⁨⁨דער יוד⁩⁩

ראשון
שני
שלישי
רביעי
חמישי
שישי
שבת
⁨1⁩ שישי, 1 פברואר 1901
⁨2⁩ שבת, 2 פברואר 1901
⁨3⁩ ראשון, 3 פברואר 1901
⁨4⁩ שני, 4 פברואר 1901
⁨5⁩ שלישי, 5 פברואר 1901
⁨6⁩ רביעי, 6 פברואר 1901
⁨7⁩ חמישי, 7 פברואר 1901
⁨1⁩ גיליון
⁨8⁩ שישי, 8 פברואר 1901
⁨9⁩ שבת, 9 פברואר 1901
⁨10⁩ ראשון, 10 פברואר 1901
⁨11⁩ שני, 11 פברואר 1901
⁨12⁩ שלישי, 12 פברואר 1901
⁨13⁩ רביעי, 13 פברואר 1901
⁨14⁩ חמישי, 14 פברואר 1901
⁨1⁩ גיליון
⁨15⁩ שישי, 15 פברואר 1901
⁨16⁩ שבת, 16 פברואר 1901
⁨17⁩ ראשון, 17 פברואר 1901
⁨18⁩ שני, 18 פברואר 1901
⁨19⁩ שלישי, 19 פברואר 1901
⁨20⁩ רביעי, 20 פברואר 1901
⁨21⁩ חמישי, 21 פברואר 1901
⁨1⁩ גיליון
⁨22⁩ שישי, 22 פברואר 1901
⁨23⁩ שבת, 23 פברואר 1901
⁨24⁩ ראשון, 24 פברואר 1901
⁨25⁩ שני, 25 פברואר 1901
⁨26⁩ שלישי, 26 פברואר 1901
⁨27⁩ רביעי, 27 פברואר 1901
⁨28⁩ חמישי, 28 פברואר 1901
⁨1⁩ גיליון
מחפש...

אודות העיתון

כותר: ⁨⁨דער יוד⁩⁩; צייטשריפט פיר אלע יודישע אינטערעסען
זמינוּת באתר: 1 פברואר 1899 - 31 דצמבר 1902 (180 גיליונות; 2,923 עמודים)
שפה: ⁨יידיש⁩
אזור: ⁨מזרח אירופה⁩
מדינה: ⁨פולין⁩
עיר: ⁨קרקוב⁩
אוסף: ⁨המדור לעיתונות יידיש⁩ / ⁨המדור לעיתונות יהודית בפולין⁩
תדירות: ⁨שבועון⁩
המקור מהאוסף של: ⁨הספרייה הלאומית⁩
תיאור:
דער יוד' ('היהודי'); שבועון (בהתחלה: דו-שבועון) שהופיע בין השנים 1902-1899; נערך בורשה ונדפס בקרקוב. הופעתו של 'דער יוד' מסמן שלב חדש בהתפתחותה של עיתונות יידיש במזרח אירופה בפרט ושל תרבות יידיש המודרנית בכלל. שני השבועונים ביידיש שהופיעו ברוסיה הצארית במחצית השנייה של המאה הי"ט, 'קול מבֿשׂר' ו'יודישעס פֿאַָלקס-בלאַט', היו פרי יוזמתם של העורך אלכסנדר צדרבוים. הקשיים העצומים שהשלטונות הצאריים הציבו על דרכה של עיתונות יידיש גרמו לכך שעם הפסקת הופעתו של 'יודישעס פֿאָלקס-בלאַט' ב-1890 לא נותר אף פרסום פריודי ביידיש בארץ שבה חיו חמישה מיליון יהודים, שרובם הגדול היה אז דובר יידיש. 'דער יוד' מילא את החסר הזה, ולו במעט, והיה בו מן החידוש – מבחינת הגוף שעמד מאחוריו, וכמו כן מבחינת תוכנו וצורתו. 'דער יוד' היה הפרסום הפריודי הראשון ביידיש במזרח אירופה שהמו"ל שלו לא היה אדם פרטי אלא גוף ציבורי – הוצאת 'אחיאסף', ההוצאה לאור העברית, שפעלה בוורשה ברוח ציונית ובהשראתו של אחד העם. עצם העובדה שההוצאה הזאת (המו"ל של 'לוח אחיאסף' ושל 'השלח') החליטה לפרסם כתב-עת ביידיש מוכיחה את עליית מעמדה התרבותי. הגיליון הראשון הופיע בינאר 1899 (התאריך הלועזי: 5 בפברואר). לצורך הוצאתו של 'דער יוד' הזמין המו"ל את יהושע חנא רבניצקי (1944-1859) לבוא