|
קול אהלה תתיפח קוֹל אָהֳלָה תִּתְיַפֵּחַ קוֹל מִשְּׁבִי מַר צוֹרֵחַ קוֹל אָהֳלִיבָה מִשִּׁבְיָהּ קָרַע לְבָבִי קוֹל בִּכְיָהּ חֶלְקַת יְקָר אֵין לִרְאוּבֵן שִׁמְעוֹן בְּמַרְגֵּמַת אֶבֶן אָמְרוּ לְיִשָּׂשׂכָר הַבֵּן אֵין פֶּה זְבוּלוּן פּוֹתֵחַ מֵהַר לְגִבְעָה בּוֹרֵחַ בַּטִּיט יְהוּדָה אֵיךְ נִטְמָן לֵוִי וּבִנְיָמִין אַלְמָן וּבְבֵית דְּבִיר הוּשַׂם חַמָּן חַטֹּאת נְעוּרַי זֶה פִּרְיָהּ עַד שַׁלְּמָהּ נַפְשִׁי נִשְׁיָהּ {{יוֹסֵף וְגָד אֵיךְ גֹּרָשׁוּ}} {{אָשֵׁר וְנַפְתָּלִי מָשׁוּ}} {{אֵיךְ מַחֲנוֹת דָּן נוֹקָשׁוּ}} {{אֵין אָהֳלֵיהֶם מוֹתֵחַ}} {{וּזְמַן לְאֵידָם שָׂמֵחַ}} {{בַּת נָעֲמָה מִכֹּל בָּנוֹת}} {{תֶּאֱסֹף וְתִשְׁלַח לָהּ מָנוֹת}} {{אָמְרוּ נְבוּאוֹת נֶאֱמָנוֹת}} {{הַרְאֵה לְכָל עַמִּים יָפְיָהּ}} {{כִּי יַעֲקֹב בָּחַר לוֹ יָהּ}} |
|
קינה לתשעה באב במנהג קהילות צפון אפריקה וקהילות הספרדים שמקורן באירופה שלאחר גירוש ספרד. בראשי המחרוזות חתום השם 'חביב', המוכר גם מכמה פיוטים נוספים, אך אין ידוע בדיוק מי הוא, מתי חי והיכן; משקל השיר מעיד במקרה זה כי הפייטן חי בספרד, או לכל הפחות כי הושפע ממשוררי ספרד (וראו במדור 'אמנות השיר'). הנושא המארגן את השיר הוא שבטי ישראל: לאחר טורי הפתיחה עוקב הפייטן אחר גורלו של כל אחד מהם מאז החורבן; הוא מגלה כי שבט ראובן איבד את נחלתו, כי שבט שמעון קבור תחת גל אבנים, כי שבט זבולון נס על ההרים מפני רודפיו, וכיוצא בזה שאר השבטים. כך, בתבנית מהופכת לזו של ברכות השבטים המופיעות פעמיים בתורה (בחתימת הספרים בראשית ודברים), סקירתם המפורטת של השבטים אינה נושאת בחובה הבטחה אופטימית לכינון חייה של האומה – האומה כולה – בארצה, כי אם מבט מלא-עצב עליה, מבט המודע לכך שאף לא שבט אחד מתוכה הצליח לחלץ עצמו מן המשבר. |
| • קוֹל אָהֳלָה תִּתְיַפֵּחַ קוֹל מִשְּׁבִי מַר צוֹרֵחַ קוֹל אָהֳלִיבָה מִשִּׁבְיָהּ קָרַע לְבָבִי קוֹל בִּכְיָהּ – 'אָהֳלָה' ו'אָהֳלִיבָה' הן שמותיהן של שתי בנות המשולות לשומרון ולירושלים באחת מנבואות יחזקאל (כג, ד): וּשְׁמוֹתָן אָהֳלָה הַגְּדוֹלָה וְאָהֳלִיבָה אֲחוֹתָהּ וַתִּהְיֶינָה לִי וַתֵּלַדְנָה בָּנִים וּבָנוֹת וּשְׁמוֹתָן שֹׁמְרוֹן אָהֳלָה וִירוּשָׁלִַם אָהֳלִיבָה. בנבואה זו (וראו בהמשך הפרק שם) מתאר הקדוש ברוך הוא את שומרון וירושלים כשתי אחיות שזנו אחרי בעליהן (והנמשל: עבדו את אלוהי העמים שמסביב במקום את אלוהי ישראל). הנבואה נחתמת בתיאור החורבן הבא להן עצמן מיד מאהביהן; פייטננו מתאר כביכול את הרגע שאחרי הנבואה – את רגע בכיין המתפרץ של שתי האחיות. בלשונה נשענת מחרוזת הפתיחה גם על שיבוצים מקראיים נוספים, המגבירים את תחושת האימה והמצוקה שבפיוט – מירמיהו (ד, לא): כִּי קוֹל כְּחוֹלָה שָׁמַעְתִּי צָרָה כְּמַבְכִּירָה קוֹל בַּת צִיּוֹן תִּתְיַפֵּחַ תְּפָרֵשׂ כַּפֶּיהָ אוֹי נָא לִי כִּי עָיְפָה נַפְשִׁי לְהֹרְגִים; ומצפניה (א, יד): קָרוֹב יוֹם ה' הַגָּדוֹל קָרוֹב וּמַהֵר מְאֹד קוֹל יוֹם ה' מַר צֹרֵחַ שָׁם גִּבּוֹר. • חֶלְקַת יְקָר אֵין לִרְאוּבֵן – שבט ראובן איבד נחלתו בארץ. מכאן ואילך מונה הפייטן את אשר עלה בגורלם של שנים-עשר שבטי ישראל. התיאורים אינם היסטוריים אלא ספרותיים, והם מייצגים בדרכים מגוונות את חוויית החורבן. • שִׁמְעוֹן בְּמַרְגֵּמַת אֶבֶן – שבט שמעון נקבר בגל אבנים. המונח 'בְּמַרְגֵּמַת אֶבֶן' מבוסס על פסוק ממשלי (כו, ח): כִּצְרוֹר אֶבֶן בְּמַרְגֵּמָה כֵּן נוֹתֵן לִכְסִיל כָּבוֹד. • אָמְרוּ לְיִשָּׂשׂכָר הַבֵּן אֵין פֶּה זְבוּלוּן פּוֹתֵחַ מֵהַר לְגִבְעָה בּוֹרֵחַ – ולשבט יששכר סיפרו כיצד שבט זבולון איבד כביכול את כושר הדיבור, וכל שנותר לו לעשות הוא לנוס על נפשו מפני רודפיו. התיאור נשען על נבואת ירמיהו (נ, ו): צֹאן אֹבְדוֹת הָיוּ עַמִּי רֹעֵיהֶם הִתְעוּם הָרִים שׁוֹבְבוּם מֵהַר אֶל גִּבְעָה הָלָכוּ שָׁכְחוּ רִבְצָם. שבטי יששכר וזבולון נזכרים במקורות כבעלי קשר מיוחד זה לזה: יששכר היה לומד תורה, וזבולון היה מפרנסו (ראו למשל מדרש בראשית רבה, פרשה עב: "מזבולון שהיה מתעסק בפרקמטיה ומאכיל את יששכר שהיה בן תורה"). • בַּטִּיט יְהוּדָה אֵיךְ נִטְמָן – שבט יהודה נטמן בטיט, שהוא חומר בנייה לח ובוצי; הפייטן מסתמך בתיאורו על פרשה מחייו של ירמיהו הנביא (לח, ו): וַיִּקְחוּ אֶת יִרְמְיָהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר מַלְכִּיָּהוּ בֶן הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בַּחֲצַר הַמַּטָּרָה וַיְשַׁלְּחוּ אֶת יִרְמְיָהוּ בַּחֲבָלִים וּבַבּוֹר אֵין מַיִם כִּי אִם טִיט וַיִּטְבַּע יִרְמְיָהוּ בַּטִּיט. • לֵוִי וּבִנְיָמִין אַלְמָן – שבטי לוי ובנימין משולים לגבר אלמן שאשתו נפטרה. הטור מנוסח כהיפוך לנבואת ירמיהו (נא, ה): כִּי לֹא אַלְמָן יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה מֵאֱלֹהָיו מֵה' צְבָאוֹת כִּי אַרְצָם מָלְאָה אָשָׁם מִקְּדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל. • וּבְבֵית דְּבִיר הוּשַׂם חַמָּן – בבית המקדש הוצב פסל לעבודה זרה; 'חַמָּן' הוא פסל ששימש לפולחן השמש, כמתואר במקרא בכמה מקומות, למשל בישעיהו (יז, ח): וְלֹא יִשְׁעֶה אֶל הַמִּזְבְּחוֹת מַעֲשֵׂה יָדָיו וַאֲשֶׁר עָשׂוּ אֶצְבְּעֹתָיו לֹא יִרְאֶה וְהָאֲשֵׁרִים וְהָחַמָּנִים. 'דְּבִיר' הוא כינוי מקראי לבית המקדש – ראו למשל תהלים (כח, ב): שְׁמַע קוֹל תַּחֲנוּנַי בְּשַׁוְּעִי אֵלֶיךָ בְּנָשְׂאִי יָדַי אֶל דְּבִיר קָדְשֶׁךָ. • חַטֹּאת נְעוּרַי זֶה פִּרְיָהּ עַד שַׁלְּמָהּ נַפְשִׁי נִשְׁיָהּ – לפני שימשיך בתיאור קורות השבטים, עוצר הפייטן ומתוודה על חטאי האומה; האסונות שאירעו לשבטים מוצגים כאן כפרי של אותם חטאים, ואין הם עתידים להיפסק עד שישלימו ישראל את חובם לקדוש ברוך הוא. נשי הוא חוב, בלשון המקרא (ראו דברים כא, יד). הצירוף 'זֶה פִּרְיָהּ' מיוסד על דברי המרגלים בשובם מארץ כנען למחנה ישראל, כמתואר בבמדבר (יג, כז): וַיְסַפְּרוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ. הציטוט מפרשת המרגלים מעצים את תחושת החטא שבדברי המשורר. • יוֹסֵף וְגָד אֵיךְ גֹּרָשׁוּ אָשֵׁר וְנַפְתָּלִי מָשׁוּ – כיצד זה גורשו וזזו מארצם שבטי יוסף, גד, אשר ונפתלי? • אֵיךְ מַחֲנוֹת דָּן נוֹקָשׁוּ – כיצד זה נפל שבט דן במוקש? על פי ישעיהו (ח, טו): וְכָשְׁלוּ בָם רַבִּים וְנָפְלוּ וְנִשְׁבָּרוּ וְנוֹקְשׁוּ וְנִלְכָּדוּ. • אֵין אָהֳלֵיהֶם מוֹתֵחַ וּזְמַן לְאֵידָם שָׂמֵחַ – אין מי שימתח ויקים מחדש את אהלי שבט דן, ובינתיים הזמן צוחק עליהם כביכול באסונם. הצירוף 'לְאֵידָם שָׂמֵחַ' מבוסס על לשון המקרא – ראו משלי (יז, ה): לֹעֵג לָרָשׁ חֵרֵף עֹשֵׂהוּ שָׂמֵחַ לְאֵיד לֹא יִנָּקֶה. • בַּת נָעֲמָה מִכֹּל בָּנוֹת – כינוי לישראל, האהובים על הקדוש ברוך הוא (בדומה לדרשת חז"ל על שמה של נעמה המקראית – ראו בראשית רבה, פרשה כג: "אמר ר' אבא בר כהנא: נעמה אשת נח הייתה, ולמה נקראת נעמה? שמעשיה נעימים"). • תֶּאֱסֹף וְתִשְׁלַח לָהּ מָנוֹת – קבץ את ישראל מכל גלויותיהם, ושלח להם מן השפע