כל נדרי

• כָּל נִדְרֵי וֶאֱסָרֵי וּשְׁבוּעֵי וְנִדּוּיֵי וַחֲרָמֵי וְקוּנָמֵי וְקוּנָחֵי וְקוּנָסֵי - התפילה פותחת בהצהרה מעין-משפטית של המתפלל על כל נדריו; כרגיל בניסוחים משפטיים, המילים אמורות להקיף את כל סוגי המושאים הרלוונטיים, ובמקרה שלפנינו - את כל סוגי הנדרים, המפורטים כאן בכינוייהם וכינויי-כינוייהם. לשם כך מדגיש המתפלל כי הצהרתו כוללת 'כָּל נִדְרֵי' - את כל הנדרים, כפי שהם מפורטים מכאן ולהלן.
• 'וֶאֱסָרֵי' - כל האסרים, כלומר, נדרי איסור, בהם אדם אוסר על עצמו דבר-מה. מלשון הכתוב בפרשת נדרים שבתורה (במדבר ל, ג): אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה.
• 'וּשְׁבוּעֵי' - כל הנדרים שאדם מקבל על עצמו בלשון שבועה. ככל הנראה מדובר כאן דווקא בנדרים שנוסחו כשבועות ולא בשבועות ממש, או לחילופין בשבועות מן הסוג המכונה בחז"ל 'שבועות ביטוי' הדומות בדיניהן לנדרים (ראו משנה שבועות, פרק ג).
• 'וְנִדּוּיֵי וַחֲרָמֵי' - כל הנידויים והחרמים שהקהילה החילה על מי מחבריה. מונחים אלה אינם מופיעים בכל נוסחי 'כל נדרי', ואפשר שהם נוספו בעקבות ניסיונו של הרמב"ן להגדיר תפילה זו כמתירה נדרי חרם דווקא (כדי להתגבר על הקושי ההלכתי שבהתרת נדרים רגילים), "שאם עשה תשובה העובר על החרם ובא לבית דין או לפני טובי העיר במעמד אנשי העיר, יכולים הם בעצמן להתיר לו... זהו היתר חרמים שהמנדים מתירים כרצונם" (הרמב"ן, משפט החרם).
• 'וְקוּנָמֵי וְקוּנָחֵי וְקוּנָסֵי' - 'קונם', 'קונח' ו'קונס' הם כינויים לקרבן, ומשמשים כדי לבטא נדר שבו אדם אוסר על עצמו דבר-מה כקרבן, כלומר, כשם שאסור לו ליהנות מקרבן המיועד לה' או לכהן. כינויי קרבן אלו מוזכרים במשנת מסכת נדרים (פרק א, משנה ב): "האומר לחבירו: קונם, קונח, קונס, הרי אלו כנויין לקרבן", והם נחשבים כלשון נדר לכל דבר ועניין - בהתאם לכלל הפותח את משנת נדרים (פרק א, משנה א): "כל כנויי נדרים כנדרים" (לשאלת מקורם של הכינויים על פי חז"ל ראו בבלי נדרים, י ע"א).
• דִּי נְדַרְנָא וְדִי נִנְדַּר - לאחר שפירטו המתפללים את כל סוגי הנדרים האפשריים, הם מציינים כי דבריהם מתייחסים הן לנדרים שנדרו בעבר ('דִּי נְדַרְנָא' - אשר נדרנו), והן לנדרים שהם עתידים לנדור ('וְדִי נִנְדַּר' - ואשר ננדר); שילובם של לשונות עבר ועתיד בתפילת 'כל נדרי' נוצר כפשרה בין הנוסח הקדום שהתייחס לנדרי העבר בלבד ובין הנוסח שהוצע באשכנז במאה השתים-עשרה, אשר הסב את התפילה לנדרי העתיד (תיקון הנוסח נוצר כדי לפתור את הקושי ההלכתי שבהתרת נדרי עבר באופן שאינו הולם את התנאים הקבועים לכך בהלכה).
• וְדִי אִשְׁתְּבַעְנָא וְדִי נִשְׁתְּבַע - שנשבענו ושאנו עתידים להישבע. בדומה למשפט הקודם, גם כאן מציינים המתפללים כי דבריהם מתייחסים הן לנדרי-שבועה (עיינו בפירוש למילה 'וּשְׁבוּעֵי' לעיל) שנדרו בעבר, והן לכאלה שהם עתידים לנדור.
• וְדִי נַדֵינָא וְדִי נְנַדֵּי - ושנידינו ושאנו עתידים לנדות. בכך מצהירים המתפללים על ה'נִדּוּיֵי' שנזכרו קודם, הן של העבר והן של העתיד.
• וְדִי חֲרַמְנָא וְדִי נַחֲרִים - ושהחרמנו ושאנו עתידים להחרים. הפעם זו היא הצהרה על חרמות העבר וחרמות העתיד, בהתאם למינוח שנזכר בתחילה - 'וַחֲרָמֵי'.
