⁨⁨הצבי⁩⁩

ראשון
שני
שלישי
רביעי
חמישי
שישי
שבת
⁨1⁩ שלישי, 1 יוני 1897
⁨2⁩ רביעי, 2 יוני 1897
⁨1⁩ גיליון
⁨3⁩ חמישי, 3 יוני 1897
⁨4⁩ שישי, 4 יוני 1897
⁨1⁩ גיליון
⁨5⁩ שבת, 5 יוני 1897
⁨6⁩ ראשון, 6 יוני 1897
⁨7⁩ שני, 7 יוני 1897
⁨8⁩ שלישי, 8 יוני 1897
⁨9⁩ רביעי, 9 יוני 1897
⁨10⁩ חמישי, 10 יוני 1897
⁨11⁩ שישי, 11 יוני 1897
⁨1⁩ גיליון
⁨12⁩ שבת, 12 יוני 1897
⁨13⁩ ראשון, 13 יוני 1897
⁨14⁩ שני, 14 יוני 1897
⁨15⁩ שלישי, 15 יוני 1897
⁨16⁩ רביעי, 16 יוני 1897
⁨17⁩ חמישי, 17 יוני 1897
⁨18⁩ שישי, 18 יוני 1897
⁨19⁩ שבת, 19 יוני 1897
⁨20⁩ ראשון, 20 יוני 1897
⁨21⁩ שני, 21 יוני 1897
⁨1⁩ גיליון
⁨22⁩ שלישי, 22 יוני 1897
⁨23⁩ רביעי, 23 יוני 1897
⁨24⁩ חמישי, 24 יוני 1897
⁨25⁩ שישי, 25 יוני 1897
⁨1⁩ גיליון
⁨26⁩ שבת, 26 יוני 1897
⁨27⁩ ראשון, 27 יוני 1897
⁨28⁩ שני, 28 יוני 1897
⁨29⁩ שלישי, 29 יוני 1897
⁨30⁩ רביעי, 30 יוני 1897
מחפש...

אודות העיתון

כותר: ⁨⁨הצבי⁩⁩; (האור)
זמינוּת באתר: 24 אוקטובר 1884 - 24 דצמבר 1914 (1,887 גיליונות; 7,674 עמודים)
שפה: ⁨עברית⁩
אזור: ⁨המזרח התיכון⁩
מדינה: ⁨ארץ ישראל העות'מאנית⁩
עיר: ⁨ירושלים⁩
אוסף: ⁨מדור העיתונות העברית במאה ה-19⁩
תדירות: ⁨שבועון⁩ / ⁨יומון⁩
המקור מהאוסף של: ⁨הספרייה הלאומית⁩
תיאור:

'הצבי'/'האור' הוא אחד מעיתוניו של אליעזר בן יהודה, הבולט בין מחדשי השימוש בעברית כשפת דיבור וכתיבה יום-יומית, שפת הלאום היהודי המודרני, שאותם הוציא לאור בא"י העות'מאנית. יש להניח כי מלכתחילה רצה בן-יהודה לקרוא לעיתונו 'האור', אולם לא הצליח להשיג רישיון לכך מהשלטונות התורכיים. לכן נקרא העיתון 'הצבי', שהוא תרגום חלקו הראשון של שם משפחתו של בעל הרישיון, ר' יצחק הירשנזון (הירש=צבי). בתקופות מסוימות הופיע 'האור' כהוספה ל'הצבי', עד שהפך לשמו הרשמי (והיחיד) של העיתון בשנת 1910. בן-יהודה השתמש לחילופין גם בשם 'השקפה' לכתב-עת שהוציא בתדירות משתנה, במקביל או במקום 'הצבי' בשנים 1913-1901.

העיתון נודע במאבקו ביישוב הישן וב'חלוקה', ובתמיכתו ביישוב החדש ובמושבות, כמו גם ביחסו החיובי לברון רוטשילד ולמערך פקידיו. 'הצבי' תמך בתנועת 'חיבת ציון' ומאוחר יותר בהרצל, והיה מהמצדדים בו בפולמוס אוגנדה (1903). הוא ניהל מלחמות לתיקונים בעדה האשכנזית שהגיעו לשיאם עם הפולמוס סביב לשנת השמיטה (1889), ויצא כנגד העדה הספרדית על שהשתמשה בשירותי הרפואה של המיסיון והעסיקה מומר כמזכיר העדה. סכסוך זה הביא להכרזת חרם כנגד העיתון (1886), והקו הבלתי-מתפשר שבן-יהודה המשיך ונקט בו כנגד האוחזים בשיטת החלוקה וה'שנוֹר' (כמו גם נגד הבערות, האמונות הטפלות והטינופת ברחובות ירושלים), הביא לאחר זמן להלשנה לשלטונות, למאסרו של בן-יהודה, וסגירת עיתונו למשך 14 חודשים (1894). פולמוס מתמשך ומר היה לבן-יהודה עם סופרי העלייה השניה (1914-1903) ועם סופרי חוג 'חכמי אודסה', שהתנגדו לסגנון כתיבתו הצעקני וה'צהוב', ולעברית המלאה בחידושי הלשון שלו, שהתרחקה מהעברית המקראית אותה תפסו כעברית הנכונה. בין רעיונותיו הפחות פולמוסיים, ניתן למנות את הטפתו של בן-יהודה להקים בירושלים ישיבה גדולה שתהווה מרכז רוחני-לאומי לכלל ישראל, ומעין אקדמיה של הלשון העברית: '[...] מקום אחד אשר תורת ישראל תפרח שם בכל יפיה והדרה אשר ספרות ישראל בלשון ישראל תגדל ותתרחב מיום ליום..'.

תפוצתו הצנועה של העיתון (כ-300 קוראים מקרב בני הישוב בשנת 1886), חייבה את בן-יהודה להחזיק במשרת הוראה. בשנת 1887 נסע לרוסיה והצליח, במאמץ רב, להשיג 300 חותמים נוספים, אולם אלה לא שמרו לו אמונים לאורך זמן. בסופו של דבר הייתה זו קצבה חודשית של 200 פראנק שקיבל מהברון רוטשילד שאפשרה לבן-יהודה לזנוח את משרת ההוראה ולהתרכז בהוצאת העיתון. בעקבות מהפכת התורכים הצעירים (1908) ושטף החדשות שבא בעקבותיה, הפך בן-יהודה את 'הצבי' ליומון (עד אז, טען היה זה 'יומון שהופיע פעם בשבוע') שבשיאו מכר 1200 עותקים (1909).

כבר בשנת 1887 החלו להתפרסם 'קטעים מתוך ספר מילים גדול בסדר חדש' שהוו הקדמה לפרקים ב'מילון בן-יהודה' המפורסם, והושם דגש על מדורי הלשון והספרות: פורסמו תרגומים מהספרות העולמית (שייקספיר, מולייר, זולא, הוגו, ז'ול וורן, טולסטוי ואחרים); הופיעו שירים, פרוזה ומסות מפרי עטם של יוצרים עבריים (גם מרוסיה) כמו מ"י ברדיצ'בסקי, ישראל זנגוויל, יוסף קלוזנר, א"ז רבינוביץ (אז"ר) ואחרים, והתפרסמו תיאורי מסע בארץ ישראל, ומאמרים בתחום ההיסטוריה והגיאוגרפיה של הארץ. כבר בשנת 1885 פתח בן-יהודה מדור מיוחד לנשים בשם 'עזרת נשים', שהיה הראשון מסוגו בעיתונות העברית, ומשנת 1897 החל להופיע מדור מיוחד לחקלאות ועבודת האדמה בשם 'האכר היהודי', שהפך שנה לאחר מכן לשבועון נפרד.

[ + הצג עוד ]