⁨⁨הבקר⁩⁩

ראשון
שני
שלישי
רביעי
חמישי
שישי
שבת
⁨1⁩ שבת, 1 מאי 1965
⁨2⁩ ראשון, 2 מאי 1965
⁨1⁩ גיליון
⁨3⁩ שני, 3 מאי 1965
⁨1⁩ גיליון
⁨4⁩ שלישי, 4 מאי 1965
⁨1⁩ גיליון
⁨5⁩ רביעי, 5 מאי 1965
⁨1⁩ גיליון
⁨6⁩ חמישי, 6 מאי 1965
⁨7⁩ שישי, 7 מאי 1965
⁨1⁩ גיליון
⁨8⁩ שבת, 8 מאי 1965
⁨9⁩ ראשון, 9 מאי 1965
⁨1⁩ גיליון
⁨10⁩ שני, 10 מאי 1965
⁨1⁩ גיליון
⁨11⁩ שלישי, 11 מאי 1965
⁨1⁩ גיליון
⁨12⁩ רביעי, 12 מאי 1965
⁨1⁩ גיליון
⁨13⁩ חמישי, 13 מאי 1965
⁨1⁩ גיליון
⁨14⁩ שישי, 14 מאי 1965
⁨1⁩ גיליון
⁨15⁩ שבת, 15 מאי 1965
⁨16⁩ ראשון, 16 מאי 1965
⁨1⁩ גיליון
⁨17⁩ שני, 17 מאי 1965
⁨1⁩ גיליון
⁨18⁩ שלישי, 18 מאי 1965
⁨1⁩ גיליון
⁨19⁩ רביעי, 19 מאי 1965
⁨1⁩ גיליון
⁨20⁩ חמישי, 20 מאי 1965
⁨1⁩ גיליון
⁨21⁩ שישי, 21 מאי 1965
⁨1⁩ גיליון
⁨22⁩ שבת, 22 מאי 1965
⁨23⁩ ראשון, 23 מאי 1965
⁨1⁩ גיליון
⁨24⁩ שני, 24 מאי 1965
⁨1⁩ גיליון
⁨25⁩ שלישי, 25 מאי 1965
⁨1⁩ גיליון
⁨26⁩ רביעי, 26 מאי 1965
⁨1⁩ גיליון
⁨27⁩ חמישי, 27 מאי 1965
⁨1⁩ גיליון
⁨28⁩ שישי, 28 מאי 1965
⁨1⁩ גיליון
⁨29⁩ שבת, 29 מאי 1965
⁨30⁩ ראשון, 30 מאי 1965
⁨1⁩ גיליון
⁨31⁩ שני, 31 מאי 1965
⁨1⁩ גיליון
מחפש...

אודות העיתון

כותר: ⁨⁨הבקר⁩⁩
זמינוּת באתר: 11 אוקטובר 1935 - 31 דצמבר 1965 (8,602 גיליונות; 47,318 עמודים)
שפה: ⁨עברית⁩
אזור: ⁨המזרח התיכון⁩
מדינה: ⁨ישראל⁩
עיר: ⁨תל אביב⁩
אוסף: ⁨מדור עיתונות הישוב ומדינת ישראל⁩
תדירות: ⁨יומון⁩
המקור מהאוסף של: ⁨הספרייה הלאומית⁩
תיאור:
הבקר היה עיתונם של החוגים האזרחיים ומפלגת הציונים הכלליים. הוא החל להופיע ב-11 באוקטובר 1935 ויצא לאור במשך כשלושים שנה עד לסגירתו. היוזמה להוצאת עיתון שיפנה אל שכבות הביניים ביישוב היהודי הועלתה על ידי אנשים שונים בעיקר על רקע ירידת השפעתו של 'דואר היום'. מאיר דיזינגוף, ראש עיריית תל אביב וסגנו-יורשו ישראל רוקח, פעלו במשך חודשים ארוכים לגייס קבוצת בעלי הון להשקעה בעיתון. הוצאתו לאור בסתיו 1935 נועדה לשרת את המחנה האזרחי, בטווח המיידי, לקראת הבחירות הצפויות למועצת עיריית תל-אביב. בטווח הארוך, קיוו מייסדיו להשפיע באמצעות הבקר על השיח הציבורי ביישוב ולהעניק קול לאנשי המעמד הבינוני שלא זכו לדעתם למקום הולם ולהשפעה מספקת בחיי היישוב היהודי. ואכן, מעל גבי הבקר ניתן למצוא ביטוי לקולם ולאינטרסים של בעלי ההון, התעשיינים, הסוחרים, בעלי המלאכה, הפרדסנים והאיכרים בכלל, לצד יומרה לבטא את קולו של האזרח הפשוט, הציוני הכללי, שאינו מעורב בפעילות פוליטית ואינו קשור באידיאולוגיה נוקשה כזו או אחרת. דגש רב יחסית לעיתונים אחרים ניתן בעיתון לסוגיות כלכליות יומיומיות. ב-1941, עם הקמת 'האיחוד האזרחי', המסגרת הפדרטיבית של החוגים האזרחיים, עבר העיתון לבעלותו. הוא היה קרוב לברית הציונים-הכלליים - הזרם השמרני יותר בקרב הציונים הכלליים (ב'), להבדיל מהזרם הפרוגרסיבי יותר (א'), אך לאורך שנות הארבעים ידעו יחסים אלה עליות ומורדות שהביאו לעזיבתו של פרץ ברנשטיין את עמדת העורך לתקופת מה. עם הקמת המדינה והפיכת ראשי 'האיחוד האזרחי' לגורם דומיננטי בתוך מפלגת 'הציונים הכלליים', הועברה הבעלות על העיתון למפלגה. ישראל רוקח עמד בראש המערכת עד פטירתו ב-1959. בפרקי זמן שונים פקדו את הבקר קשיים כלכליים ניכרים, אך לאורך שנות הארבעים וראשית שנות החמישים היה העיתון רווחי ואף רכש לעצמו בנין בן ארבע קומות ומכונת דפוס. בתקופת המנדט אימץ הבקר לרוב את עמדת המוסדות הלאומיים בשאלת היחס לשלטון הבריטי. הוא הסתייג מפעולות האצ"ל ולח"י ודרש מהם לקבל את מרות היישוב היהודי. כך לדוגמא, לאחר מותו של אברהם שטרן, בפברואר 1942, זיכה אותו הבקר בכינוי 'נפש תועה בישראל'. מחד, הוא מתח ביקורת על המדיניות הבריטית בארץ ואף נסגר כמה וכמה פעמים על-ידי השלטונות. מאידך, הוא הואשם לעיתים, על רקע מערכת היחסים הטובה שהתקיימה בין ראשי המערכת לבין הפקידות הבריטית הבכירה, בקו פשרני מדי ביחס למאבק היישוב היהודי. במרץ 1940 התפרצו לבית הדפוס של העיתון צעירים והשחיתו אותו בטענה שהבקר נמנע מלאמץ את הקו המשותף של העיתונים הציוניים כנגד חוקי הקרקעות הבריטיים שהגבילו את רכישת האדמות על ידי יהודים בארץ. עמדת הבקר במהלך מלחמת העצמאות, שילבה בין פטריוטיות לאומית כללית, שיישרה קו עם הגישה האקטיביסטית של דוד בן-גוריון, לבין ביטויים של מתינות ופשרנות יחסית. הבקר הקפיד לשלב ולאזן בין מסרים של מחויבות לאומית למאמץ המלחמה לבין דרישה להביא בחשבון את המחיר הכבד שנדרש הציבור הרחב לשלם בתקופה הסוערת של מלחמת העצמאות. הוא ביטא הסתייגות מתהליכי לוואי מיליטריסטיים שפגעו בחברה האזרחית וביקש לשרש מגמות של ביטול חשיבותם של החיים האזרחיים בתואנה של שעת חירום. רבים מהכותבים ראו עצמם כמבטאי הליברליזם, בראש ובראשונה, בתחום הכלכלי, אך לא אחת נשאו גם את דגל חירויות הפרט וזכויות האדם, בחברה הישראלית המתהווה. לשיא התפוצה הגיע הבקר עם גבור התמיכה הציבורית במפלגת 'הציונים הכלליים' על רקע הקשיים הכלכליים של מדינת ישראל הצעירה שכרעה תחת נטל קליטת העלייה הגדולה. בשלב זה, התנקזה לעבר המפלגה הביקורת של רבים מהאזרחים הוותיקים שנמנו עם מעמד הביניים כמהו למיתון האקלים הקולקטיביסטי, על מה שנראה כתובענות ממשלתית,. נישא על גבי מגמה זו הגיע העיתון ב-1950 לתפוצת שיא של 13500 עותקים. לאורך שנות החמישים ירדה תפוצת העיתון ובשנותיו האחרונות הגיעה אל מתחת ל-4000 עותקים. תהליך שקיעת הזרם הציוני-כללי בחברה הישראלית והתחזקות העיתונות הבלתי מפלגתית השתקף במצבו הכלכלי של הבקר ובהשפעתו המצומצמת. העיתון ניסה להתמודד לאורך כל שנות קיומו עם ההגמוניה של תנועת העבודה, ביטא את האינטרסים של החוגים הבורגנים בעיר ובהתיישבות הכפרית וביקש לזקוף את קומתו של ציבור האזרחים הרחב (שאינו מאורגן בהסתדרות הכללית) העומל מדי יום ומואשם כ'בורגני'. אחיזתם העמוקה יחסית של 'הציונים-הכלליים' במישור המוניציפלי הביאה לעיסוק מודגש בנעשה בשלטון המקומי. הבקר דרש להקצות משאבים כלכליים ניכרים לרשויות המקומיות, 'התאים הראשוניים של המדינה היהודית', שנשאו בנטל ההתמודדות עם קליטה, חינוך, בריאות ועזרה סוציאלית ולחזק את מעמדם לעומת השלטון המרכזי, שנשלט על-ידי מפא"י. העיתון נאבק גם על מקומם של החוגים האזרחיים בתודעה הציבורית ובזיכרון הקולקטיבי הישראלי. במוקד האתוס הציוני של העיתון נמצאה תל-אביב, בה שלטו 'הציונים