⁨⁨הד המזרח⁩⁩

ראשון
שני
שלישי
רביעי
חמישי
שישי
שבת
⁨1⁩ ראשון, 1 אוקטובר 1950
⁨2⁩ שני, 2 אוקטובר 1950
⁨3⁩ שלישי, 3 אוקטובר 1950
⁨4⁩ רביעי, 4 אוקטובר 1950
⁨5⁩ חמישי, 5 אוקטובר 1950
⁨6⁩ שישי, 6 אוקטובר 1950
⁨7⁩ שבת, 7 אוקטובר 1950
⁨8⁩ ראשון, 8 אוקטובר 1950
⁨9⁩ שני, 9 אוקטובר 1950
⁨10⁩ שלישי, 10 אוקטובר 1950
⁨11⁩ רביעי, 11 אוקטובר 1950
⁨12⁩ חמישי, 12 אוקטובר 1950
⁨13⁩ שישי, 13 אוקטובר 1950
⁨1⁩ גיליון
⁨14⁩ שבת, 14 אוקטובר 1950
⁨15⁩ ראשון, 15 אוקטובר 1950
⁨16⁩ שני, 16 אוקטובר 1950
⁨17⁩ שלישי, 17 אוקטובר 1950
⁨18⁩ רביעי, 18 אוקטובר 1950
⁨19⁩ חמישי, 19 אוקטובר 1950
⁨20⁩ שישי, 20 אוקטובר 1950
⁨1⁩ גיליון
⁨21⁩ שבת, 21 אוקטובר 1950
⁨22⁩ ראשון, 22 אוקטובר 1950
⁨23⁩ שני, 23 אוקטובר 1950
⁨24⁩ שלישי, 24 אוקטובר 1950
⁨25⁩ רביעי, 25 אוקטובר 1950
⁨26⁩ חמישי, 26 אוקטובר 1950
⁨27⁩ שישי, 27 אוקטובר 1950
⁨1⁩ גיליון
⁨28⁩ שבת, 28 אוקטובר 1950
⁨29⁩ ראשון, 29 אוקטובר 1950
⁨30⁩ שני, 30 אוקטובר 1950
⁨31⁩ שלישי, 31 אוקטובר 1950
מחפש...

אודות העיתון

כותר: ⁨⁨הד המזרח⁩⁩; בטאון ליהדות הספרדית
זמינוּת באתר: 10 יוני 1942 - 20 יולי 1951 (264 גיליונות; 3,747 עמודים)
שפה: ⁨עברית⁩
אזור: ⁨המזרח התיכון⁩
מדינה: ⁨ארץ ישראל המנדטורית⁩ / ⁨ישראל⁩
עיר: ⁨ירושלים⁩
אוסף: ⁨מדור עיתונות הישוב ומדינת ישראל⁩
תדירות: ⁨שבועון⁩ / ⁨דו-שבועון⁩
המקור מהאוסף של: ⁨הספרייה הלאומית⁩
תיאור:
הגיליון הראשון של "הד-המזרח" ראה אור ב-10 ביוני 1942, ומאז ראה אור דו-שבועון באופן רציף עד פברואר 1944, ממרץ 1944 ראו אור גיליונות כתב-העת מדי שבוע עד דצמבר 1944, אז הופסקה ההוצאה לאור של כתב-העת. הוצאת כתב-העת התחדשה בינואר 1949, במתכונת חד-שבועית, עד סוף 1950. בשנת 1951 הופיעו 6 גיליונות, בחודשים ינואר, פברואר ויולי. ב-13 גיליונותיו הראשונים נקרא כתב-העת "המזרח – בטאון ליהדות הספרדית", והכותרת "המזרח" הופיעה גם בערבית ובאנגלית, ומערכתו ישבה בירושלים. מן הגיליון שהתפרסם ב-15.1.1943 נקרא כתב-העת "הד-המזרח – בטאון ליהדות הספרדית", והכותרת "הד-המזרח" תורגמה לערבית ולאנגלית. גיליונו הראשון היה בן 16 עמודים, ורוב הגיליונות בהמשך שמרו בערך על היקף זה, עד גיליונותיו האחרונים של כתב-העת, שהצטמקו בהיקפם. כאשר התחדשה הופעת כתב-העת ב-7.1.1949, בזמן המלחמה, הופיע הציטוט מישעיה "למען ירושלם לא אשקוט" בפינה השמאלית העליונה של הגיליון, שם כתב-העת לא הופיע עוד בערבית ובאנגלית, ובמקום תת-הכותרת "בטאון ליהדות הספרדית" הופיעה ההגדרה "שבועון עממי בלתי תלוי". הגיליון הראשון בתקופה השניה של כתב-העת הסתיים במצע הבחירות של "רשימת הספרדית ובני עדות המזרח", וגיליונות מאוחרים יותר כללו את ססמת הבחירות של הרשימה: "זכור: פתק הבחירה שלך – 'ס'". העורך הראשי של כתב-העת היה אליהו אלישר, שהיה נשיא ועד עדת הספרדים בירושלים, וחבר הכנסות הראשונה והשניה מטעם הסיעות "ספרדים ועדות מזרח" ו"הציונים הכלליים". המערכת כללה בנוסף לאלישר גם את אברהם אלמליח ודוד סיטון, שכתבו