שלך; שליחת מנות, כידוע ממנהגי חג הפורים, היא ביטוי לשמחה ואחווה, ככתוב בנחמיה (ח, יב): לְכוּ כָל הָעָם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וּלְשַׁלַּח מָנוֹת וְלַעֲשׂוֹת שִׂמְחָה גְדוֹלָה כִּי הֵבִינוּ בַּדְּבָרִים אֲשֶׁר הוֹדִיעוּ לָהֶם. • אָמְרוּ נְבוּאוֹת נֶאֱמָנוֹת – כשתגאל את ישראל יאמרו הכל כי נבואות הנחמה של הנביאים היו אמיתיות. • הַרְאֵה לְכָל עַמִּים יָפְיָהּ – הראה לכל אומות העולם את יופיה של כנסת ישראל אהובתך; פרפראזה על האמור באסתר (א, יא): לְהָבִיא אֶת וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ בְּכֶתֶר מַלְכוּת לְהַרְאוֹת הָעַמִּים וְהַשָּׂרִים אֶת יָפְיָהּ כִּי טוֹבַת מַרְאֶה הִיא. • כִּי יַעֲקֹב בָּחַר לוֹ יָהּ – הראה לכל העמים שבחרת בישראל, בבניו של יעקב. שיבוץ פסוק מתהלים (קלה, ד): כִּי יַעֲקֹב בָּחַר לוֹ יָהּ יִשְׂרָאֵל לִסְגֻלָּתוֹ. ושמא מבקש הפייטן להשתמש בפסוק כדו-משמעות (שלא כפשוטו), כדי להצהיר כי האהבה בין ישראל והקדוש ברוך הוא הדדית (רוצה לומר – יעקב בחר את הקדוש ברוך הוא לאלוהיו). |
| כותר |
קול אהלה תתיפח / לוב / משה מכלוף |
|---|---|
| לחן ממסורת |
קול אהלה תתיפח / לוב |
| מאפייני הקלטה |
הקלטת שדה |
| סולם |
כללי |
| מעגל השנה |
לכל עת |
| מלחין |
ללא מלחין ידוע |
| שפה |
עברית |
תנאי השימוש:
הפריט כפוף לזכויות יוצרים ו/או לתנאי הסכם. חל איסור על כל שימוש בפריט, לרבות אך לא רק, העתקה, פרסום, הפצה, ביצוע פומבי, שידור, העמדה לרשות הציבור באינטרנט או באמצעים אחרים, עשיית יצירה נגזרת של הפריט (למשל, תרגום, שינוי היצירה או עיבודה), בכל צורה ואמצעי, לרבות, דיגיטאלי, אלקטרוני או מכני, ללא הסכמה בכתב מראש מבעל זכות היוצרים ומבעל האוסף.
תנאי השימוש אינם מונעים שימוש בפריט למטרות המותרות על פי חוק זכות יוצרים, תשס"ח-2007, כגון: שימוש הוגן בפריט. בכל מקרה חלה חובה לציין את שם/שמות היוצר/ים ואת שמו של בעל האוסף בעת השימוש בפריט וחל איסור על פגיעה בכבודו או בשמו של היוצר באמצעות סילוף או שינוי של היצירה.
השימוש בפריט כפוף גם לתנאי השימוש של אתר הפיוט והתפילה.
אם לדעתך נפלה טעות בנתונים המוצגים לעיל או שקיים חשש להפרת זכות יוצרים בפריט, אנא פנה/י אלינו באמצעות דואר אלקטרוני לכתובת: [email protected]
יודעים עוד על הפריט? זיהיתם טעות?
