| כותר |
The Wilderness of Engedi--The Convent of Mar Saba This convent was the earliest Christian monastery in Palestine, having been established in the fifth century. |
|---|---|
| מחבר/יוצר |
1991/04/10 Holy Land Image Collection Lenkin Photo Image Collection Lenkin Family Collection current owner אוסף לנקין University of Pennsylvania Libraries לנקין (משפחה) אוניברסיטת פנסילבניה, אוסף לנקין |
| שנה |
1866-1867 |
| תיאור |
1 item : albumen 20.6 x 15.6 cm ( 8.125 x 6.125 in).. |
| מתוך |
CAJS Image Collection XAM GOO 3164 XAM39 |
| תקציר/הערה |
View of Mar Saba and the surrounding mountains |
| שפה |
אנגלית |
| זכויות גישה |
ללא מגבלות בנחלת הכלל |
| מספר מערכת |
997000026170405171 |
| קישורים |
Rosetta Digital Object |
בכל שימוש יש לציין את מקור הפריט בנוסח הבא:
Lenkin Family Collection of Photography at the University of Pennsylvania Librarie
תנאי השימוש:
הנך רשאי/ת להשתמש בפריט באופן חופשי לכל מטרה וללא מגבלות כלשהן. פריט זה שייך לנחלת הכלל (Public Domain) ואינו כפוף לזכויות יוצרים במדינת ישראל.
נבקשך לציין כי הפריט הוא מאוסף הספרייה הלאומית וכן את שם בעל האוסף הרשום במידע המפורט על הפריט בקטלוג הספרייה.
שים לב כי כללי זכויות יוצרים עשויים להשתנות ממדינה למדינה ולכן אם ברצונך לעשות שימוש בפריט מחוץ למדינת ישראל עליך לברר מהם כללי זכויות יוצרים על פי הדין החל באותה מדינה.
למידע נוסף על שירות בירור מצב זכויות היוצרים ותנאי השימוש בפריטים מאוספי הספרייה לחץ כאן.
אם לדעתך נפלה טעות בנתונים המוצגים לעיל או שקיים חשש להפרת זכות יוצרים בפריט, אנא פנה/י אלינו באמצעות דואר אלקטרוני לכתובת: copyright@nli.org.il
לפריט בקטלוג הספריה
יודעים עוד על הפריט? זיהיתם טעות?
עוד באותו נושא
אולי יעניין אותך גם
בואו לבחור צד במלחמת ההמנונים
השסעים בחברה הישראלית הם דבר ידוע. אך האם אנחנו באמת חיים בתקופה בה הפילוגים והיריבויות בחברה הישראלית הם אכן הגדולים והחמורים ביותר? זו שאלה טובה. מה שבטוח, חילוקי הדעות בין הצדדים השונים ביישוב לא התחילו עם הקמת מדינת ישראל, ולא חיכו לחנוכת הכנסת כדי לעלות על פני השטח. הריבים בין זרמים פוליטיים שונים ביישוב היהודי בארץ ישראל השתרעו על שורה ארוכה של נושאים. הויכוח המרכזי היה ויכוח שהחל כיריבות מעמדית והתרחב לאחר מכן גם לעמדות מדיניות ובטחוניות. זהו הויכוח בין תנועת העבודה – שגם שלטה ביישוב מאז שנות ה-30 – לבין הרוויזיוניסטים והמפלגות הליברליות. את גובה הלהבות בין שני המחנות הללו אפשר לאמוד בעזרת סוגיה אחת, סוגיה סמלית אך משמעותית: מה יהיה ההמנון המייצג של היישוב היהודי? לא תמיד התשובה לכך הייתה ברורה מאליה. יותר נכון לומר שהתשובה הייתה ברורה, אך היו מי שביקשו לערער על הקביעה הזו. "התקווה", או בשמו המקורי "תקוותנו", התקבל כהמנון העם היהודי באופן ספונטני – ללא החלטת ממשלה או צו מלכותי. שירו של המשורר הזוטר נפתלי הרץ אימבר, או יותר נכון, שני בתים מתוכו בשינוי מילים, התפשט בקרב הקהילות היהודיות כאש בשדה קוצים מאז פורסם נוסחו הסופי בשנת 1886. בקשתו של אימבר מבנימין זאב הרצל לקבל את השיר כהמנון רשמי אמנם נדחתה בתחילה, אולם בסוף הקונגרס הציוני השישי פרצו רבים מהנוכחים בשירה ספונטנית של "התקווה". זה היה "קונגרס אוגנדה", ובשירת המילים "עין לציון צופיה" הביעו הצירים את התנגדותם לתוכנית ליישב יהודים באפריקה. מאז, הסתיימו כל הקונגרסים הציוניים בשירת התקווה. הרצל פותח את הקונגרס הציוני השני בבזל, 1898. אז עוד לא שרו שם את "התקווה". מתוך ארכיון שבדרון, אוסף התצלומים הלאומי ע"ש משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית יחד עם זאת, קבלת "התקווה" לא מעידה שלא היו לו מתחרים. אפילו בשנת 1967 נשמעו הצעות להחליפו ב"ירושלים של זהב", ומעמדו כהמנון הלאומי לא הוסדר בחוק עד שנת 2004. אבל כאן נעסוק במתחרה אחר: השיר "ברכת עם" של חיים נחמן ביאליק, המוכר יותר בשם "תחזקנה" בעקבות המילה שפותחת את הבית הראשון. הימים הם ימי העלייה השלישית, בהן הפך השיר להמנונם של החלוצים ואנשי תנועת העבודה. הוא החל להישמע יותר ויותר בסופם של טקסים, כנסים ובתהלוכות אחד במאי. לאט לאט התגברו הקריאות להחליף את "התקווה" בשיר הזה – שיר שבניגוד לשירו של אימבר מהלל את פעולת החלוצים וקורא לפעולה שתביא להגשמת החזון הציוני. נוסף על כך, הוא נכתב על ידי משורר בכיר בהרבה – מי שיזכה לימים בתואר "המשורר הלאומי". בסוף שנות השלושים הפולמוס כבר חרג מטורי דיעה מנומסים (יותר או פחות) בעיתון. אם באמצע העשור עדיין נחשב "תחזקנה" להמנון הנוער והתקבל בברכה גם בתנועת הצופים, לקראת סופו התחדדו ההבדלים בין תנועות הנוער של תנועת העבודה לבין התנועות הבלתי מפלגתיות או אלו שהיו קרובות יותר לחוגים הליברליים ביישוב היהודי. יחד עמו התעורר הויכוח על הדגלים שיש להניף באירועים רשמיים כאלו: האם רק את דגל התכלת לבן המוכר לנו, או שמא יש מקום להניף גם את הדגל האדום הסוציאליסטי? לאט לאט התרבו התקריות בהן ניסו המחנות הניצים להפריע אחד לשני לשיר, או בהן החרימו תנועות מצד אחד אירועים של צד אחר. "הבֹקר", 25 באפריל 1938 כך למשל בוטל מפקד חגיגי של הקרן הקיימת בעקבות דרישה של חלק מתנועות הנוער להניף דגל אדום. מי שעסק באופן תדיר בסוגיה בתקופה הזו, היה העיתון "הבֹקר", ביטאונה של מפלגת "הציונים הכלליים" – המפלגה הליברלית הבולטת ביישוב שרק כמה שנים קודם לכן איבדה את הבכורה למפא"י. הביטאון לא נמנע מהגברת היריבות בין הצדדים תוך האשמת "השמאל" בנטישת ערכים ציוניים. כך למשל בדיווח על תקרית סמוכה, טען "הבֹקר" כי נציגי תנועות השמאל סירבו לשיר את "התקווה" באירוע מסוים, טענה שהוכחשה לאחר מכן. "הבֹקר", 9 בינואר 1939 "הבֹקר" 15 בינואר 1939 בעקבות התקריות ניסו אנשי התנועות השונות להגיע לפשרות מסוגים שונים. לרוב, ועל מנת להימנע מתקריות מביכות, הוסכם שלא לשיר אף אחד מהשירים. יחד עם זאת, אף על פי ההסכמים, הם כנראה לא סייעו לשכך את הרגשות הסוערים. ב"שבוע הנוער" של שנת 1940, אירוע המשותף לכלל תנועות הנוער של היישוב, הגיעו לסיומם הפתאומי מספר טקסים לאחר שחלק מתנועות הנוער "פוצצו" את האירועים בטענה שהסכם "ההמנון והדגל" הופר. חברי תנועות הנוער הימניות עזבו את האולם במחאה ברגע שהחלו אנשי השמאל לשיר את "ברכת עם". כותרת שהופיעה בעיתון "הבֹקר", 5 ביוני 1940. למאמר המלא לחצו כאן "דבר", 7 ביוני 1940 "הבֹקר", 7 ביוני 1940 מילים רבות נוספות הודפסו בעיתוני היישוב העברי על סוגיה זו לאורך השנים, והיא נמשכה גם בשנות ה-40. בסופו של דבר, ברור לכולם שמהויכוח הזה יצא מנצח ודאי אחד. אך אם אתם בכל זאת מעוניינים לשקוע בדיונים ובתגובות הבלתי נגמרות סביב האירועים הללו – אתן מוזמנות לחפש אותם באוסף העיתונות היהודית ההיסטורית של הספרייה הלאומית. בונוס לסיום: אני מוכן להמר די בבטחה שרוב קוראינו הצעירים לא שמעו את השיר "ברכת עם" עד עתה, כפי שאני עצמי לא הכרתיהו עד לא מזמן. עם זאת, ל"תחזקנה" יש דווקא נוכחות מפתיעה בתרבות הפופולרית הישראלית גם היום. "תחזקנה" הוא השיר שאותו מתחיל לשיר סרג'יו קונסטנצה, דמותו המפורסמת של ישראל פוליאקוב מסרט הפולחן "גבעת חלפון אינה עונה", לפני שהוא זורק רימון בסצינה ידועה מתוך הסרט. אפשר לצפות בסצינה כאן: לקריאה נוספת: ד"ר גיש עמית, "האומה והתקווה: כיצד זכרנו ומדוע שכחנו את נפתלי הרץ אימבר", מתוך: מכאן – כתב עת לחקר הספרות והתרבות היהודית והישראלית, ו (אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, דצמבר 2005), עמ' 86-105. כתבות נוספות הצצה עצובה אל שנותיו האחרונות של מחבר "התקווה" משורר "התקווה" מגלה את מגדל איייפל… בתלמוד! מאחורי כל משורר לאומי מצליח עומדת פמליה
לכתבה בבלוג הספרייה
פרנק סינטרה בשירות ההסתדרות
השנה היא אלף תשע מאות שישים ושתיים. במדינת ישראל הצעירה עוד לא הייתה טלוויזיה, כדי לחמם את הבית היה צריך לקנות נפט מהמוכר ברחוב, ורק מעטים שמעו על הלהקה שעוד מעט תבחר ברינגו סטאר כמתופף הקבוע שלה. אבל למשך כעשרה ימים בראשית מאי המדינה תסער ותנסה לתפוס קצת אבק כוכבים. הסיבה: בשעות הערב של ה-2 במאי 1962 נחת בישראל השחקן והזמר פרנק סינטרה. ברבות השנים נודע שמו של פרנק סינטרה כתומך ישראל מובהק. טדי קולק אף העיד פעם כיצד סייע סינטרה להבריח כספים מארצות הברית לישראל, כסף שנועד לשימושה של "ההגנה" בזמן מלחמת השחרור. את הביקור ב-1962 יזמה ההסתדרות שבעזרת ארגון המגבית שלה בארצות הברית שיכנעה את סינטרה להגיע לארץ. הביקור סוקר בהרחבה כבר מיומו הראשון. "חרות", 3 במאי 1962 הלו"ז של סינטרה בארץ היה צפוף מאוד. הוא סייר בכל רחבי הארץ, השתתף בארוחות חגיגיות ובקבלות פנים והופיע שמונה פעמים – בהיכל התרבות בתל אביב, בירושלים, בבאר שבע, אפילו בעין גב. הופעות נוספות נערכו לפני חיילים ומשפחותיהם. ההופעות משכו אליהן קהל רב והעיתונים סיפרו כיצד כבש סינטרה את היכל התרבות. "הבֹקר", 4 במאי 1962 פרנק סינטרה בבסיס צה"ל. צילום: לע"מ האירוע המרכזי בו השתתף סינטרה היה הנחת אבן פינה למוסד ייחודי. בעיתונים הוא כונה "מרכז לאחווה בינלאומית". מדובר היה במוסד משותף לנערים יהודים וערבים שהוקם בנצרת ונקרא על שמו של הזמר. המרכז החינוכי הוקם בחסות ההסתדרות, וההכנסות מחלק מהופעותיו של סינטרה הוקדשו לו. האירוע תועד בהרחבה, וסינטרה גם צולם עם ילדים במקום. פרנק סינטרה והילדים. צילום: לע"מ טקס הנחת אבן הפינה. צילום: לע"מ פרנק סינטרה בנצרת. צילום: לע"מ סינטרה, כאמור, הגיע לארץ מטעם ההסתדרות, ותרומתו לא הסתכמה בהכנסות לארגון העובדים. הטלוויזיה הישראלית הייתה עדיין חלום רחוק, אבל סינטרה נחת כאן עם ארבעה צלמי וידאו ולא לחינם. בזמן שהותו הופק סרטון תעמולה – אין מילה אחרת – בו תועד סינטרה במסעותיו בארץ ישראל. את התסריט כתב לא אחר מנחום גוטמן, ואת הקריינות סיפק סינטרה עצמו. בסרטון נראה סינטרה מבקר במפעלות ההסתדרות, כולל אצטדיון בלומפילד שהוקם במימון ההסתדרות באותה השנה. משולבים בו קטעים מהופעותיו של סינטרה (שלא שוכח לברך בעברית את הקהל), צילומים מטקס הנחת אבן הפינה, מפגשים עם תלמידים וכמובן נטיעת עץ יחד עם קק"ל. אי אפשר לצפות שביקור כזה בישראל יעבור גם ללא תקלות קטנות, לא? נראה שמישהו מצוות שגרירות ארצות הברית טרח והעביר לעיתונים היומיים ידיעה דומה שסיפרה כך: מספר אנשים רמי דרג הוזמנו לקבלת פנים לזמר המפורסם בשעה 11 בבית השגריר. הם מיהרו להתייצב למרות ההתראה הקצרה, ורק כשהגיעו למקום הפנה את תשומת ליבם השוער לכך שהוזמנו לשעה 11 בלילה, מיד אחרי הופעתו הראשונה של סינטרה בהיכל התרבות בתל אביב. "הצֹפה", 4 במאי 1962 ואם כבר תקרית כה "קישונית", גם אפרים קישון עצמו לא פסח על האירוע. פרנק סינטרה כיכב בטורו השבועי "חד גדיא" ביום שישי, 4 במאי, יומיים לאחר נחיתתו המתוקשרת של הזמר. בטור מביע קישון קנאה עזה בסינטרה ובהערצה לה הוא זוכה – בעיקר מנשים. תוכלו לקרוא את הטור המלא כאן. טורו של אפרים קישון, מתוך "מעריב", 4 במאי 1962 כך הגיע לסיומו ביקורו הראשון של "עיניים כחולות" בישראל. העיתונים לא שכחו לדווח גם על עזיבתו (לחופשה ברודוס), והוא מצידו הבטיח לשוב בשנה הבאה. בסופו של דבר ביקר פרנק סינטרה פעמיים נוספות בישראל, האחרונה שבהן ב-1975. הסתדרות העובדים בישראל מודה לו מכל הלב. "על המשמר", 13 במאי 1962 כתבות נוספות כשאינגריד ברגמן אכלה סעודה א-לה-גולאג כשמרילין מונרו בעטה בכדור למען ישראל (וסיימה בנקע ברגל) כשהקומיקאי ה(חצי) אלמוני סיינפלד עשה חלטורות למכביה נסיך הליצנים היהודי, דני קיי
לכתבה בבלוג הספרייה
הרב יצחק יעקב ריינס
אוסף ריינס כולל 88 כתבי יד שהופקדו בספרייה הלאומית לזכרה של הרבנית עלקה ציפרשטיין. לראשונה, מתאפשרת גישה לכתביו של הרב יצחק יעקב ריינס (1915-1839) שלא פורסמו. הרב ריינס היה תלמיד חכם מבריק ולו מגוון תחומי עניין והשפעה נרחבת. הוא נודע כאחד הרבנים הראשונים שתמכו תמיכה בלתי מסויגת בתנועה הציונית וכמייסד של תנועת "המזרחי" – ארגון בין-לאומי ציוני דתי שתיפקד כחלק מההסתדרות הציונית החילונית. הרב ריינס ייסד ישיבה ששילבה לימוד תלמוד מסורתי אינטנסיבי עם לימודי חול ותוכנית לימודי יהדות רחבה יותר, שכללה גם היסטוריה וספרות יהודית, ועמד בראשה. אחד עשר הספרים שפרסם הרב ריינס בחייו היו רק מקצת מכתביו, שהיו כתבי יד בלבד. לאחר פטירתו, פרסם בנו ספר נוסף של הרב, ותכנן לפרסם חלק גדול מכתבי היד שלו. עם זאת, המו"ל לא הדפיס את כתבי היד כמובטח, והם נשארו מוסתרים מעין הציבור ונשכחו לעשרות שנים. לאחרונה, צאצאים של הרב ריינס למדו על אודות קיומם של כתבי היד, רכשו אותם ותרמו אותם לספרייה הלאומית, שם הם נסרקו וכעת זמינים בגישה דיגיטלית לציבור. כתבי היד משתרעים על מגוון נושאים רחב, כולל תלמוד והלכה, אגדה, ציונות, פילוסופיה ומחשבה יהודית.
לכל התכנים בנושא