The land and its people : an album of original photographs of Israel, dedicated to those who have helped.
Keren Hayesod
ספר
תמונה
| כותר |
Tombeau de Lazare |
|---|---|
| כותרים נוספים |
Tomb of Lazarus Terre-Sainte. Introduction by Abbé Eugène Bossard. Published by La Maison de la Bonne Press, Paris. |
| מחבר/יוצר |
Maison de la Bonne Presse Holy Land Image Collection Lenkin Photo Image Collection Lenkin Family Collection current owner אוסף לנקין University of Pennsylvania Libraries לנקין (משפחה) אוניברסיטת פנסילבניה, אוסף לנקין |
| מוציא לאור |
Unidentified. |
| שנה |
1938 |
| תיאור |
1 item : b&w 24.9 x 19.8 cm ( 9.875 x 7.875 in).. |
| מתוך |
CAJS Image Collection LBO ANO 4915 LBO157CAJS |
| תקציר/הערה |
People outside, in and above the doorway to the tomb of Lazarus |
| שפה |
אנגלית |
| זכויות גישה |
ללא מגבלות בנחלת הכלל |
| מספר מערכת |
997000057830405171 |
| קישורים |
Rosetta Digital Object |
בכל שימוש יש לציין את מקור הפריט בנוסח הבא:
Lenkin Family Collection of Photography at the University of Pennsylvania Librarie
תנאי השימוש:
הנך רשאי/ת להשתמש בפריט באופן חופשי לכל מטרה וללא מגבלות כלשהן. פריט זה שייך לנחלת הכלל (Public Domain) ואינו כפוף לזכויות יוצרים במדינת ישראל.
נבקשך לציין כי הפריט הוא מאוסף הספרייה הלאומית וכן את שם בעל האוסף הרשום במידע המפורט על הפריט בקטלוג הספרייה.
שים לב כי כללי זכויות יוצרים עשויים להשתנות ממדינה למדינה ולכן אם ברצונך לעשות שימוש בפריט מחוץ למדינת ישראל עליך לברר מהם כללי זכויות יוצרים על פי הדין החל באותה מדינה.
למידע נוסף על שירות בירור מצב זכויות היוצרים ותנאי השימוש בפריטים מאוספי הספרייה לחץ כאן.
אם לדעתך נפלה טעות בנתונים המוצגים לעיל או שקיים חשש להפרת זכות יוצרים בפריט, אנא פנה/י אלינו באמצעות דואר אלקטרוני לכתובת: copyright@nli.org.il
לפריט בקטלוג הספריה
יודעים עוד על הפריט? זיהיתם טעות?
אולי יעניין אותך גם
המתנה של עמוס עוז לאמא
הפרק האחרון בסיפור על אהבה וחושך (2002) הרעיש את לבם של קוראיו, והוא השיא שהספר כולו חותר אליו. עוז שִחזר בו בפירוט מדוקדק, ומתוך התאכזרות עצמית, את היומיים האחרונים בחייה של אמו, פַניה קלוזנר, מאז שיצאה מביתה בירושלים ביום חמישי, 3 בינואר 1952, ועד ששמה קץ לחייה בדירת אחותה חיה, ברחוב בן-יהודה בתל אביב, בלילה שבין מוצאי שבת ליום ראשון. מודעת אבל על פטירתה של אמו של עמוס עוז (דבר, 8 בינואר 1952) עצם הדבר לא היה סוד לציבור קוראיו של עוז. כבר ב-1975, ברשימה אוטוביוגרפית שנכתבה עבור לקסיקון 'סופרי העולם' באנגלית, הוא הזכיר את המאורע בשני משפטים קפוצים אך טעונים: 'רק פַניה אמי לא יכלה לשאת את חייה ואיבדה עצמה לדעת בשנת 1952 מרוב אכזבה או געגועים. דבר-מה לא עלה יפה' ('רשימה על עצמי', באור התכלת העזה, 1979, עמ' 207). הנושא הבליח מדי פעם בכתיבתו באופן תמציתי ומרומז-למחצה, כגון בקטע המזעזע הבא, שנכלל בצרור של רשימות העומדות כולן בסימן ההרהורים על המוות: 'הסתכלויות ופירושים', פרוזה, גיליון 13-12, פברואר-מארס 1977, עמ' 6 בספטמבר 1983 שודר בערוץ היחיד של הטלוויזיה הישראלית סרטה של הבימאית אסתר דר 'עמוס עוז – חורף 1983'. הסרט עורר הדים ומתוכו נחרתה בזיכרון הצופים אמירתו של עוז על שלושת התנאים ההכרחיים בעיניו לצמיחתו של סופר: 'גג, סבתא ופצע', ובמיוחד הפצע: 'אם בנאדם נהיה סופר, זה קורה לו בגלל איזה פצע שהיה לו פעם. לא כל מי שקיבל פצע נהיה סופר, יש גם מי שנהיה רוצח או צדיק קדוש כזה, בעל מופת. אבל בלי איזה פצע אין סופר' (נעמי גל, 'מאחורי המלים של עמוס עוז', ידיעות אחרונות, 25 בספטמבר 1983). יש להניח שמקצת הצופים שיערו מהו הפצע שעוז התכוון אליו, גם אם לא חשף אותו במילים מפורשות. מאורע מכריע זה בחייו חזר והוזכר בכתבות דיוקן שהוקדשו לו במשך השנים, ואולי הבולטת בהן היא כתבה מקיפה של יגאל סרנה, שעקבה אחרי תחנות ילדותו ונעוריו של עמוס עוז, ותיארה בפירוט את ימיה האחרונים של אמו, על יסוד ריאיון עם אחותה ועם חברתה הקרובה ('עד מוות', ידיעות אחרונות, 7 ימים, 9 בינואר 1987). באותן שנים כמעט לא דובר עדיין על החותם שמותה של האם טבע ביצירותיו, או על הקשר בין אימהוֹת נוטשות ואובדניות כאווה המבורגר במקום אחר, חנה גונן במיכאל שלי או האֵם בהר העצה הרעה, לבין דמותה הממשית של פניה קלוזנר. דיון כזה היה אז מחוץ לאופק של ביקורת הספרות. רק אחרי שהדברים נחשפו בהרחבה בסיפור על אהבה וחושך כאילו ניתן היתר לעסוק בכך במפורש. 'את מקורו וטיבו של יסוד היתמות המפעפע לכל אורך יצירתו הענפה של עוז חשנו תמיד', כתבה ניצה בן-דב ברשימתה היפה 'מותה – מותו' (הארץ, 4 בינואר 2019), 'אבל אחרי "סיפור על אהבה וחושך", ספרו הווידויי החשוף, אנחנו כבר יודעים על מקורו היטב', והיא מאירה מספר יצירות משלו, שבמרכזן אֵם המסתלקת מחייו של בנה ונמוגה. לכל אלה קדמה רשימה נוגעת ללב, שעוז עצמו פרסם בגיל 13 וחצי, כשנה אחרי מות אמו. זו אחת מיצירותיו הראשונות שראתה אור, עליה חתם בשם עמוס קלוזנר. כְּאֵב היתמות, שהתכסה לימים בהסוואות בדיוניות למיניהן, נגלה כאן בלא כחל וסרק. הארץ שלנו, 4 במארס 1953 (גיליון 24) מתברר כי כמה שבועות קודם לכן עלעל הנער עמוס בחוברת של שבועון הילדים הארץ שלנו (11 בפברואר 1953, גיליון 21), שהוקדשה ל'יום הָאֵם' ועוטרה בתריסר צילומי תקריב של 'ידי אמא' בשלל סיטואציות ביתיות. כאבו של היתום לבש צורה בחיבור מלא רגש חשוף אך מעוצב ומנוסח היטב, שהעיד על הכישרון האמנותי הצפון במחברו. הרשימה 'מתנה לאמא' פורסמה בהארץ שלנו, ב-4 במארס 1953 (אגב, יום אחד לפני מותו של סטאלין). בנימין תמוז, עורך השבועון, ידע לאתר ולטפח בעיתונו באותן שנים כותבים צעירים ומוכשרים. הבולט בהם היה יצחק בן-נר בן ה-15, שסיפורו המרשים 'האקליפטוס' פורסם זמן קצר לפני רשימתו של עוז (29 באוקטובר 1952, גיליון 6). אולם שלא כבן-נר, שנעשה משתתף קבוע בהארץ שלנו, הייתה 'מתנה לאמא' הופעתו היחידה של עמוס קלוזנר על דפי השבועון. בפעם הבאה יופיע שמו בדפוס רק אחרי שש שנים, כאשר החל לפרסם שירים בעיתוני התנועה הקיבוצית. הכתבה פורסמה לראשונה בבלוג עונג שבת כתבות נוספות הדיבר האחד-עשר: עמוס עוז חושף את דתו "יותר מאשר צל אחד"- עמוס עוז בין צלליו של עגנון
לכתבה בבלוג הספרייה
בואו לבחור צד במלחמת ההמנונים
השסעים בחברה הישראלית הם דבר ידוע. אך האם אנחנו באמת חיים בתקופה בה הפילוגים והיריבויות בחברה הישראלית הם אכן הגדולים והחמורים ביותר? זו שאלה טובה. מה שבטוח, חילוקי הדעות בין הצדדים השונים ביישוב לא התחילו עם הקמת מדינת ישראל, ולא חיכו לחנוכת הכנסת כדי לעלות על פני השטח. הריבים בין זרמים פוליטיים שונים ביישוב היהודי בארץ ישראל השתרעו על שורה ארוכה של נושאים. הויכוח המרכזי היה ויכוח שהחל כיריבות מעמדית והתרחב לאחר מכן גם לעמדות מדיניות ובטחוניות. זהו הויכוח בין תנועת העבודה – שגם שלטה ביישוב מאז שנות ה-30 – לבין הרוויזיוניסטים והמפלגות הליברליות. את גובה הלהבות בין שני המחנות הללו אפשר לאמוד בעזרת סוגיה אחת, סוגיה סמלית אך משמעותית: מה יהיה ההמנון המייצג של היישוב היהודי? לא תמיד התשובה לכך הייתה ברורה מאליה. יותר נכון לומר שהתשובה הייתה ברורה, אך היו מי שביקשו לערער על הקביעה הזו. "התקווה", או בשמו המקורי "תקוותנו", התקבל כהמנון העם היהודי באופן ספונטני – ללא החלטת ממשלה או צו מלכותי. שירו של המשורר הזוטר נפתלי הרץ אימבר, או יותר נכון, שני בתים מתוכו בשינוי מילים, התפשט בקרב הקהילות היהודיות כאש בשדה קוצים מאז פורסם נוסחו הסופי בשנת 1886. בקשתו של אימבר מבנימין זאב הרצל לקבל את השיר כהמנון רשמי אמנם נדחתה בתחילה, אולם בסוף הקונגרס הציוני השישי פרצו רבים מהנוכחים בשירה ספונטנית של "התקווה". זה היה "קונגרס אוגנדה", ובשירת המילים "עין לציון צופיה" הביעו הצירים את התנגדותם לתוכנית ליישב יהודים באפריקה. מאז, הסתיימו כל הקונגרסים הציוניים בשירת התקווה. הרצל פותח את הקונגרס הציוני השני בבזל, 1898. אז עוד לא שרו שם את "התקווה". מתוך ארכיון שבדרון, אוסף התצלומים הלאומי ע"ש משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית יחד עם זאת, קבלת "התקווה" לא מעידה שלא היו לו מתחרים. אפילו בשנת 1967 נשמעו הצעות להחליפו ב"ירושלים של זהב", ומעמדו כהמנון הלאומי לא הוסדר בחוק עד שנת 2004. אבל כאן נעסוק במתחרה אחר: השיר "ברכת עם" של חיים נחמן ביאליק, המוכר יותר בשם "תחזקנה" בעקבות המילה שפותחת את הבית הראשון. הימים הם ימי העלייה השלישית, בהן הפך השיר להמנונם של החלוצים ואנשי תנועת העבודה. הוא החל להישמע יותר ויותר בסופם של טקסים, כנסים ובתהלוכות אחד במאי. לאט לאט התגברו הקריאות להחליף את "התקווה" בשיר הזה – שיר שבניגוד לשירו של אימבר מהלל את פעולת החלוצים וקורא לפעולה שתביא להגשמת החזון הציוני. נוסף על כך, הוא נכתב על ידי משורר בכיר בהרבה – מי שיזכה לימים בתואר "המשורר הלאומי". בסוף שנות השלושים הפולמוס כבר חרג מטורי דיעה מנומסים (יותר או פחות) בעיתון. אם באמצע העשור עדיין נחשב "תחזקנה" להמנון הנוער והתקבל בברכה גם בתנועת הצופים, לקראת סופו התחדדו ההבדלים בין תנועות הנוער של תנועת העבודה לבין התנועות הבלתי מפלגתיות או אלו שהיו קרובות יותר לחוגים הליברליים ביישוב היהודי. יחד עמו התעורר הויכוח על הדגלים שיש להניף באירועים רשמיים כאלו: האם רק את דגל התכלת לבן המוכר לנו, או שמא יש מקום להניף גם את הדגל האדום הסוציאליסטי? לאט לאט התרבו התקריות בהן ניסו המחנות הניצים להפריע אחד לשני לשיר, או בהן החרימו תנועות מצד אחד אירועים של צד אחר. "הבֹקר", 25 באפריל 1938 כך למשל בוטל מפקד חגיגי של הקרן הקיימת בעקבות דרישה של חלק מתנועות הנוער להניף דגל אדום. מי שעסק באופן תדיר בסוגיה בתקופה הזו, היה העיתון "הבֹקר", ביטאונה של מפלגת "הציונים הכלליים" – המפלגה הליברלית הבולטת ביישוב שרק כמה שנים קודם לכן איבדה את הבכורה למפא"י. הביטאון לא נמנע מהגברת היריבות בין הצדדים תוך האשמת "השמאל" בנטישת ערכים ציוניים. כך למשל בדיווח על תקרית סמוכה, טען "הבֹקר" כי נציגי תנועות השמאל סירבו לשיר את "התקווה" באירוע מסוים, טענה שהוכחשה לאחר מכן. "הבֹקר", 9 בינואר 1939 "הבֹקר" 15 בינואר 1939 בעקבות התקריות ניסו אנשי התנועות השונות להגיע לפשרות מסוגים שונים. לרוב, ועל מנת להימנע מתקריות מביכות, הוסכם שלא לשיר אף אחד מהשירים. יחד עם זאת, אף על פי ההסכמים, הם כנראה לא סייעו לשכך את הרגשות הסוערים. ב"שבוע הנוער" של שנת 1940, אירוע המשותף לכלל תנועות הנוער של היישוב, הגיעו לסיומם הפתאומי מספר טקסים לאחר שחלק מתנועות הנוער "פוצצו" את האירועים בטענה שהסכם "ההמנון והדגל" הופר. חברי תנועות הנוער הימניות עזבו את האולם במחאה ברגע שהחלו אנשי השמאל לשיר את "ברכת עם". כותרת שהופיעה בעיתון "הבֹקר", 5 ביוני 1940. למאמר המלא לחצו כאן "דבר", 7 ביוני 1940 "הבֹקר", 7 ביוני 1940 מילים רבות נוספות הודפסו בעיתוני היישוב העברי על סוגיה זו לאורך השנים, והיא נמשכה גם בשנות ה-40. בסופו של דבר, ברור לכולם שמהויכוח הזה יצא מנצח ודאי אחד. אך אם אתם בכל זאת מעוניינים לשקוע בדיונים ובתגובות הבלתי נגמרות סביב האירועים הללו – אתן מוזמנות לחפש אותם באוסף העיתונות היהודית ההיסטורית של הספרייה הלאומית. בונוס לסיום: אני מוכן להמר די בבטחה שרוב קוראינו הצעירים לא שמעו את השיר "ברכת עם" עד עתה, כפי שאני עצמי לא הכרתיהו עד לא מזמן. עם זאת, ל"תחזקנה" יש דווקא נוכחות מפתיעה בתרבות הפופולרית הישראלית גם היום. "תחזקנה" הוא השיר שאותו מתחיל לשיר סרג'יו קונסטנצה, דמותו המפורסמת של ישראל פוליאקוב מסרט הפולחן "גבעת חלפון אינה עונה", לפני שהוא זורק רימון בסצינה ידועה מתוך הסרט. אפשר לצפות בסצינה כאן: לקריאה נוספת: ד"ר גיש עמית, "האומה והתקווה: כיצד זכרנו ומדוע שכחנו את נפתלי הרץ אימבר", מתוך: מכאן – כתב עת לחקר הספרות והתרבות היהודית והישראלית, ו (אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, דצמבר 2005), עמ' 86-105. כתבות נוספות הצצה עצובה אל שנותיו האחרונות של מחבר "התקווה" משורר "התקווה" מגלה את מגדל איייפל… בתלמוד! מאחורי כל משורר לאומי מצליח עומדת פמליה
לכתבה בבלוג הספרייה
הרב יצחק יעקב ריינס
אוסף ריינס כולל 88 כתבי יד שהופקדו בספרייה הלאומית לזכרה של הרבנית עלקה ציפרשטיין. לראשונה, מתאפשרת גישה לכתביו של הרב יצחק יעקב ריינס (1915-1839) שלא פורסמו. הרב ריינס היה תלמיד חכם מבריק ולו מגוון תחומי עניין והשפעה נרחבת. הוא נודע כאחד הרבנים הראשונים שתמכו תמיכה בלתי מסויגת בתנועה הציונית וכמייסד של תנועת "המזרחי" – ארגון בין-לאומי ציוני דתי שתיפקד כחלק מההסתדרות הציונית החילונית. הרב ריינס ייסד ישיבה ששילבה לימוד תלמוד מסורתי אינטנסיבי עם לימודי חול ותוכנית לימודי יהדות רחבה יותר, שכללה גם היסטוריה וספרות יהודית, ועמד בראשה. אחד עשר הספרים שפרסם הרב ריינס בחייו היו רק מקצת מכתביו, שהיו כתבי יד בלבד. לאחר פטירתו, פרסם בנו ספר נוסף של הרב, ותכנן לפרסם חלק גדול מכתבי היד שלו. עם זאת, המו"ל לא הדפיס את כתבי היד כמובטח, והם נשארו מוסתרים מעין הציבור ונשכחו לעשרות שנים. לאחרונה, צאצאים של הרב ריינס למדו על אודות קיומם של כתבי היד, רכשו אותם ותרמו אותם לספרייה הלאומית, שם הם נסרקו וכעת זמינים בגישה דיגיטלית לציבור. כתבי היד משתרעים על מגוון נושאים רחב, כולל תלמוד והלכה, אגדה, ציונות, פילוסופיה ומחשבה יהודית.
לכל התכנים בנושא