⁨⁨דאר היום⁩⁩

ראשון
שני
שלישי
רביעי
חמישי
שישי
שבת
⁨1⁩ רביעי, 1 אפריל 1931
⁨1⁩ גיליון
⁨2⁩ חמישי, 2 אפריל 1931
⁨3⁩ שישי, 3 אפריל 1931
⁨4⁩ שבת, 4 אפריל 1931
⁨5⁩ ראשון, 5 אפריל 1931
⁨1⁩ גיליון
⁨6⁩ שני, 6 אפריל 1931
⁨1⁩ גיליון
⁨7⁩ שלישי, 7 אפריל 1931
⁨1⁩ גיליון
⁨8⁩ רביעי, 8 אפריל 1931
⁨9⁩ חמישי, 9 אפריל 1931
⁨1⁩ גיליון
⁨10⁩ שישי, 10 אפריל 1931
⁨1⁩ גיליון
⁨11⁩ שבת, 11 אפריל 1931
⁨12⁩ ראשון, 12 אפריל 1931
⁨1⁩ גיליון
⁨13⁩ שני, 13 אפריל 1931
⁨1⁩ גיליון
⁨14⁩ שלישי, 14 אפריל 1931
⁨1⁩ גיליון
⁨15⁩ רביעי, 15 אפריל 1931
⁨1⁩ גיליון
⁨16⁩ חמישי, 16 אפריל 1931
⁨1⁩ גיליון
⁨17⁩ שישי, 17 אפריל 1931
⁨1⁩ גיליון
⁨18⁩ שבת, 18 אפריל 1931
⁨19⁩ ראשון, 19 אפריל 1931
⁨1⁩ גיליון
⁨20⁩ שני, 20 אפריל 1931
⁨1⁩ גיליון
⁨21⁩ שלישי, 21 אפריל 1931
⁨1⁩ גיליון
⁨22⁩ רביעי, 22 אפריל 1931
⁨1⁩ גיליון
⁨23⁩ חמישי, 23 אפריל 1931
⁨1⁩ גיליון
⁨24⁩ שישי, 24 אפריל 1931
⁨1⁩ גיליון
⁨25⁩ שבת, 25 אפריל 1931
⁨26⁩ ראשון, 26 אפריל 1931
⁨1⁩ גיליון
⁨27⁩ שני, 27 אפריל 1931
⁨1⁩ גיליון
⁨28⁩ שלישי, 28 אפריל 1931
⁨1⁩ גיליון
⁨29⁩ רביעי, 29 אפריל 1931
⁨1⁩ גיליון
⁨30⁩ חמישי, 30 אפריל 1931
⁨1⁩ גיליון
מחפש...

אודות העיתון

כותר: ⁨⁨דאר היום⁩⁩; עתון יומי, מדיני, ספרותי ומסחרי
זמינוּת באתר: 8 אוגוסט 1919 - 16 פברואר 1940 (4,919 גיליונות; 24,117 עמודים)
שפה: ⁨עברית⁩
אזור: ⁨המזרח התיכון⁩
מדינה: ⁨ארץ ישראל המנדטורית⁩
עיר: ⁨ירושלים⁩
אוסף: ⁨מדור עיתונות הישוב ומדינת ישראל⁩
תדירות: ⁨יומון⁩
תיאור:
הגיליון הראשון של "דואר היום" ראה אור ב-8 באוגוסט 1919, במימונו של בן רובינשטיין, במכונת דפוס ידנית בדפוס עזריאל, ברחוב הסולל בירושלים. העיתון הוקם על-ידי איתמר בן אב"י ואביו אליעזר בן יהודה, שפרשו ממערכת "חדשות הארץ" (שהפך ל"הארץ"). בדבר המערכת בגיליון הראשון ("תכניתנו"), נכתב: "הגיעה העת גם לארץ-ישראל הצעירה, וביחוד לילידי הארץ ההולכים ובוגרים, לצאת אל העולם בשאיפותיהם ובדרישותיהם... צפרי-הדרור אנחנו, שאליהם יחלה הגולה זה אלף שמנה מאות וחמשים שנה. העברים הצעירים אנחנו שעליהם שרו משורריה וכתבו סופריה... מזרחיים שואפים אנו להשאר בכל אשר נלך ובכל אשר נעשה... מזרחיים כאשר היו אבותינו לפנים וכאשר בטח יהיו כל בנינו מחר... ומערביים – יחד עם כל אלה... להשכלה ולקדמה ישתוקק לבנו... הבו-נא לנו חשמל ואורית, הבו-נא לנו אוירון ואלחוט". בן אב"י, העורך, שהיה שותף קודם לכן בעריכת עיתוני אביו, ביקש ליצור יומון חדש שיהיה בו מן הרוח הקלילה של העיתונים הפופלריים של מערב אירופה (בעיקר צרפת), שם שהה מספר שנים, ויספק ידיעות סנסציוניות, רומנים בהמשכים ושירים. כך נוצר בעיתון החדש שעטנז מורכב ומפתיע בין המורשת העיתונאית העברית הבן-יהודאית לבין הז'ורנליזם הסנסציוני ה"צהוב", ויחד עמם תפיסה עצמית "ילידית" ארץ-ישראלית. שמו של העיתון הוא תרגום שם העיתון הבריטי הנפוץ שנחשב עממי, ה"דיילי מייל" (ובאנגלית נקרא עיתונו של בן אב"י: Palestine Daily Mail). מי שהצטרפו אל בן אב"י בהקמת העיתון היו בעיקר ילידי הארץ, שחשו כי עיתון "הארץ" שמרני מדי בעריכתו, ונתון בהשפעה רוסית. העיתון דיווח מחדשות ירושלים והערים הגדולות, המושבות, וכן מן הנעשה בתפוצות היהודיות השונות ובמוסדות התנועה הציונית, ודרך סוכנויות הידיעות מהנעשה בעולם, באירופה, העולם הערבי וארה"ב. כותרת המשנה לעיתון היתה: "עיתון יומי מדיני, ספרותי ומסחרי", ומחירו היה גרוש מצרי אחד. מדור הספרות של העיתון נערך בין השאר על-ידי אביגדור המאירי; כתבו בו בין השאר המשורר אורי צבי גרינברג, המבקר יעקב רבינוביץ', חוקר שירת החול העברית דוד ילין, העיתונאי והמתרגם אברהם אלמאליח, החוקר פרופ' יוסף קלוזנר ואחרים. העיתון ראה אור באופן רציף מאוגוסט 1919 עד יוני 1936. בן אב"י ייבא לארץ בקיץ 1920 את מכונות הסדר הראשונות לעיתונו, שהחליפו את הסדר הידני, מה שגרם לשביתה של עובדי הדפוס במשך מספר שבועות. דואר היום הפך לעיתון בוקר ב-1925, כדי להבדילו מעיתון הארץ שהופיע אחר הצהריים. ב-1928 קוצץ מחירו לחצי גרוש, כדי להתחרות בהארץ ודבר שעלו גרוש. העיתון הגיע בשיאו לתפוצה של 7000 עותקים (המספר על-פי טענות בן-אב"י, ויש שערערו עליו), בדצמבר 1928, תפוצה שהפכה אותו לנפוץ בעיתוני הארץ. בן אב"י השתמש בעיתון כדי להחדיר את חידושיו הלשוניים, כגון "כייס", "מכונית" ו"עצמאות"; העיתונאי אורי קיסרי השתמש ב"דואר היום" לראשונה במילה "צבר" בהוראתה החיובית. בראש העיתון הועמד בדצמבר 1922 המשפט: "אליעזר בן יהודה היה אומר: דבר עברית והבראת". ב-1929 הופיע במוסף השבת של העיתון התשבץ הראשון בעיתונות העברית, שאז נקרא "חידוד מוח". החוקר, המתרגם והעיתונאי אברהם אלמאליח היה מעורב בתקופות שונות בעיתון, אם כעורך אחראי ואם כמו"ל ומנהל. ד"ר מ. רבינזון שימש עורך זמני בזמן חלק מנסיעותיו של בן אב"י. בין הכותבים הבולטים בעיתון בתקופותיו השונות היו: אורי קיסרי, שעבד ככתב בפריז ואחר-כך כמזכיר המערכת, עובד בן-עמ"י (דנקנר), שעבד ככתב בפתח-תקווה, יששכר דב בר-דרורא (דרורי), אלכסנדר אהרונסון, אליהו בן-חורין, ברוך ויינשטיין, גבריאל צפרוני, ואהרן אבן-חן. בשל נסיעותיו התכופות והממושכות של בן אב"י לחו"ל ידע העיתון תקופות שפל רבות, בהן הצטמצמה תפוצת העיתון בעקבות סגנונם של העורכים המחליפים. בתפיסתו של בן אב"י העיתון נועד להיות "שופרם" של ילידי הארץ, בני הדור השני לעלייה הראשונה ובני המשפחות הספרדיות הוותיקות. העיתון היה ימני בענייני כלכלה ופוליטיקה, ועמד כנגד ההגמוניה הסוציאליסטית המתגברת בישוב היהודי בארץ ישראל. העיתון עמד לימין האינטרסים של הפרדסנים במושבות והסוחרים והקבלנים בערים, והטיף לקנטוניזציה של ארץ-ישראל וחלוקתה בין יהודים לערבים. העיתון ביקר בחריפות בכירים בתנועה הציונית כארתור רופין ומנחם אוסישקין, וסיקר באופן ביקורתי את מוסדות התנועה הציונית. עד 1928 היה בין העיתונים היחידים שלא היו מזוהים מפלגתית. חדשות העמוד הראשון בעיתון היו בעלות כותרות דרמטיות ומלאות פאתוס, בגופן גדול, יחד עם כותרות משנה. העיתון הדפיס תמונות בעמוד הראשון, וסיקר בהרחבה מעשי שוד ורצח, רעידות אדמה ושטפונות, תאונות, ספורט ורכילות. מגמותיו של "דואר היום" גררו פולמוסים נרחבים: משה גליקסון האשים ב"הפועל הצעיר" את "דואר היום" בהיותו עיתונות צהובה, וטען שהעיתון "הולך ומזיק מיום ליום לתעודתנו הלאומית והתרבותית". במרץ 1921 בגילוי-דעת בהארץ נטען שדואר היום "חותר מיום ליום כנגד כל מעשי הבניין והתקומה שלנו". בן אב"י ענה על כך בהתרסה בכותבו: "הארץ הוא אולי הגון אך לא עיתון, ודואר היום אינו עיתון הגון - אך הוא עיתון". באוגוסט 1921 עוד נטען ב"הארץ" כי "דואר היום" הוא "עיתון של לבנטינים היוצרים כאן גלות חדשה, חסרת רוח יהודית, איזו מושבה מצרית בתרגום עברי גרוע ונלעג". ב-1928 כתב יצחק לופבן, עורך "הפועל הצעיר" כי "דואר היום" הוא "חזון פאטולוגי כולל המקיף חלקים רבים וגדולים של היישוב העברי... זהו כיום המזון הקלוקל והמבוקש ביותר והנכסף בשדרות רבות של הציבור הארץ-ישראלי". בדצמבר 1928 העביר בן אב"י את העיתון לידידו זאב ז'בוטינסקי, בחוזה חכירה. שבועון הרווזיוניסטים, "הצפון", נסגר שנה וחצי קודם לכן, ובן-אב"י ביקש הפסקה ממלאכת העריכה, וחשב שז'בוטינסקי ימשוך קוראים חדשים. על-פי ז'בוטינסקי, במכתב, חוזה החכירה על העיתון היה לשנתיים. ז'בוטינסקי שינה את העיתון ממסחרי למפלגתי, והתוכן הפך רציני יותר, ואף על פי שבתחילה נרשמה עליה בתפוצה, אחרי זמן קצר השינוי הסגנוני הוביל להצטמצמות התפוצה. בתקופת העיתון כבטאון התנועה הרווזיוניסטית הוא נסגר לתקופות קצרות על-ידי הצנזורה, ואז הופיע לעיתים כהוצאה חד-פעמית תחת הכותרות "ירושלים", "השלום", "היישוב". ביולי 1929 יצא ז'בוטינסקי את הארץ (ולאחר מאורעות תרפ"ט שלטונות המנדט אסרו עליו את הכניסה לארץ), ואף על פי שלא שב לערוך את העיתון שמו המשיך להופיע כעורך הראשי. ז'בוטינסקי העביר את תפקיד העריכה לשלמה גפשטיין, אך שלושה אחרים השתלטו על העריכה: אב"א אחימאיר, וולפגנג פון-וייזל ויהושע ייבין. שלושתם היו קיצוניים מז'בוטינסקי והשיבו את הסגנון הסנסציוני, הפעם למטרות אידיאולוגיות. אב"א אחימאיר פרסם בתקופה זאת טור שנקרא "מפנקסו של פשיסטן". בקיץ 1929 הלהיט העיתון את האווירה סביב הכותל בכותרות כגון: "ירושלים נסערת מהמזימה על יד הכותל המערבי", וועדת החקירה הבריטית לבדיקת מאורעות תרפ"ט ראתה בו גורם מתסיס. בעת דיוני הוועדה, מנובמבר 1929, החל העיתון להוציא גם גיליון ערב בסגנון טבלואידי, לראשונה בעיתונות העברית, עם כותרות ענק ותצלומים על מרבית העמוד הראשון, והדבר הוביל לעליה בתפוצתו. עם תום דיוני הוועדה בוטל עיתון הערב, בדצמבר 1929. בתום תקופת החכירה בת השנתיים, בינואר 1931, ביקש בן-אב"י לשוב לעיתון במתכונתו המסחרית (אחרי שבתקופת החכירה מאמריו האישיים, שעל פי ההסכם היה זכאי לפרסם כפי רצונו, עוררו את התנגדות העורכים החדשים, ולעיתים הם ביקשו את צינזורם). אנשי התנועה הרווזיוניסטית סירבו להשיב את העריכה לבן אב"י, ורק לאחר עימות אלים הם ויתרו על שליטתם במערכת העיתון. הגיליון הראשון לאחר שובו של בן אב"י לתפקיד העורך הראשי של העיתון ראה אור ב-22 בפברואר 1931, ובגיליון זה נוסף המוטו "עיתון יומי עממי". לאחר מכן התחלף המוטו של העיתון ל"ביטאון יהודה העצמאית". לטענת בן אב"י שב העיתון לתפוצה של כ-5000 עותקים ביום, אך העיתון נקלע למשברים כלכליים. ביולי 1933 פרש בן אב"י מן העריכה. לאחר פרישת בן אב"י הפכו שלמה פרלמן (שערך את שבועון האיכרים "בוסתנאי") ופסח גינצבורג לעורכים. עם פרישת פרלמן הפך גינצבורג לעורך היחיד. הכותרת "ביטאון יהודה העצמאית" הוסרה מן העיתון, והנטיה הפוליטית-מעמדית היתה אל המעמד הבינוני העירוני ובני המושבות הותיקות, והסגנון הועתק מן הסנסציוני אל כבד הראש והרציני. העיתון ירד עוד בתפוצתו. ב-1935 מוזג העיתון עם "הבוקר", יומון הציוניים-הכלליים, שהיה בעל קו אידיאולוגי דומה, אך המיזוג כשל. באותה שנה קנה את העיתון ליאו וינץ, מו"ל יהודי-גרמני. הוא העביר את המערכת לתל-אביב, אך באפריל 1936, לאחר חודש, בעקבות המרד הערבי הגדול, חזרה המערכת לירושלים. בירושלים הוחכר העיתון לחברי המערכת, בראשות העורך פסח גינצבורג, אך הוא הצליח בהרחבת תפוצתו רק בירושלים ושקע בקשיים כלכליים. ביוני 1936 נסגר העיתון, אחרי שבעל הדפוס וסוחרי הנייר לא הסכימו לשרתו עוד בשל חובותיו. הגיליונות האחרונים של העיתון הופצו עם העיתון "חדשות אחרונות" שהקימו חברי מערכת "דואר היום". לאחר סגירתו נותרו הזכויות על שמו בידי ליאו וינץ, ובינואר 1940 הוא ניסה להוציא לאור מחדש את דואר היום, בפורמט מצומצם, במשך כחודש, אך סגר אותו בעקבות אי הצלחתו.
[ + הצג עוד ]
אפשרויות שימוש: למידע נוסף לחצו כאן