לוורשה, והוא היה לעורכו הראשון, אף ששהה בעיר הזאת זמן קצר וניהל את עיקר עבודת העריכה מאודסה. מגל' 21 ב-1899 התמנה לעורך הפעיל הציוני ואיש החינוך יוסף לוריא (1937-1871), והוא שימש בתפקיד זה עד לסגירתו של השבועון בסוף 1902 (בדרך כלל לא צוין תפקידו כעורך על גבי השבועון). מערכת השבועון הייתה בורשה, אך כיוון שהשלטונות הצאריים לא רצו להעניק רישיון להוציא שבועון ביידיש הוא נדפס בקרקוב, וממנה נשלחו הגיליונות המודפסים לוורשה לשם הפצה, לאחר שעברו את הצנזורה. הדבר גרם לעיכוב רב בהפצת השבועון למנויים, ובעצם מנע מ'דער יוד' את האפשרות להיות שבועון המבוסס על חדשות היום. בשנות קיומו היה משקלו של החומר הספרותי והעיוני ניכר הרבה יותר ממשקלו של החומר החדשותי. הכותרת ותת-הכותרת של השבועון היו משמעותיות: לעומת הדגש על 'העם' בכותרת של 'יודישעס פֿאָלקס-בלאַט' הכריז דער יוד על כך שהוא 'צײַטשריפֿט פֿיר אַלע יודישע אינטערעסען' ('כתב-עת לכל העניינים היהודיים'), והיה בכך משום הגבהת מעמדו של השבועון ביידיש. מבינת הפצתו נרשם בשני צדיה של הכותרת את מחירו עבור המנויים: מצד ימין פורט המחיר עבור אוסטריה-הונגריה, גרמניה, ארץ ישראל, 'ארצות אחרות', אמריקה ואנגליה, ואילו מצד שמאל המחיר עבור רוסיה. בכך היה 'דער יוד' הפרסום הפריודי הראשון ביידיש ששאף לתפוצה כלל-עולמית. רשימת המפיצים שלו, שהתפרסמה מדי פעם בגיליונותיו, כלל שמות מארצות הברית, אנגליה וארץ ישראל, אבל אין ספק שרוב המנויים באו מתוככי הקהילות בתחום המושב ברוסיה הצארית, ורשימת המפיצים המפורטת מלמדת באיזה יישובים היו אמורים להימצא מנויים של השבועון. המאמר הפותח את 'דער יוד' מבשר הן את סגנונו הן את תוכנו של כתב העת, אך ההשוואה בין התכנית ובין מימושה מגלה פערים מעניינים. המונח המרכזי במאמר הפתיחה הוא 'פֿאָלק' ('עם'), ולעתים מופיעים גם המונחים המקבילים 'אומה' ו'נאַציע'. הופעתו של 'דער יוד' ותוכנו המגוון אכן עומדים בסימן ההתעוררות הלאומית, והציונות נראית בו כאחד מלבושיה המרכזיים. המונח 'פֿאָלק' נתפס במאמר הפותח את 'דער יוד' לא במשמעות של 'המון העם' הפשוט (השימוש הרווח בשבועונים ביידיש במאה הי"ט) אלא כציבור בעל מודעות עצמית על תולדותיו וגורלו, ואם הוא אינו כזה שומה על השבועון לתרום את תרומתו בנידון. לכן המחבר האנונימי של מאמר הפתיחה (שיש לזהותו כנראה עם י"ח רבניצקי) מדבר רבות על הצורך לטפח את התודעה ההיסטורית היהודית, הן בצורת סיפורים היסטוריים והן בצורת מונוגרפיות. מאמר זה מדבר על התקווה לחידוש היישוב היהודי בארץ ישראל ותחיית העברית, ועם זאת נמנע מלנקוט בקו ציוני מובהק. מי שהבין היטב את המעמד החדש שעורך השבועון העניק ליידיש היה אחד העם, שמחה נגד תפיסתו במאמר היחיד אותו פרסם ב'דער יוד' (זה היה גם מאמרו היחיד ביידיש; הוא חתום עליו לא כ'אחד העם' אלא בכינוי 'א-ד-ם') ('ווער איז "דער ייִד"? אויך אַ בריוו צום רעדאַקטער', גל' 7, אפריל 1899). אחד העם דוגל בו בתפיסה המקנה ליידיש תפקיד מצומצם מאוד, כשפה שנועדה ל'המון העם הפשוט', ואילו העברית היא השפה שצריכה למלא את צרכיו התרבותיים הגבוהים יותר. העורך האנונימי ענה לו בסיום המאמר, ובתשובתו הוא ממשיך לעמוד על דעתו המקורית בדבר ערכו הצפוי של שבועון ביידיש. כדי להשיג את המטרות שהשבועון הציב לעצמו הוא מבטיח במאמרו הפותח לפרסם מאמרים בתחומים ברורים, והסדר המוצע חשוב לא פחות מאשר החלוקה הפנימית: 1. מאמרים פובליציסטיים; 2. ספרות יפה; 3. [מאמרים] מדעיים; 4. [מאמרים] היסטוריים; 5. ביקורת [ספרותית], 'אין פּראָסט ייִדיש פֿאַר אונדזער פֿאָלק' ('ביידיש פשוטה עבור עמנו'). במשך שנות קיומו 'דער יוד' אכן כלל חומרים בכל התחומים הללו, אך משקלם היה הפוך מן הסדר המוצע במאמר הפתיחה: החלק הספרותי היה העשיר והמגוון ביותר בכתב העת, ובדיעבד אפשר לומר שבו טמונה עיקר תרומתו של 'דער יוד' לפיתוחה של תרבות יידיש החדשה; לעומת זה החלק הפובליציסטי מילא תפקיד משני בשבועון, אף כי עורכיו הקפידו שהוא יהיה נוכח בכל אחד מגיליונותיו. בין הסופרים שפרסמו מיצירותיהם ב'דער יוד' אפשר למנות את מנדלי מוכר ספרים, אשר הפרק הראשון מזיכרונותיו בגוף שלישי, 'שלמה רב חיימס' (בנוסח העברי: 'בימים ההם') הופיע מיד לאחר מאמר הפתיחה של השבועון; שלום עליכם פרסם כאן פרקים מ'טבֿיה דער מילכיקער' ו'מנחם-מענדל', הסדרה 'די שטאָט פֿון די קליינע מענטשעלעך' ('עירם של האנשים הקטנים'), בה הוא הניח את היסוד לדימוי המחודש של העיירה היהודית בכתיבתו, וכמה מן הסיפורים שנכללו בסדרה 'מעשׂיות פֿאַר ייִדישע קינדער'. סיפוריו של פרץ ל'דער יוד' משמעותיים ביותר מבחינת סימון התפנית הספרותית המתגלה בהם: סיפוריו 'אויב נישט נאָך העכער' ('אם לא למעלה מזה'), 'אַ גילגול פֿון אַ ניגון', 'צווישן צוויי בערג' ('בין שני הרים'), 'משנת חסידים' ועוד, היה אבני יסוד בסדרה שלו 'חסידיש' / 'חסידות', ועם הופעתם הראשונה הם בישרו את המהלך הנאו-חסידי בכתיבתו. לצד פרסומם של יצירות היסוד הללו של שלושת הקלסיקונים של ספרות יידיש הופיעו ב'דער יוד' גם סיפורים ורומנים של בני דורם – יעקב דינזון, מרדכי ספקטור ועוד. בין בני הדור השני יש להזכיר ששלום אש פרסם את סיפור הבכורה שלו ב'דער יוד', ובשבועון זה הופיעו סיפוריהם הקצרים של אברהם רייזן, ה"ד נומברג ועוד. חלקה של השירה היה צנוע יותר, והיחס בין שני האפיקים האלה – פרוזה ושירה - משקף את משקלם היחסי בספרות יידיש במזרח אירופה עד למלחמת העולם הראשונה. אך דווקא בתחום השירה התגלה ב'דער יוד' חידוש משמעותי: השתתפותם של משוררי יידיש בארצות הברית - מוריס רוזנפלד, אברהם ליסין ויהואש. בכך הפך 'דער יוד' לבמה ספרותית אשר גישרה בין שני מרכזיה של ספרות יידיש בעת ההיא. בין המשוררים שחיו אז במזרח אירופה יש לציין את תרומתו של שמעון פרוג, את 'דאָס לעצטע וואָרט' ('דבר אחרון') של ביאליק, הגילוי המשמעותי הראשון של העמדה הנבואית בשירתו (שבאה לביטוי דווקא ביידיש). ב'דער יוד' פורסם לראשונה גם שירו של מרק ורשבסקי 'דער אַלף-בית', שהיה ברבות השנים לפזמון הידוע ביותר במרחביה של תרבות יידיש. בפרסומו הראשון נשא שיר זה תת-כותרת 'אַ פֿאָלקסליד' ('שיר עם') והוא הוקדש ל'שלום ראַבינאָוויטש', הוא שלום עליכם. בסיכומו של דבר אפשר לומר שרוב דברי הספרות שהתפרסמו ב'דער יוד' עמדו בסימן הנטישה של עמדות הביקורת המשכילית של המאה הי"ט והחלפתן בכמיהה נאו-רומנטית, לעתים חשופה יותר ולעתים מובלעת. בכך פתח 'דער יוד' תקופה חדשה בספרות יידיש. התכנים הפובליציסטיים ואפילו החומר החדשותי שהיו חלק אורגני בשבועון מאירים מהלך ספרותי ותרבותי זה מזווית אחרת: הם עומדים בסימן ההדגשה על עממיות ורגש קהילתי מזוככים ומודעים לעצמם. במאמרים ובחדשות בשבועון חוזר פעמים רבות הביטוי 'בײַ אונדז' ('אצלנו'), גם כשמדובר בתיאור הנעשה בקהילה יהודית מקומית וגם כשמדובר ביהודי רוסיה בכלל, והפנייה לקוראים בגוף שני רבים – לשון 'אתם' – רווחת ביותר. הסגנון של קטעי הספרות היפה (בפרוזה), הפובליציסטיקה ואפילו החדשות נוטים להדגיש את הסגנון הדיבורי, זה היוצר יחס אינטימי עם הקורא; עם זאת מדובר בסגנון ענייני, שאינו גולש לפטפטנות ולארכנות. העובדה שחלק ניכר מן הסיפורים ב'דער יוד' (בייחוד אלה של פרץ) מנוסחים כמונולוגים בעל פה הפונים אל נמען נוכח או נסתר תורמת להעצמת המגמה הזאת. מבחינה לקסיקלית מילא 'דער יוד' תפקיד חלוצי בעיתונות יידיש בביסוסו של התקן הלשוני, זה הנקי ממילים ממוצא סלבי שאינן מקובלות על רוב יהודי מזרח אירופה, מאותן מלים עבריות המקרינות אווירה של עולם מסורתי שאבד עליו כלח וגם ממלים מגורמנות ('דײַטשמעריזמען'). ספק אם בכל תולדותיה של עיתונות יידיש ניתן להצביע על פרסום אחר שהקפיד על רמה לשונית גבוהה כל כך כמו 'דער יוד'. רובו המוחלט של החומר העיוני בשבועון נוגע לתחום היהודי, והחדשות על 'העולם הגדול' תופסות בו מקום שולי. החומר החדשותי קשור בעיקרו של דבר לנעשה אצל יהודי רוסיה הצארית. חלק קטן בהרבה מוקדש לידיעות מן היישוב היהודי בארץ ישראל. ארצות הברית היהודית זוכה לייצוג מועט ביותר, וניכר ש'דער יוד' לא הצליח