• וְדִי אֲסָרְנָא עַל נַפְשָׁתָנָא וְדִי נֶאְסַר - ושאסרנו על נפשנו ושאנו עתידים לאסור. בשינוי סדר מסוים מתייחסת כאן הצהרת המתפללים ל'אֶסָרֵי' - נדרי האיסור - שנשנו בתחילה. יצוין כי הנוסח שלפנינו אינו משלב עבר ועתיד ביחס לשלושת סוגי הנדרים שהוזכרו בסוף ה'רשימה' שלעיל - 'וְקוּנָמֵי וְקוּנָחֵי וְקוּנָסֵי'.
• מִיּוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁעָבַר עַד יוֹם הַכִּפּוּרִים הַזֶּה שֶׁבָּא עָלֵינוּ לְשָׁלוֹם - כעת עוברים המתפללים לתחום את גבולות הזמן של הנדרים אותם הם מבקשים להתיר, ומציינים תחילה את גבולות הזמן של נדרי העבר - מיום הכיפורים של השנה הקודמת, ועד יום הכיפורים של השנה הנוכחית; ציון הזמן כולל גם ייחול לכך שיום הכיפורים הנוכחי יבוא 'לְשָׁלוֹם', כלומר, ללא פגע ולחיים טובים.
• וּמִיּוֹם הַכִּפּוּרִים הַזֶּה עַד יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁיָּבֹא עָלֵינוּ לְשָׁלוֹם - אף נדרי העתיד תחומים בפרק זמן מוגדר של שנה, מיום הכיפורים הנוכחי עד יום הכיפורים של השנה הבא, שאף הוא - כך מייחלים המתפללים - יבוא 'לְשָׁלוֹם' (בדומה לנוסח האשכנזי של שורה זו: 'הַבָּא עָלֵינוּ לְטוֹבָה').
• נִדְרָנָא לָא נִדְרֵי - לאחר השלמת פירוט סוגי הנדרים וזמנם, יכולים המתפללים להגדירם כמבוטלים, וקובעים: 'נִדְרָנָא לָא נִדְרֵי' - נדרינו אינם נדרים, כלומר, אינם נחשבים כנדרים. כדרכה של תפילה זו, ביטולם של הנדרים צריך להיעשות ביחס לכל סוגיהם, ולכך מוקדשים המשפטים הבאים.
• וּשְׁבוּעָנָא לָא שְׁבוּעֵי - ושבועותינו אינן שבועות, כלומר, אותם נדרים שנדרנו בלשון שבועה (ראו בפירוש המילה 'וּשְׁבוּעֵי' לעיל), אינם חלים עוד.
• וְנִדּוּיָנָא לָא נִדּוּיֵי - ונידויינו אינם נידויים, ואין להם כל תוקף.
• וְחֲרָמָנָא לָא חֲרָמֵי - וחרמינו אינם חרמות.
• וֶאֱסָרָנָא לָא אֱסָרֵי - ונדרי האיסור שאנו מחילים על עצמנו אינם תקפים.
• כֻּלְּהוֹן אִתְחָרַטְנָא בְהוֹן - בכולם אנו מתחרטים בהם (=עליהם). ההלכה מחייבת את האדם המתיר נדרו להביע חרטה על שנדר, כאמור בתלמוד הבבלי (גיטין פג, ע"ב): "אמר רבי יוחנן: אין חכם מתיר כלום אלא בחרטה".
• יְהֵא רַעֲוָא דִי יְהוֹן שְׁבִיתִין וּשְׁבִיקִין - יהי רצון ('יְהֵא רַעֲוָא') שיהיו ('דִי יְהוֹן') כל נדריי בטלים ונסלחים לפני המקום. המונח 'שביתין' אינו מופיע בספרות התלמודית; הוא מופיע בטקסטים מאגיים קדומים, ונראה שגזור מלשון השבתה וביטול, על דרך הפסוק (תהלים ח, ג): לְהַשְׁבִּית אוֹיֵב וּמִתְנַקֵּם; המונח 'שביקין' מופיע אף הוא בטקסטים מסוג זה, ואף במקורות מדרשיים מהם נראה שפירושו 'מחולים', כלומר - נסלחים (ויקרא רבה ה, ח).
• לָא שְׁרִירִין וְלָא קַיָּמִין - באופן מילולי כוונת הדברים היא שכל הנדרים לסוגיהם, מרגע התרתם, אינם חזקים ('לָא שְרִירִין') ואינם קיימים עוד. זהו ניסוח על דרך השלילה של הלשון המקובלת והרגילה לאישור ולחיזוק שטרות - 'שריר וקיים' (בבלי בבא-בתרא, קס ע"ב); כרוצה לומר, כל הנדרים שהוזכרו לעיל בטלים ומבוטלים לגמרי ומכל וכל.
• וְנִסְלַח לְכָל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם כִּי לְכָל הָעָם בִּשְׁגָגָה - התפילה נחתמת בשיבוץ מלא של פסוק מספר במדבר (טו, כו); פסוק זה במקורו מסכם פרשיה קצרה העוסקת בשגגת הציבור - כלומר, במקרה בו עדת ישראל כולה, כקולקטיב, חטאה בלא כוונה - ומפרטת את דרכי הכפרה הייחודיות לכך. בהקשר של חתימת 'כל נדרי', יש בשיבוץ פסוק זה מעין הבעת תקווה על כך שכל אותם נדרים שהציבור נדר בעבר וידור בעתיד, ייחשבו לו כשגגה, כמעשה שנעשה מבלי דעת וכוונה.