִבִּי לִמְשׁוֹךְ בַּיַּיִן אֶת בְּשָׂרִי וְלִבִּי נֹהֵג בַּחָכְמָה וְלֶאֱחֹז בְּסִכְלוּת עַד אֲשֶׁר אֶרְאֶה אֵי זֶה טוֹב לִבְנֵי הָאָדָם אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ תַּחַת הַשָּׁמַיִם מִסְפַּר יְמֵי חַיֵּיהֶם. במקורו מתאר הפסוק את ההתלבטות הפילוסופית של קהלת בין החכמה לכסילות, אך ברור מה הבחירה של החתן על פי הכתובה.
• וְשֶׁלֹּא יְמַשְׁכֵּן כְּלֵי חֶמְדָּה וְלֹא יִמְכּוֹר - החתן מתחייב לשמור על הרכוש המשותף, ולא לאבדו עבור רווח-ממון.
• אַךְ לְהַרְבּוֹת סְפָרִים תָּמִיד יִזְכּוֹר אֱמֶת קְנֵה וְאַל תִּמְכּוֹר - בצד השמירה על הרכוש, מתחייב החתן להרבות ברכישת ספרים - תורה - ולא במכירתם. הטורים מיוסדים כשילוב של שני פסוקים - הראשון מקהלת (יב, יב): וְיֹתֵר מֵהֵמָּה בְּנִי הִזָּהֵר עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ... (אמנם בפיוט הוא משמש בהיפוך חלקי של המשמעות), והשני ממשלי (כג, כג): אֱמֶת קְנֵה וְאַל תִּמְכֹּר חָכְמָה וּמוּסָר וּבִינָה.
• וְשֶׁלֹא יֵצֵא לְמָקוֹם רָחוֹק אוֹ בַיָם יָשִׂים נְתִיבוֹ כִּי אִם סֵפֶר תּוֹרָה מֻנָּח נֶגֶד לִבּוֹ - החתן מתחייב שלא להרחיק נדוד מבלי שהתורה עמו.
• וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ - התורה תהא עם החתן תמיד, כדי שלא יפסיק מלימודה וישכחנה, כפי שמצוּוה גם המלך, על פי הכתוב בדברים (יז, יט): וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהָיו לִשְׁמֹר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשֹׂתָם.
• וְכָל הַתְּנָאִים הַלָּלוּ שְׁרִירִים וְקַיָּמִים - כעת מגיעה הכתובה לשלב הסיכום: כל התנאים הכתובים בה עומדים בתוקף. לשון הטור מיוסדת על נוסח חתימת הכתובה הרגילה: "והכל שריר ובריר וקיים".
• כִּצְבָא הַשָׁמַיִם בַּשַּׁחַק נִרְשָׁמִים לַעֲדֵי עַד וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים - תוקף תנאי הכתובה קבוע כפי שהכוכבים קבועים בשמים, ואינם זזים משם לעולם.
• וְנִשְׁבַּע הֶחָתָן לְקַיֵם כָּל דָּבָר לַהֲמוֹנוֹ - החתן התחייב בשבועה לקיים את כל התחייבויותיו להמון בית ישראל.
• וּלְהַנְחִיל יֵשׁ לְאוֹהֲבָיו וּלְעוֹשֵׂי רְצוֹנוֹ - ולהעניק להם מכל טובו וחסדו. מיוסד על מאמרו של ר' יהושע בן לוי על הפסוק במשלי (ח, כא) לְהַנְחִיל אֹהֲבַי יֵשׁ וְאֹצְרֹתֵיהֶם אֲמַלֵּא: "עתיד הקדוש ברוך הוא להנחיל לכל צדיק וצדיק שלוש מאות ועשרה [=ש"י] עולמות" (משנה עוקצים ג, יב).
• נִשְׁבַּע אֲדֹנָי בִּימִינוֹ - כך נשבע הקב"ה, כביכול ביד ימין שלו, ככתוב בישעיהו (סב, ח): נִשְׁבַּע ה' בִּימִינוֹ וּבִזְרוֹעַ עֻזּוֹ אִם אֶתֵּן אֶת דְּגָנֵךְ עוֹד מַאֲכָל לְאֹיְבַיִךְ וְאִם יִשְׁתּוּ בְנֵי נֵכָר תִּירוֹשֵׁךְ אֲשֶׁר יָגַעַתְּ בּוֹ.
• וְקָנָה הֶחָתָן קִנְיָנִים חֲמִשָּׁה וּמֵהֶם תּוֹרָה וּתְעוּדָה וּסְגֻלָּה מְאֹרָשָׂה - לאישור הכתובה והענקת התוקף לה, מקובל לערוך הליך של 'קניין' סמלי, באמצעותו מבטא החתן את מחויבותו לשטר הכתובה. קנייניו של החתן-הקב"ה הם חמשת חומשי התורה, המעידים על נישואיו לישראל. 'חמשה קניינים' מיוסד על פרקי אבות (ו, י): "חמשה קנינים קנה לו הקדוש ברוך הוא בעולמו ואלו הן: תורה קנין אחד, שמים וארץ קנין אחד, אברהם קנין אחד, ישראל קנין אחד, בית המקדש קנין אחד". בפרקי אבות חמשת הקניינים הם של הקב"ה והתורה היא אחד מהם, וכאן בפיוט חמשת הקניינים הם של החתן - חמשה חומשי התורה על שלל כינוייה.
• וְהוֹצִיא אֶת הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה - שיבוץ קטע פסוק מזכריה (ד, ז): מִי אַתָּה הַר הַגָּדוֹל לִפְנֵי זְרֻבָּבֶל לְמִישֹׁר וְהוֹצִיא אֶת הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה תְּשֻׁאוֹת חֵן חֵן לָהּ. בהקשר של פיוטנו כוונת הפייטן, כנראה, היא שעל התורה יווסד הבית המשותף של הקב"ה וכנסת ישראל, ואותה ישבחו כל הבריות, כפי שנאמר בפסוק. 'אֶבֶן הָרֹאשָׁה' היא האבן הקבועה בראש כל שער, וכאן - בפסוק ובפיוט - משמשת כסמל וכעדות ליפי הבית כולו.
• יִרְאוּ צַדִּיקִים וְיִשְׂמָחוּ וְיֹאכְלוּ אֶת פִּרְיָם - הצדיקים ישמחו ודאי בכתובה זו ובחוזה המופלא שנרקם בין הקב"ה לישראל, והם שיזכו לאכול מפרי כל הטוב שעתיד הקב"ה להרעיף על ישראל. לשון הטור מיוסדת על תפילת מוסף לימים נוראים: "ובכן צדיקים יראו וישמחו / וישרים יעלוזו / וחסידים ברנה יגילו...". ברקע הטור עומד גם הפסוק מתהלים (כב, כז): יֹאכְלוּ עֲנָוִים וְיִשְׂבָּעוּ יְהַלְלוּ ה' דֹּרְשָׁיו יְחִי לְבַבְכֶם לָעַד.
• בִּתְעוּדָה אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ וּרְחָבָה מִנִּי יָם - התעודה המעידה על חתונת ישראל והקב"ה היא התורה, הארוכה ורחבה יותר מן הארץ והים. על פי הכתוב באיוב (יא, ט): אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ וּרְחָבָה מִנִּי יָם.
• וְהַכֹּל שָׁרִיר וּבָרִיר וְקַיָם - וכל תנאי הכתובה עומדים בתוקפם ומבוררים היטב. כך לשון חתימת כל כתובה.
• וַיָקֶם עֵדוּת בְּיַעֲקֹב וְתוֹרָה שָׂם בְּיִשְׂרָאֵל בְּמֶרֶץ - מחרוזת זו מסכמת את הכתובה בחתימת עדים, כפי שמקובל בכל כתובה בישראל. העדות על הנשואין היא התורה; מיוסד על תהלים (עח, ה): וַיָּקֶם עֵדוּת בְּיַעֲקֹב וְתוֹרָה שָׂם בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר צִוָּה אֶת אֲבוֹתֵינוּ לְהוֹדִיעָם לִבְנֵיהֶם. במקורו, כוונת פסוק היא שהתורה מעידה על נסי ה' ונפלאותיו עם ישראל במצרים ובמדבר, וכאן הפייטן מסב את התורה כעדות על החתונה בין ישראל לאביהם שבשמים.
• וְאָמַר לְהָקִים גְּדֵרֶיהָ מֵאֵין פּוֹרֵץ פֶּרֶץ - העדות נועדה לגדור ולשמור את קדושת הנשואין, כדי שלא ייפגעו; פרפראזה על פסוק שמשמש דווקא כקובלנה על הקב"ה, ומובא בתהלים (פ, יג): לָמָּה פָּרַצְתָּ גְדֵרֶיהָ וְאָרוּהָ כָּל עֹבְרֵי דָרֶךְ.
• וְאָעִידָה לִי עֵדִים נֶאֱמָנִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ - לא רק התורה מעידה על הקשר בין ישראל והקב"ה, אלא גם השמים והארץ בכבודם. הטור מיוסד על שילוב בין שני פסוקים, הראשון מישעיהו (ח, ב): וְאָעִידָה לִּי עֵדִים נֶאֱמָנִים אֵת אוּרִיָּה הַכֹּהֵן וְאֶת זְכַרְיָהוּ בֶּן יְבֶרֶכְיָהוּ, והשני מדברים (ל, יט): הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ.
• יִשְׂמַח חָתָן עִם כַּלָּה לְקָחָהּ לוֹ לְגוֹרָלוֹ וְיִשְׂמַח לֵב כַּלָּה בְּבַעַל נְעוּרֶיהָ וְתֹאמַר לְמַהֲלָלוֹ - הפיוט נחתם באיחולי הפייטן לזוג, שיזכו לשמוח זה עם זו, החתן עם הכלה שלקח לנחלה לו, והכלה עם בעל-נעוריה המוכר משכבר, הראוי לכל שבח והלל; המחרוזת בנויה כתמונת ניגוד לתמונת האבל המתוארת בנבואת יואל (א, ח): אֱלִי כִּבְתוּלָה חֲגֻרַת שַׂק עַל בַּעַל נְעוּרֶיהָ.
• אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לוֹ - ואכן, שבח לו לעם שזכה לכך, להתאחדות של נישואין עם הקב"ה, ככתוב בתהלים (קמד, טו): אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לּוֹ אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁה' אֱלֹהָיו.

יודעים עוד על הפריט? זיהיתם טעות?

עוד מוזיקה במסורת ספרדים מסורות המזרח - ספרד ירושלים

כל עת אליך / ספרד ירושלים / עג'אם / מקהלת תפארת המזרח

ספרדים מסורות המזרח - ספרד ירושלים

השדות המסומנים ב* הינם שדות חובה

השדות המסומנים ב* הינם שדות חובה

ירד דודי לגנו

רשימת השירים

מילים

אודות

פירוש

על הביצוע

פרטים

אפשרויות שימוש

תצוגת MARC

פירוש

עוד מוזיקה במסורת ספרדים מסורות המזרח - ספרד ירושלים

כל עת אליך / ספרד ירושלים / עג'אם / מקהלת תפארת המזרח

שמחתי באומרים לי / ספרד ירושלים – לחן:רחמים עמר / נהוונד / מוטי מזרחי ומקהלת תפארת המזרח

ירצני אהוב / ספרד ירושלים / חיג'אז כאר(שהנאז) / רמי יצחק ומקהלת תפארת המזרח

שמחתי באומרים לי / ספרד ירושלים / נהוונד / עזרא ברנע

שמחתי באומרים לי / ספרד ירושלים – לחן:מרדכי כלפון / להקת אורפנד לנד

יפה נוף / ספרד ירושלים / כורד / יחיאל נהרי

ברכת צמח דוד (מתוך תפילה העמידה) / ספרד ירושלים / ספרד ירושלים

ישראל עבדיך / ספרד ירושלים / עזרא ברנע

קדושה / ספרד ירושלים וחאלב / יעקב כהן

דממו שרפים מזמר / ספרד ירושלים / עזרא ברנע

אדון הסליחות / ספרד ירושלים / נהוונד / התזמורת האנדלוסית

עננו / ספרד ירושלים / עג'אם / דוד שירו

עננו / ספרד ירושלים / עג'אם / מרדכי כלפון

אחות קטנה / ספרד ירושלים / חברים מאנסמבל שחרית

עננו / ספרד ירושלים / עננו / תלמידי מכון רננות

למענך אלהי / ספרד ירושלים / יחיאל נהרי

מחי ומסי / ספרד ירושלים / נהוונד / אברהם אזולאי

יהודה וישראל / ספרד ירושלים / עזרא ברנע

אראלי מעלה / ספרד ירושלים / משה חבושה

אפודי שש / ספרד ירושלים / עזרא ברנע

אגדלך / ספרד ירושלים / המדרגות

ה עשה למען שמך / ספרד ירושלים / משה חבושה

בדיל ויעבור / ספרד ירושלים / עזרא ברנע

הודו / ספרד ירושלים / משה חבושה

ובכן יתקדש / ספרד ירושלים / עזרא ברנע

הלל / ספרד ירושלים / עזרא ברנע

מלכויות / ספרד ירושלים / משה חבושה

יהי כבוד / ספרד ירושלים / משה חבושה

עוד מוזיקה בסולם כללי

אודה לאלי / תימן - כללי / שי צברי

אוחילה לאל / אשכנז - כללי / שמחה שלמה זילבר

אבות / אשכנז כללי / שמחה שלמה זילבר

עלינו הגדול / אשכנז כללי / שמחה שלמה זילבר

על חטאים / אשכנז כללי / שמחה שלמה זילבר

ממקומך / אשכנז כללי / שמחה שלמה זילבר

יעלה תחנוננו / אשכנז כללי / שמחה שלמה זילבר

היום תאמצנו / אשכנז כללי / שמחה שלמה זילבר

אל אדון / אשכנז כללי / ינון שבטיאל

ונתנה תוקף / אשכנז כללי / שמחה שלמה זילבר

ברכת אבות לימים נוראים / אשכנז כללי / שמחה שלמה זילבר

וכל מאמינים / אשכנז כללי / שמחה שלמה זילבר

עמידה למוסף לשלוש רגלים (שבועות) / אשכנז כללי / אבישי ארקין

עמידה למוסף של שבת / אשכנז כללי / ינון שבטיאל

חמול על מעשיך / אשכנז כללי / שמחה שלמה זילבר

לדוד מזמור / אשכנז כללי / שמחה שלמה זילבר

כל נדרי / אשכנז כללי / שמחה שלמה זילבר

הנני העני ממעש / אשכנז כללי / שמחה שלמה זילבר

חצי קדיש לחן תפילת נעילה / אשכנז כללי / שמחה שלמה זילבר

מרש ללא מילים מתפילת הימים הנוראים 2 / אשכנז כללי / שמחה שלמה זילבר

מרש ללא מילים מתפילת הימים הנוראים 1 / אשכנז כללי / שמחה שלמה זילבר

מרש ללא מילים מתפילת הימים הנוראים 3 / אשכנז כללי / שמחה שלמה זילבר

חצי קדיש בלחן לימים הנוראים / אשכנז כללי / שמחה שלמה זילבר

תיקון הכללי

התיקון הכללי / ישראל / משה חבושה

אולי יעניין אותך גם

למי נועד הכיסא הריק בסדר פסח?

מי ניסה לזייף את ההגדה המודפסת הראשונה?

נורוז (ראש השנה הפרסי)

פיוטים ותפילות

מידע כללי

הרשמה לניוזלטר