לגייס כתב קבוע שידווח על הנעשה בה, זאת למרות העובדה ששירת יידיש האמריקנית מצאה כאמור מקום ניכר למדיי בין דפיו של 'דער יוד'. השנים 1902-1899 שבהן הופיע השבועון לא הצטיינו באירועים מסעירים בזירה היהודית במזרח אירופה. לכן מעניין לראות מהם התחומים שלהם מוקדשת הפובליציסטיקה של השבועון: בראש ובראשונה החינוך, כולל הסוגיה של חינוך הנשים, וזאת כחלק מתפיסה כוללת, הגורסת שהעשייה הציבורית היהודית על כל גילוייה היא עניינו המרכזי של השבועון: הוא אינו מקדיש מקום מרכזי לאישים כלשהם (וגם לא לדמויות המרכזיות בתנועה הציונית) אלא לפניהם של חיי הציבור השוטפים. הסופר מרדכי ספקטור ניהל את המדור 'ייִדישע שטעט און שטעטלעך' ('ערים ועיירות יהודיות') בכינוי 'אמת', ומן החדשות הקצרות שבו מצטייר פסיפס עשיר ומגוון עד מאוד של החיים היהודיים. אך אחד ההיבטים המשמעותיים שלהם, ההוויה החסידית בזמנים ההם, ניכרת אך במעט מעל דפי העיתון, וזאת בניגוד להבלטתה בסיפורים של פרץ. מקריאה רצופה בשבועון מצטיירת אפוא מען תמונה סמויה שהחסידות היא עניין של העבר, עולם של זיכרונות ושל אגדות. 'דער יוד' היה כאמור שבועון ציוני, אך רק חלק צנוע יחסית מחומריו הוקדשו לפעילות התנועתית, אלא כשדובר בכינוסם של הקונגרסים הציוניים או אספות ציוניות ארציות. הנחת היסוד הסמויה של השבועון היא שלמרות כל הקשיים יהדות רוסיה צועדת לעבר מודרניזציה, על גילוייה המגוונים. זה ביסודו של דבר תהליך מבורך, אלא צריך לכוונו לאפיקים הלאומיים הרצויים. 'דער יוד' נסגר בסוף 1902 לקראת הופעתו של 'דער פֿרײַנד', העיתון היומי הראשון ברוסיה הצארית, שיוסף לוריא נתמנה לשמש אחד מעורכיו. מצד אחד המעבר מן השבועון לעיתון היומי ביידיש מסמן שלב נוסף ומשמעותי ביותר בהתרחבותה של עיתונות היידיש במזרח אירופה; מצד אחר סגירתו של השבועון מלמדת גם על חולשתה היחסית של מערכת העיתונות ביידיש שהייתה צעירה למדיי, ופעיליה לא האמינו שאפשר לקיים בה בוזמנית גם עיתון יומי וגם שבועון בעל רמה. אכן רוב כותביה של הספרות היפה ב'דער יוד' מצאו את מקומם לאחר מכן מעל דפי 'דער פֿרײַנד'. 'דער יוד' ממופתח במאגר 'מפתח עיתונות יידיש': http://yiddish-periodicals.huji.ac.il. מאגר זה כולל את כל המאמרים שנדפסו בשבועון ונושאים את חתימתו של מחברם – בין אם מדובר בשמו האמתי או בכינוי. למאגר יש אינדקס מפורט לפי נושאים, אשר בשילוב מנוע החיפוש של האתר 'עיתונות יהודית היסטורית' מאפשר גישה נוחה למידע העצום המקופל בין דפיו של שבועון חשוב זה. פרופ' אברהם נוברשטרן
[ + הצג עוד ]
אפשרויות שימוש: למידע נוסף לחצו כאן

העיתון הועלה לאתר בעזרת:

⁨תרומת משפחת קונסטנטינר לכבודה של עדינה צימט-סינגר⁩