הכלליים' עד 1955. בהיותה העיר הראשונה והגדולה בישראל סימלה עבורם תל-אביב את המהפכה הלאומית היהודית, לא פחות מהחלוציות הקיבוצית שהועלתה על נס על ידי תנועת העבודה. מקום מודגש ניתן גם למושבות העלייה הראשונה שהוכתרו כחלוצות המעש הציוני שקדמו לפועלה של העלייה השנייה. הבקר שימש החל מקיץ 1961 ביטאונה של המפלגה הליברלית המאוחדת שקמה באותה עת, בעקבות האיחוד בין 'הציונים הכלליים' והמפלגה הפרוגרסיבית. מפלגה זו שהתיימרה ליצור אלטרנטיבה ליברלית לשלטון מפא"י לא האריכה ימים. באפריל 1965, עם הקמת גח"ל, הברית הפוליטית בין תנועת החרות למפלגה הליברלית (בה נותרו בעיקר יוצאי הציונים הכלליים), היה ברור שקץ הבקר קרב. תפוצת העיתון היתה בשפל המדרגה לאחר שלא הצליח למשוך אליו את שכבות הביניים בציבור הישראלי שהעדיפו לקרוא את העיתונות הבלתי-מפלגתית. הגיליון האחרון של העיתון יצא ביומה האחרון של שנת 1965 ורק חלק מחברי המערכת ומהכותבים מצאו את ביתם החדש ביומון החדש שהקים גח"ל – 'היום'. בעלי התפקידים והכותבים שמואל פרלמן היה העורך המייסד של הבקר אולם יוסף הפטמן ופרץ ברנשטיין ערכו את העיתון במשותף לאורך כמעט שני העשורים הראשונים לקיומו והתוו את צביונו. הפטמן, עיתונאי וותיק ממזרח אירופה, היה אחד מראשי אגודת העיתונאים בארץ וכן סופר, משורר ומתרגם. פרץ ברנשטיין עמד לצידו (להוציא הפוגות קצרות) בראש המערכת, אף כי עיקר פעילותו היתה בזירה הפוליטית כמנהיג הציונים-הכלליים ב', ולימים כחבר הנהלת הסוכנות, כחבר כנסת וכשר המסחר והתעשייה. עם פטירת הפטמן החליפו יעקב גרומן ולאחריו גבריאל צפרוני. השניים נאלצו להתמודד עם תהליכי הצמצום בתפוצת העיתון עד לסגירתו. יצחק זיו-אב מראשי התאחדות האיכרים היה מזכיר המערכת עד הקמת המדינה. בין העיתונאים הבולטים היו אלתר דרויאנוב, יעקב רבינוביץ', י"ח רבניצקי, שמריהו גורליק, בן ציון כ"ץ, שריה שפירא (ש. שריה), יצחק אייזנברג, גרשון הל, אהרון ראובני (עורך הלילה). שנים מכותביו הפכו לימים לעורכי העיתונים הבלתי מפלגתיים בישראל, הרצל רוזנבלום ב'ידיעות אחרונות' ואריה דיסנצ'יק ב'מעריב'. בשנותיו האחרונות כתבו בעיתון גם יגאל ידין, חיים לסקוב וישראל אלדד. על אף היותו של הבקר, השופר המפלגתי של האיחוד האזרחי והציונים הכלליים, ניתן בו מקום רב יחסית לכותבים שהזדהו עם מפלגות אחרות ולקולות מגוונים. במדור הספרותי של הבקר, שזכה מ-1955 בשם 'טורי ספרות', פרסמו את שיריהם, בין היתר, שאול טשרניחובסקי, אורי צבי גרינברג וזלמן שניאור. על עורכי המדור נמנו ברוך קרוא (קרופניק), סופר, עורך ומתרגם ובשנים האחרונות - זיסי סתווי. מדור הספורט של העיתון, 'ספורט הבקר', היה מהמוקדמים והנרחבים בעיתונות היישוב. מייסדו ועורכו היה אלכסנדר אלכסנדרוני (אלכסנדרוביץ) שעסק בתחום עוד בטרם עלייתו ארצה מפולין. לצידו פעל כתב הספורט הצעיר ומי שלימים יניח את היסוד לשידורי הספורט ברדיו בישראל, נחמיה בן-אברהם (גולדברג). מדור נוסף בהבקר כוון לבני הנעורים 'לנוער ולילד' ובין קיץ 1943 לאביב 1948 יצא לאור גם השבועון 'הבקר לילדים', בעריכת יעקב חורגין. ד"ר אמיר גולדשטיין
[ + הצג עוד ]
אפשרויות שימוש: למידע נוסף לחצו כאן

העיתון הועלה לאתר בעזרת: