⁨⁨חבצלת⁩⁩

⁨1863⁩

⁨1870⁩

⁨1871⁩

⁨1872⁩

⁨1873⁩

⁨1874⁩

⁨1875⁩

⁨1876⁩

⁨1877⁩

⁨1878⁩

⁨1879⁩

⁨1880⁩

⁨1881⁩

⁨1882⁩

⁨1883⁩

⁨1884⁩

⁨1885⁩

⁨1886⁩

⁨1887⁩

⁨1888⁩

⁨1889⁩

⁨1890⁩

⁨1891⁩

⁨1892⁩

⁨1893⁩

⁨1894⁩

⁨1895⁩

⁨1896⁩

⁨1897⁩

⁨1898⁩

⁨1899⁩

⁨1900⁩

⁨1901⁩

⁨1902⁩

⁨1903⁩

⁨1904⁩

⁨1905⁩

⁨1906⁩

⁨1907⁩

⁨1908⁩

⁨1909⁩

⁨1910⁩

⁨1911⁩

עיתון עברי שיצא לאור בשנת 1863 (תרכ"ג-תרכ"ד), וכן משנת 1870 ועד 1911, בירושלים. פעל זמן מה כירחון וזמן מה כדו-שבועון ואף כשבועון. מספר גיליונות ראו אור בספרדית-יהודית (בשנתיים הראשונות לחידוש פעילות כתב-העת) וביידיש (שישה גיליונות, שהיו מעין מוספים לכתב-העת). ברוב שנות קיומו היה עורכו ובעליו ישראל דב פרומקין (1914-1850).

קורות העיתון מלמדים על חבלי הלידה של העיתונות העברית בארץ-ישראל ועל קשייה. כך למשל בשנתו הראשונה (1863) היה בעליו ועורכו של העיתון ישראל ב"ק. ובאותה שנה 1863 נסגר כתב-העת, לאחר חמישה גיליונות, על-ידי השלטון התורכי (באותה עת נסגר הלבנון, וכנראה נסגרו שניהם בשל הלשנות הדדיות). רק אחרי מספר שנים חודשה פעילות העיתון ואז הצטרפו לעריכה מיכל כהן וישראל דב פרומקין, שנעשה מקץ ארבע שנים לבעליו. לאחר מכן בשנת תרל"ז שב ונסגר העיתון לחמישה חודשים על-ידי השלטונות התורכיים (בשל קביעתו כי השלטונות התורכיים עומדים מנגד בעוד מתעמרים הערבים ביהודים בחברון); בשנת תרמ"ג נסגר שוב חבצלת, ופרומקין נאסר לארבעים וחמישה ימים, אחרי שכתב מאמר כנגד הקונסול האמריקאי בקושטא. עורכים שונים החליפו את פרומקין בעת נסיעותיו, וכשלא נמצא לו מחליף, כמו בשנת תרס"ה (1905) - חלה הפסקה של זמן מה בפרסום העיתון.

בעיתון כתבו רבים מחכמי ומשכילי ירושלים והתפוצות היהודיות. עד 1882 ייצג העיתון למעשה את תושבי ירושלים החסידים והספרדים, והתחרה ב-הלבנון, שיצא לאור גם כן בירושלים, והיה עיתונם של האשכנזים הפרושים. חבצלת ראה אז את ההשכלה באור חיובי, תמך בישוב ארץ ישראל (ועל כן הרבה לתאר את הביטחון השורר בארץ) והתנגד להתבססות היישוב בארץ על כספי החלוקה. חלק גדול מן המאמרים בעיתון עסקו בישוב היהודי בארץ, ובפרט בירושלים, וכן התייחסויות לפעולותיו של משה מונטיפיורי ושל החברה לישוב ארץ ישראל. העיתון הוביל את קו ההתנגדות למיסיון, וכלל גם ידיעות על היישוב היהודי בארצות הסמוכות. בתחום החינוך תמך העיתון במשכילי היישוב וקרא לרפורמות. לאורך רוב שנות השבעים של המאה ה-19 הוא היה העיתון העברי היחיד בירושלים (אם כי הלבנון שראה אור בפריס ייצג את הפרושים-האשכנזים של העיר).

לזמן קצר, ב-1882, בזמן שפרומקין נסע לזמן קצר לרוסיה, ערך את כתב-העת אליעזר בן-יהודה וכלל בו מאמרים על הלשון העברית, ודברי תמיכה במושבות הראשונות של העליה הראשונה. כאשר חזר פרומקין לערוך את כתב-העת, הוא התקרב לעמדות היישוב האשכנזי הישן כנגד הציונות, התנגד לקצב המתגבר של העליה לארץ, תיאר את קשיי העולים וביקר את פקידי הברון במושבות. הוא עמד לצד המחמירים בפולמוס סביב שאלת ההקפדה על שנת השמיטה ונקט עמדה עוינת כלפי עוזרו לשעבר בעריכת העיתון, בן-יהודה. בשנותיו האחרונות היה כתב-העת בעל אוריינטציה חרדית-ירושלמית מובהקת, ובין השאר פורסם בו מאמר נגד האבל על מות הרצל.

חבצלת הוא מקור לא אכזב למידע על המתרחש ביישוב היהודי בארץ-ישראל ונמצא מעל דפיו, מלבד ידיעות רבות, גם מאמרים רבים בנושא, דוחות כספיים ומודעות של מוסדות שונים, ועוד. לעיתון גם צד ספרותי ומעל דפיו פורסמו רומן בהמשכים, סיפורים, תיאורי מסע ופיליטונים, רבים מהם תורגמו מן העיתונות האנגלית והגרמנית-יהודית, לא תמיד בציון מקורם, וחלקם הובא במוסף נפרד בשם "פרחי החבצלת"