בהרחבה בגיליונות (שמות חברי המערכת לא נכתבו בכתב-העת עצמו בין השנים 1942 ל-1944, אלא הופיע רק כתובת המערכת). עם הופעתו מחדש של "הד-המזרח" ב-1949 הוגדר אליהו אלישר כעורך ראשי, דוד סיטון כעורך, וארבעה כותבים נוספים הוגדרו כמשתתפים קבועים: אברהם אלמליח, משה כרמון, יוסף ריבלין ושלום שוורץ. המו"ל עד ה-15.1.1943 היה משה לוי נחום, ומתאריך זה הפך אליהו אלישר למו"ל כתב-העת והאחראי מבחינה חוקית לתכניו. כתב-העת נסגר סופית בשל מחסור במימון. דוד סיטון היה בהמשך עורך כתב-העת "במערכה" שהיווה מעין המשך ל"הד-המזרח". בגיליון הראשון נכתב: "עם הקמת בימה זו, תתעוררנה בודאי שאלות רבות; בימה נוספת זו למה היא באה ומה מטרתה? כלום ישנו מקום לבמה נוספת על הבמות הרבות הקיימות מכבר אצלנו? כלום אין היא עלולה להוסיף עוד פירוד על הפרוד הקיים מכבר בישובנו? על השאלות האלו יכולים אנו להשיב; במשך שנים על שנים חיתה היהדות הספרדית בא"י, מבלי בטאון מיוחד משלה, שיבטא את דעותיה ויביע את משאלותיה. תמיד היתה מסובה על שולחנות אחרים... לא יתכן ולא יקום האחוד, בטרם יזכו כל חלקי הישוב בשוויון מלא". כתב-העת הגדיר את הציבור שבשמו הוא מדבר כ"הספרדים ובני עדות-המזרח". בגיליון ה-14, כאשר הפך כתב-העת ל"הד-המזרח", נכתב: "ההד החזק שהיה לבטאון היהדות הספרדית, לא רק בארץ, אלא אף בארצות הגולה המזרחית, הופכים את קיומה של הבימה הזאת, לצו חיים ממש ליהדות הספרדית ובני עדות המזרח, שהיתה שקועה עד עתה בדומית שתיקה. 13 הגליונות שהופיעו עד עתה בשם "המזרח", משמשים הוכחה מספקת לכל אלה שגילו הסוסים ופקפוקים עם יצירתה של הבימה, כי יש זכות חיים לבימה זו וכי יש ויש מה להגיד ולהשמיע באזני הקהל ובשם הקהל הזה". שינוי שם כתב-העת היה קשור גם להעברת הדפסת העיתון מדפוס חושן ביפו לדפוס עזריאל בירושלים, ולחילופי המו"לים מהמו"ל משה לוי נחום ובניו, לאליהו אלישר, העורך הראשי. בגיליון מן ה-21.1.1949, כאשר ביקש אליהו אלישר להסביר את ריצתה של רשימה ספרדית לבחירות לכנסת הראשונה, הוא הסביר, והדברים מתחברים למניעי הוצאתו לאור של כתב-העת: "שואפים אנו ללכוד ואחוד ולבטול המחיצות העדתיות אולם כל זמן ששבט שלם בישראל לא שותף בכל מערכת החיים של המדינה, כשם שבעבר לא שותף במערכת החיים של הישוב והתנועה הציונית, קיימת סכנה לא רק שהמחיצות העדתיות לא תסולקנה, אלא שמחיצות אלו תלכנה ותגבהנה והפירוד העדתי ייהפך לדבר של ממש – של קבע חלילה!". הגיליון האחרון של כתב העת, מן ה-20.7.1951, לפני הבחירות לכנסת השניה, נפתח בדברי אליהו אלישר אשר קבע: "עובדא היא שבמדינת ישראל קיימות הפליות עדתיות. קיימת גם "הגמוניה אשכנזית"... יש חוגים רחבים אשר רואים בדאגה את התרבותו של השבט הספרדי-מזרחי בארץ ויש בודדים אשר מעיזים לכתוב על הדרכים שיש לאחוז בכדי למנוע שרוב כזה יטביע חותמו על המדינה כולה". בדבריו הוא גם מציין מה הן הגלויות הספרדיות שמפלגתו, וכן כתב-העת, מייצגים: עולי עירק, מצרים, תורכיה, בולגריה, מרוקו וצפון אפריקה, פרס, יוון וכן וותיקי הספרדים בארץ-ישראל. כתב-העת עסק בהרחבה במתרחש בישוב העברי בארץ ישראל ובתנועה הציונית, ולאחר מכן במדינת ישראל, תוך בחינה של מקומם של הספרדים בתוך אלו, ומצב יחסי אשכנזים-ספרדים בתוכם; כמו כן הקדיש כתב-העת מקום נרחב למתרחש בארצות ערב השכנות ובקהילות היהודיות בארצות אלו, וכן לתרבות המזרחית והספרדית. כך למשל כללו גיליונות רבים כתיבה על אודות דמויות מעולם המזרח, הן דמויות יהודיות מן העבר וההווה (דוגמת חגיגת אלף שנה לרב סעדיה גאון בגיליון הראשון, או "סול הצדיקה – מן הפולקלור היהודי בצפון אפריקה"), והן דמויות לא יהודיות (עליהן כתב בהרחבה, בין השאר, אברהם אלמליח). כן הקדיש הגיליון דיון במצבן של קהילות יהודיות ספציפיות בארצות המזרח, ולתופעות מסויימות בקרבם, כגון מקומם של יהודים בספרות הערבית (על כך כתב יהושע בן חנניה). כתב-העת עסק פעמים רבות ביחסי ספרדים-אשכנזים בארץ ישראל ובמדינת ישראל, ובשאלה של אפלייה שיטתית של ספרדים והשליטה האשכנזית ברוב המוסדות, וכן בבעיות חברתיות ספצפיות, כגון שאלות של חינוך, או עיסוק בתופעת ילדי הרחוב, למשל על-ידי דוד סיטון. סוגיות של הפוליטיקה הפנים ישובית או ישראלית העסיקו את כתב-העת, למשל בנוגע לבחירת הרב הראשי, וכמובן בהקשר של השתתפותם של אנשי מערכת כתב-העת, ובראשם אליהו אלישר, במערכת הפוליטית ובמערכות הבחירות השונות. כתב-העת כלל פינות של ספרות (בהם תרגומים מן הסופר המצרי תופיק אלחכים), שירה ולשון, והשתדל להביא מן התרבות הספרדית והמזרחית, למשל תרגומים של משה אטיאס מן הפולקלור בספרדית-יהודית ודבריו של אברהם בן-יעקב מן הפולקלור המזרחי. כן נכללו בכתב-העת ידיעות מן השואה ומן המלחמה, ופינות זיכרון לנפטרים. כותבים נוספים שתרמו לכתב-העת: משה דוד גאון, יעקב טולידאנו, יצחק לוי, יוסף מיוחס, בן ציון מאיר חי עוזיאל (שהיה הראשון לציון), יוסף רבלין, יהודה רצהבי ואחרים. כתב-העת נקט קו מתון בענייני הסכסוך הציוני-ערבי, וטען בכל-עת לצורך בהידברות עם הצד הערבי; בדיאלוג, נטען בכתב-העת, יש להישען על היסוד היהודי הספרדי הדובר ערבית, בניגוד לרתיעה האשכנזית (שפורשה לא פעם כמתנשאת) מדיאלוג והיפתחות אל העולם הערבי. במובן זה כותרת כתב-העת, ראשית "המזרח" ולאחר מכן "הד המזרח", העידה הן על הצעת כיוון ביחסים האשכנזים-ספרדיים, והן על הצעת כיוון ליחסי התנועה הציונית עם סביבתה. כתב-העת ביקש להעניק קול לספרדים בישוב בארץ-ישראל המנדטורית, ולאחר מכן לעדות המזרח השונות במדינת ישראל, והן לשמש במה לדיון במתרחש בעולם הערבי, במטרה לקרב נושאים אלו למודעות הקורא העברי, ולאזן במעט את האוריינטאציה של הישוב האשכנזי, שהעדיף את הדיאלוג עם מעצמות המערב או עם תרבות מזרח-אירופה. הקו המתון ננקט הן על-ידי המערכת, ששיקפה את עמדתו האישית המוצהרת של אליהו אלישר, והן על-ידי מאמרים של אורחים בגיליונות, ביניהם למשל מאמר של יהודה לייב מאגנס, נשיאה הראשון של האוניברסיטה העברית בירושלים ואיש "ברית שלום", שקרא להקמת פדרציה ערבית-יהודית בארץ-ישראל
[ + הצג עוד ]
אפשרויות שימוש: למידע נוסף לחצו כאן

העיתון הועלה לאתר בעזרת: