⁨⁨B'nai B'rith Messenger⁩⁩

ראשון
שני
שלישי
רביעי
חמישי
שישי
שבת
⁨1⁩ שישי, 1 אפריל 1955
⁨1⁩ גיליון
⁨2⁩ שבת, 2 אפריל 1955
⁨3⁩ ראשון, 3 אפריל 1955
⁨4⁩ שני, 4 אפריל 1955
⁨5⁩ שלישי, 5 אפריל 1955
⁨6⁩ רביעי, 6 אפריל 1955
⁨7⁩ חמישי, 7 אפריל 1955
⁨8⁩ שישי, 8 אפריל 1955
⁨1⁩ גיליון
⁨9⁩ שבת, 9 אפריל 1955
⁨10⁩ ראשון, 10 אפריל 1955
⁨11⁩ שני, 11 אפריל 1955
⁨12⁩ שלישי, 12 אפריל 1955
⁨13⁩ רביעי, 13 אפריל 1955
⁨14⁩ חמישי, 14 אפריל 1955
⁨15⁩ שישי, 15 אפריל 1955
⁨1⁩ גיליון
⁨16⁩ שבת, 16 אפריל 1955
⁨17⁩ ראשון, 17 אפריל 1955
⁨18⁩ שני, 18 אפריל 1955
⁨19⁩ שלישי, 19 אפריל 1955
⁨20⁩ רביעי, 20 אפריל 1955
⁨21⁩ חמישי, 21 אפריל 1955
⁨22⁩ שישי, 22 אפריל 1955
⁨1⁩ גיליון
⁨23⁩ שבת, 23 אפריל 1955
⁨24⁩ ראשון, 24 אפריל 1955
⁨25⁩ שני, 25 אפריל 1955
⁨26⁩ שלישי, 26 אפריל 1955
⁨27⁩ רביעי, 27 אפריל 1955
⁨28⁩ חמישי, 28 אפריל 1955
⁨29⁩ שישי, 29 אפריל 1955
⁨1⁩ גיליון
⁨30⁩ שבת, 30 אפריל 1955
מחפש...

אודות העיתון

כותר: ⁨⁨B'nai B'rith Messenger⁩⁩; The Mirror of Southland Jewish activity since local Jewry began
זמינוּת באתר: 29 אפריל 1898 - 30 דצמבר 1977 (3,648 גיליונות; 90,539 עמודים)
שפה: ⁨אנגלית⁩
אזור: ⁨צפון אמריקה⁩
מדינה: ⁨ארצות הברית⁩
עיר: ⁨לוס אנג'לס⁩
אוסף: ⁨המדור לעיתונות יהודית בארה"ב⁩
תדירות: ⁨שבועון⁩
תיאור:

ה-"B´nai B´rith Messenger", נקרא על שם הקהילה המובילה בלוס אנג'לס במאה ה-19. העיתון תיעד את החיים היהודיים בעיר במשך כמעט מאה שנה (1995-1897).

העיתון ראה אור לראשונה בשם "Emanu-El" ב-10 במרץ 1897. שמו היה זהה לשם של העיתון היהודי של סן פרנסיסקו, שהיה אז בן שנתיים ונקרא על ידי ציבור רחב. העיתון מסן פרנסיסקו קיבל את שמו של בית-הכנסת של העיר, שהוקם בימי בהלת הזהב. הרב יעקב פורסנגר (Voorsanger), הרב של קהילת Emanu-El בסן פרנסיסקו מתח ביקורת על חוסר המקוריות של העיתון החדש, ובחודש אפריל 1898, העיתון מלוס אנג'לס שינה את שמו ל" B´nai B´rith Messenger". בכך הלך העיתון בעקבות אחיו מסן פרנסיסקו, כשהחליט לקחת לעצמו את השם של בית הכנסת הרפורמי הבולט בעיר, "B'nai B'rith", המוכר כיום כ-Wilshire Boulevard Temple.

ליונל ל. אדוארדס, יליד סן פרנסיסקו, היה בן 24 ובעל ניסיון מועט בתחום העיתונות כשהוא יסד ופרסם את ה-BBM. עורך העיתון במשך יותר מ-19 שנה היה ויקטור הריס, יהודי מסורתי, שהתגורר עם משפחת אדוארדס והיה ציוני ופעיל בחיי הקהילה היהודית. התקווה הייתה שה-BBM יחנך את יהדות לוס אנג'לס ויספק לה מידע. מדובר היה בקהילה בצמיחה, שבראשית המאה ה-20 מנתה יותר מ-2,000 נפש. עם שינוי שמו של העיתון, אדוארדס עבר לגיליון בפורמט גדול יותר והפיץ עותקים בקרב פרסומים יהודיים ברחבי ארצות הברית וכן עיתונים כלליים ברחבי העיר. העיתון שיקף את אמונתו בעיתונות "מכובדת". בנוסף לתמיכה בציונות, מערכת ה-Messenger תמכה ביישוב יהודים ממזרח אירופה במקסיקו ולא בקליפורניה, ולפני שנת 1917 הוא דגל בניטרליות מצד ארצות הברית במלחמת העולם הראשונה, בטענה שהמדינות האירופיות משני צדי המתרס אוחזות בעמדות אנטישמיות.

