⁨⁨הצפירה⁩⁩

⁨1862⁩

⁨1874⁩

⁨1875⁩

⁨1876⁩

⁨1877⁩

⁨1878⁩

⁨1879⁩

⁨1880⁩

⁨1881⁩

⁨1882⁩

⁨1883⁩

⁨1884⁩

⁨1885⁩

⁨1886⁩

⁨1887⁩

⁨1888⁩

⁨1889⁩

⁨1890⁩

⁨1891⁩

⁨1892⁩

⁨1893⁩

⁨1894⁩

⁨1895⁩

⁨1896⁩

⁨1897⁩

⁨1898⁩

⁨1899⁩

⁨1900⁩

⁨1901⁩

⁨1902⁩

⁨1903⁩

⁨1904⁩

⁨1905⁩

⁨1906⁩

⁨1910⁩

⁨1911⁩

⁨1912⁩

⁨1913⁩

⁨1914⁩

⁨1915⁩

⁨1916⁩

⁨1917⁩

⁨1918⁩

⁨1919⁩

⁨1920⁩

⁨1921⁩

⁨1926⁩

⁨1927⁩

⁨1928⁩

⁨1931⁩

'הצפירה', העיתון העברי הראשון בפולין בתקופת השלטון הרוסי, נוסד בורשה כשבועון על-ידי חיים זליג סלונימסקי (חז"ס) בשנת 1862, אולם מאורעות התקופה – המרד הפולני של 1863 והפיכתו של סלונימסקי למפקח על בית המדרש לרבנים בז'יטומיר, גרמו להפסקת הופעתו של העיתון לאחר כחצי שנה ועשרים וחמישה גליונות בלבד. סלונימסקי הצליח לחדש את 'הצפירה' ב-1874 בברלין, ולאחר שנה הוחזרה מערכת העיתון לורשה ושם נותרה בכל שנות קיומה. ב-1886 אימץ 'הצפירה' את פורמט היומון שבו הופיע ברציפות במשך עשרים שנה, ומ-1906 ואילך ראה אור בהפסקות (ובפורמטים משתנים) עד לסגירתו הסופית בשנת 1931.

ב'שנות השובע' שלו כשבועון נאמדה תפוצתו של 'הצפירה' בכ-2,500 מנויים, ומשאומץ הפורמט היומי – ובמיוחד מאז שעבר העיתון לניהולו הבלעדי של סוקולוב בשנת 1894 – גדל מספר המנויים בהתמדה עד שעבר את ה-10,000.

'הצפירה' היה פרי האידיאל המשכילי של מייסדו ועורכו שביקש להפיץ את הכרת המדעים השימושיים בקרב היהודים. סלונימסקי, בוגר בית המדרש המסורתי שנחשב לעילוי עוד בנעוריו, היה מדען אוטודידקט וממציא מחונן שפרסם ספרים (בעברית ובגרמנית) בתחומים כמו מתמטיקה ואסטרונומיה, ואלה הפכוהו לדמות נערצת בקרב יהודי האימפריה הצארית ולאישיות מכובדת בקרב חוגי האינטליגנציה ברוסיה ובגרמניה. מכיוון שנכנס לעולם המו"לות כאדם ידוע ומפורסם, ביקש סלונימסקי לרתום את מעמדו הציבורי כדי ליצור ביטאון שישרת את משנתו המשכילית בעברית פשוטה וברורה, ואת העיתון שיצר ייעד (משיקולים תפוצתיים-כלכליים כנראה) לקהל קוראי העברית בקרב יהודי פולין.

סלונימסקי היה משכיל ששאב את השראתו מהמערב, העריץ את התרבות הגרמנית, והסתייג בגלוי מכל 'פילוסופיה רוסית'. אופיים האורתודוכסי של מרבית הקוראים הפוטנציאלים של עיתונו ונטייתו שלו עצמו להתרחק מכל דבר פולמוס ומריבה, יצרו ל'הצפירה' קו מתון ביותר שעזר לו להתחבב על חוגים חרדיים, אולם ניטרל הלכה למעשה ביטוי כלשהו של תפיסה אידיאולוגית. סלונימסקי לא התעניין בפוליטיקה, סירב לפרסם דברי ספרות או שירה, וביכר כי 'הצפירה' ידבק במשנתו המדעית. יש הרואים את תרומתו החשובה ביותר ביצירת שיח עברי מסוג חדש. מאמרי המדע הפופולאריים שהפכו לתו ההיכר של 'הצפירה' בתקופתו, עודדו לראשונה דיון 'חוץ טקסטואלי' ששינה את השיח המסורתי ה'פנים-טקסטואלי', המתפלפל, שלא חרג מגבולות הטקסט הדתי והחשיבה הדתית בניסיונו למצוא תשובות לשאלות שונות. כך נוצקו יסודותיו של השיח החילוני-מודרני בעברית, שאיפשר את השינוי המנטאלי הנדרש למעבר לשיח לאומי-פוליטי.

עם תחילת שנות השמונים, עת מלאו לו שבעים שנה, החל סלונימסקי לצמצם בהדרגה את פעילותו בעיתון, ובמיוחד מאז שקיבל לעבודה במערכת את נחום סוקולוב (1936-1859), האיש שיהפוך את 'הצפירה' לביטאון המוביל של יהודי האימפריה הצארית בתחילת המאה העשרים, ויהפוך בעצמו לדמות הדומיננטיות ביותר בעולם העיתונות העברית של התקופה. סוקולוב יליד וישוגרוד (פלך פלוצק) שבפולין, קיבל חינוך מסורתי בבית אביו ובחצרות חסידים שונות, בד-בבד עם חינוך חילוני שרכש במידה מרובה בעצמו. לפני שנתו העשרים ושלוש כבר שלט בשמונה שפות על בוריין, והוא החל לכתוב לעיתוני העברית עוד בנעוריו. למערכת 'הצפירה' הגיע סוקולוב לראשונה במהלך שנת 1880 והתקדם בה מדרגת עוזר לתפקיד עורך בפועל, ומשם לעורך משנה (1886), ולבסוף ירש את סלונימסקי הקשיש והפך (בפועל) לקברניטה היחיד של 'הצפירה' (1916-1894). את עלייתו המטאורית שהפכה אותו לפובליציסט המוביל בעיתון ניתן לזקוף במידה רבה לטורו הקבוע, 'הצופה לבית ישראל' אותו חנך בתחילת שנות השמונים, ושזיכה אותו בפופולאריות רבה בין קוראי 'הצפירה'. במקביל, גלשה כתיבתו גם למדורים אחרים בעיתון ולא פעם מלא את רובו של הגיליון המודפס בעצמו. הספק הכתיבה הלא-מצוי שלו אחראי לשורה של פרסומים שראו אור בשנות השמונים במקביל לכתיבתו העיתונאית, ומן המפורסמים בהם היה השנתון 'האסיף' (ורשה, 1889-1884, 1893) אותו ערך, ושמכר עם הופעתו מספר חסר תקדים של 12 אלף עותקים. סוקולוב היה אחראי ליישום רוב השכלולים ב'הצפירה' והיה היוזם והאחראי להפקת מעבר העיתון לפורמט היומי. אחד מכישרונותיו המרובים התבטא ביכולתו להסביר רעיונות מורכבים בעברית פשוטה במגוון רחב של נושאים, ותרומתו ביישום יכולתו זו כדי להרחיב את ההבנה והתודעה הפוליטיות של קוראיו, הייתה מכרעת. (בהקשר זה נאמר עליו כי 'אחז בציצית ראשו של היהודי וימשכהו מאחורי תנורו של בית-המדרש אל בית-החרושת הגדול של הפוליטיקה').

תחת הנהגתו של סוקולוב היה קו האידיאולוגי של 'הצפירה' מתון וזהיר, במיוחד במה שקשור ל'שאלות הזמן הבוערות' של התקופה (לאומיות, הגירה, התיישבות וכד'). קו זה היה מנוגד להתלהבות הבלתי מוסתרת של 'המגיד' (בתקופת גורדון) ו'המליץ', בתמיכתם ב'חיבת-ציון' ובמפעל ההתיישבות בארץ-ישראל. סוקולוב אף הסתייג בתחילה מהרצל ומספרו 'אלטנוילאנד', אולם לאחר שפגש בהרצל בקונגרס הציוני הראשון (אליו הוזמן מכח היותו עיתונאי מפורסם ורב השפעה), נתפס לרעיון הציוני, ובעקבות 'מהפך' זה הפך 'הצפירה' לשופרה הרשמי של הציונות המדינית. סוקולוב אף פתח בקריירה עסקנית-פוליטית במסגרת מוסדות התנועה, שהובילה אותו בשנים האחרונות לחייו למלא את תפקיד נשיא ההסתדרות הציונית בשתי קדנציות רצופות (1935-1931).

שני העשורים הראשונים של המאה העשרים סימנו את תקופת השיא של 'הצפירה' מבחינת תפוצתו והוא הפך לעיתון העברי המוביל באימפריה הרוסית. במיוחד ניכרה בו פריחת העשייה הספרותית, ומדוריו ומוספיו הספרותיים שימשו אכסניה לפרסומיהם של יוצרים מובילים דוגמת שלום אש, אורי ניסן גנסין, מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, דוד פוגל, יעקב שטיינברג, דבורה בארון, ח"נ ביאליק וש"י עגנון.

החל מסיומה של מלחמת העולם הראשונה נאלץ העיתון להתמודד עם עזיבתם של בכירי עורכיו וכותביו, התמעטות קהל קוראיו וקשיים כלכליים מתמשכים, שהביאו בסופו של דבר לסגירתו הסופית בשנת 1931.