עם צמיחתה של הקהילה היהודי בלוס אנג'לס בשנות ה-20 של המאה העשרים, ה-Messenger, שבתחילת דרכו היה פרסום דו-חודשי, הפך לשבועון. העיתון עודד את האחדות בקהילה ותיעד את צמיחתה המתמדת של יהדות לוס אנג'לס.

העיתון דיווח על חדשות מקומיות, לאומיות ובינלאומיות במינונים שונים, לפי הרגישויות של המו"ל והעורך בכל עת. מן הבחינה ההיסטורית, ה-Messenger הוא עיתון חשוב במיוחד, שכן הוא מדווח על מפגשים מקומיים, הרצאות והתנהלותם של רבנים ומנהיגי הקהילה, על ביקורים של דמויות בינלאומיות ועל צמיחתם של המוסדות הקהילתיים היהודיים בעיר. מעת לעת, העיתון כלל גם ידיעון ציוני, דיווחים על ספורט יהודי, חדשות מהוליווד ומאמרי מערכת. הנושאים הנפוצים במאמרי המערכת היו: חינוך יהודי, קריאות לאחדות יהודית והצורך בכך שיהודים שהגיעו זה עתה יצטרפו לבתי הכנסת. מאמר מערכת חריף מסוים הוקיע יהודים שהפרו את האיסור החוקתי על אלכוהול. הרב אדגר מגנין, הרב הבולט של קהילת "בני ברית", כתב גם הוא בעיתון לעתים מזומנות. הרב כתב טור משלו במשך שנים רבות, תחת עורכים אחדים, והתבטא על אודות פעילויות בקהילה, קידם את היחסים בין נוצרים ויהודים ואף סקר סרטים הוליוודיים.

בשנת 1929, עורך הדין ג'וזף קאמינס, שהתגורר בלוס אנג'לס ותקופות שונות היה הבעלים של עיתונים יהודיים בשיקגו, בדטרויט, בטולדו, בסנט לואיס ובקנזס סיטי, רכש את ה-B'nai B'rith Messenger מידי אדוארדס. בראש הגיליון הופיע כעת הכיתוב: "B'nai B'rith Messenger, with the California Jewish Review"

קאמינס והעורכים שלו הטביעו את חותמם על העיתון. הם הפחיתו את מספר העמודים, כללו יותר חדשות מהעולם וכן מדור פיננסי מפורט וגם קיצרו את הטור של הרב מגנין. הם גם הגבילו את הטור של הרב לנושאים דתיים, והעבירו אותו מהעמוד הראשי לסוף, ליד מדור מאמרי המערכת. עמודי מידע ובהם פרטים על בתי כנסת, כתובותיהם, ראשיהם ופירוט בדבר אירועים, בוטלו כליל. העיתון שכר כותבי טורים רבים יותר והפך למגוון יותר בדעותיו.

קאמינס המשיך לפרסם את ה-Messenger בחמישים השנים שלאחר מכן. הוא היה פעיל מאוד בחוגים המקומיים. העיתון וגם קאמינס עצמו היו פריט של קבע בקהילה, גם כיוון שהוא ניהל את העיתון ממשרדו כעורך דין, ובין לקוחותיו היו דמויות הוליוודיות כגון ארול פלין ובטי דייויס. בשנת 1933 קאמינס ארגן חרם על מוצרי יצוא מגרמניה הנאצית. לאחר מכן, כשלוס אנג'לס צמחה מן המרכז לעבר העמקים והפרברים סביב, הוא הרחיב את קהל קוראיו על ידי רכישה של עיתונים קטנים יותר וכך הרחיב את תחום הפעילות שלו וגם את בסיס הלקוחות שלו. משפחות יהודיות נהגו לקחת איתן את ה-Messenger כשהם עברו דירה לשכונות החדשות במרחב העירוני המתרחב של לוס אנג'לס. כתוצאה מכך, בשלב מסוים טען ה-BBM שהוא העיתון האנגלו-יהודי בבעלות עצמאית הגדול ביותר בארצות הברית. בשנות ה-70 וה-80 של המאה ה-20 השתנו הזמנים: ה-Messenger מצא את עצמו מתמודד מול עיתונים יהודיים עצמאיים אחרים וכן מול עיתונים בבעלות פדרציות יהודיות. לאחר מותו של קאמינס בשנת 1980, העיתון שלו נמכר ושמו שונה ל-L.A. Jewish Times.

על אף שבסופו של דבר העיתון פשט את הרגל, ה-Messenger הותיר אחריו אוצר בלום למי שמתעניינים בהיסטוריה היהודית במערב ארצות הברית במאה ה-20. עלייתה של יהדות לוס אנג'לס, הופעתם של יהודים בהוליווד, הקמתם של מוסדות חינוך ותרבות יהודיים בחוף המערבי של ארצות הברית והתפתחותן של צורות ייחודיות של היהדות והקיום היהודי בחוף המערבי, כולם מתועדים מעל דפיו של ה-Messenger.

[ + הצג עוד ]

העיתון הועלה לאתר בעזרת: