כניסה עם גוגל
כניסה עם פייסבוק
על המדור
מדור הוקם בשיתוף פעולה עם הרשות הלאומית לתרבות הלאדינו.
לאדינו (ספרדית-יהודית) הייתה לשון התרבות של מגורשי ספרד, שחיו בעיקר באזורי הליבה של האימפריה העות'מאנית, במערב אנטוליה ובדרום הבלקן, ולאחר מכן במדינות הלאום שירשו את האימפריה. הסְפֶרָה העות'מאנית אִפשרה לבני הפזורה הספרדית המזרחית לשמר היבטים רבים בתרבותם הייחודית, ובתוכם הלשון שהביאו ממכורתם. הלאדינו, שנכתבה בדרך כלל באותיות רש"י, זכתה עם השנים להשפעות תורכיות ובלקניות ענפות בדקדוק, בתחביר ובאוצר המילים. ניב של השפה שכונה חכתיה רווח בצפון מרוקו, אזור נוסף שבו יכלו צאצאי המגורשים לשמר חלק גדול מתרבותם.
הפזורה הספרדית המזרחית ציפתה שנים ארוכות לעיתון לאדינו ראשון משלה. העיתון הראשון בלאדינו היה "שערי מזרח", שהופיע באזמיר בשנים 1846-1845 בעריכת רפאל עוזיאל. על פי משה דוד גאון ודב הכהן, ראו מאז אור קרוב לשלוש-מאות עיתונים בלאדינו, מרביתם בשלושת המרכזים העירוניים הבולטים של היהדות דוברת הלאדינו: אסתאנבול ואזמיר שבמערב אנטוליה וסלוניקי שבדרום הבלקן.
"שערי מזרח" הופיע באזמיר 14 שנים בלבד לאחר שהופיע בבירת האימפריה, אסתאנבול, עיתון ראשון בתורכית, וחמש שנים בלבד לאחר שהופיע בה עיתון תורכי "חופשי", שלא מטעם הממשל. "שערי מזרח" היה דו-שבועון, אך הופיע בתדירות שאינה סדירה ועם הפסקות שונות, עד שהגיע אל קצו, כפי הנראה, כעבור 16 גיליונות. הנושאים שהופיעו ב"שערי מזרח" רווחו בעשורים הבאים גם בעיתונים נוספים בלאדינו. בקרבם ניתן למנות בעיקר חדשות מסוגים שונים: חדשות חוץ, חדשות מן העולם היהודי, חדשות על האימפריה העות'מאנית ויהודיה, חדשות עירוניות-מקומיות, ידיעות מן השווקים ורשימות שער שונות. על כך נוספו בעיקר מאמרים עיוניים בתחומי ההיסטוריה, הגיאוגרפיה, הפילוסופיה, המדע ועוד.
בשלושת העשורים שלאחר הופעת "שערי מזרח" הופיעו עיתונים וכתבי-עת נוספים בלאדינו, ובהם "אור ישראל" (אסתאנבול, 1854-1853), "איל לונאר" (סלוניקי, 1865-1864) ו"ג'ורנאל ישראלית" (אסתאנבול, 1871-1860). בחלק מן העיתונים המשיכו להופיע התכנים שהופיעו ב"שערי מזרח", והחלה לראות אור גם ספרות יפה בהמשכים. באותה תקופה אף הופיע לראשונה עיתון לאדינו בהוצאת המיסיון הסקוטי, "איל מאנאדירו" (אסתאנבול, 1855-1854, 1888-1884), שכחלק מסוגת ספרות המיסיון בלאדינו, שם לו למטרה לקדם את המרתם של היהודים העות'מאנים לנצרות – משימה שלא נחלה הצלחה של ממש.
בשנות השבעים של המאה ה-19 הופיעה לראשונה "עיתונות המון" בלאדינו. במרכזה עמדו שלושה עיתונים גדולים, אחד בכל מטרופולין: "לה בואינה איספיראנסה" (אזמיר 1917-1871), בעריכת אהרן די-יוסף חזן, "לה איפוקה" (סלוניקי 1911-1875), בעריכת בני משפחת הלוי אשכנזי, ו"איל טיימפו" (אסתאנבול 1930-1872), שהבולט בעורכיו היה דוד פריסקו – האיש שבמילותיו של ברוך מבורך, "יכול ורשאי להיחשב כמייסדה האמיתי של העיתונות היהודית ההיספניולית ארוכת החיים בטורקיה". באסתאנבול בלטו גם "איל נאסייונאל" (1878-1873) וממשיכו, "איל טיליגראפ'ו" (1931-1878). בפתח הגיליון הראשון של "לה איפוקה" הטעים סעדי הלוי כי "בעיר כשלנו, שמחצית מאוכלוסיתה יהודית, לא יאה שאין בה עדיין עתון יהודי. אנו בתחילת דרכנו. עם הזמן מאמצינו ישאו פרי, והעתון שנציע לקוראינו יהיה מעניין, ישכיל, יבדר, ויניח את דעת מתנגדינו" (תרגמה: מרגלית מתתיהו). למסרים אלה היו מסכימים בוודאי גם מתחריו מקרב מו"לי ועורכי עיתונות ההמון.
עיתוני ההמון בלאדינו הופצו במאות רבות של עותקים, ובמאה ה-20 אף באלפים; כל עותק החליף ידיים בין כמה קוראים וקוראות, ותכניו הגיעו בעקיפין גם לאנשים שהיו בעלי אוריינות נמוכה, ואף נטולי אוריינות. כפי שהראה אבנר לוי, "העיתון הגיע אל המנוי שבעיר זרה בהתחלה באמצעות הדואר, ומאוחר יותר באמצעות סוכני העיתון בערים השונות, ששימשו גם ככתביו. חלוקת העיתון למנויים [...] נעשתה באמצעות ילדים-מחלקים (דיספארטידוריס). לעתים קרובות בא המנוי בעצמו אל מערכת העיתון וקיבל את העיתון".
בעיתונים שהופיעו ברבע האחרון של המאה ה-19 היו חדשות וחומר עיוני מסוגים שונים, וברבים מהם הודגש הפן הספרותי. נובלות ורומנים רבים, ברובם הגדול מעובדים משפות המערב (ובראשן הצרפתית) ומעברית, פורסמו בהמשכים בעיתונים אלה ואחרים, תוך קיצורם הנמרץ ופישוט מסריהם במטרה להתאימם לקהל היעד שראו מתרגמיהם-מעבדיהם בעיני רוחם; כך הפכו לעתים קרובות רומנים בני מאות עמודים לחוברות של 32-16 עמודים בלבד. במקרים רבים פורסמו הסיפורים במתכונת שאפשרה להפרידם מן העיתון ולאגדם חוברות-חוברות, כפי שמוכיחה צורת הדפסתם הרווחת. בזכות עיתונות המון זו נתגבש אפוא בשלהי המאה ה-19 קהל קוראים וקוראות רחב מאי-פעם בלאדינו, שמנה חלקים גדולים מבני הקהילה ובנותיה.
במקביל לעיתונים אלה, ששרדו עשרות שנים, הופיעו עיתונים רבים שנפתחו ונסגרו עד מהרה, ומרביתם לא שרדו יותר משנה או שנתיים; משך ההישרדות הממוצע של 44 עיתוני הלאדינו שהופיעו באסתאנבול היה כשבע שנים, אך נתון זה הוטה מאוד כלפי מעלה בידי העיתונים הספורים ששרדו שנים ארוכות.
כפי ששיקפה אף היריבות בין "איל טיימפו" ל"איל טיליגראפ'ו", חלק מעורכי עיתוני הלאדינו בתקופה זו ניסו לקרוא תיגר על העיתונים הבולטים בקהילתם. התחרות עם "איל אב'יניר" (סלוניקי, 1916-1897), למשל, אף הייתה זו שהביאה לסגירתו של "לה איפוקה".
ברבע האחרון של המאה ה-19 הופיעו עיתוני לאדינו בכל רחבי הבלקן העות'מאני ואף בווינה, שבה הייתה קהילה ספרדית אמידה ומבוססת, וכן בפרסבורג הסמוכה לה (ברטיסלבה של היום); בתקופה זו החלו להופיע עיתונים בלאדינו גם בארץ-ישראל, תופעה שהיקפה צמח בראשית המאה ה-20. סוגות נוספות של עיתונות התעוררו ברבע האחרון של המאה ה-19: כתבי-עת ספרותיים-מדעיים שקידמו "התמערבות" ברוח חברת "כל ישראל חברים" (כי"ח), כגון "איל סול" (1880-1878), "איל אמיגו דילה פ'אמילייה" (1886-1881) ו"איל אינסטרוקטור" (1889-1888), שהופיעו כולם באסתאנבול בעריכת דוד פרסקו; כתבי-עת שעמדו בזיקה ישירה לתנועת ההשכלה היהודית, כגון "כרמי" (אדירנה, 1881) ו"כרמי שלי" (פרסבורג ווינה, 1891-1890) בעריכת ברוך מטראני ו"יוסף דעת/איל פרוגריסו" בהוצאת חברת "דורשי ההשכלה" בראשות אברהם דאנון, עורך כתב-העת (אדירנה, 1889-1888), ועוד.
הפיכת "התורכים הצעירים" ביולי 1908, שהביאה עמה הקלה בצנזורה העות'מאנית וחופש עיתונות רב בהרבה מאשר בעבר, הובילה לפריחה חסרת תקדים בהופעת עיתונים בשפות רבות שהיו נהוגות באימפריה, ובתוכן הלאדינו. לכך תרמה גם הגעתם לבגרות של בני הדור הראשון והשני של בוגרי רשת כי"ח, שהובילה להגדלה מסיבית של קהל קוראי וקוראות העיתונות בלאדינו. בשנים 1910-1908 נוסדו בסלוניקי, באזמיר, באסתאנבול ובאדירנה הסמוכה לה, לבדן, 34 עיתונים חדשים, שמרביתם שרדו זמן קצר בלבד. הפחתת עול הצנזורה שיפרה כמובן את איכות החדשות בעיתונים אלה, בעיקר אלו שמן האימפריה גופא, והביאה גם לפריחתה של סוגה עיתונאית חדשה: העיתונות ההיתולית. העיתונים ההיתוליים אלה מתחו ביקורת על המצב הפוליטי, על העילית הכלכלית והתרבותית ועל הפערים החברתיים באמצעות הומור – בפרוזה, בשירה ובתמונות קצרות מחיי היום-יום. החשוב בעיתונים אלה היה "איל ג'וגיטון" (אסתאנבול 1931-1908), בעריכת אליה רפאל קארמונה, ששלח ידו עוד קודם לכן בפופולריזציה של ספרות עממית בלאדינו והתאמתה לסוגת הנובלה המיובאת מן המערב.
לאחר הפיכת "התורכים הצעירים" החלה עיתונות הלאדינו להפוך לזירת ויכוח ומאבק בין "מתמערבים", תומכי האסימילציה, מצד אחד, תומכי הציונות, מצד שני, ותומכי הסוציאליזם, מצד שלישי – ובין תתי-זרמים למיניהם בקרב כל אחת מקבוצות אלה. בקרב כל שלושת הזרמים, ולא רק בקרב זה הראשון, בלט שיעורם של בוגרי רשת כי"ח. העיתונות בלאדינו נותרה זירת קרב בין בני זרמים אלה ואחרים בעשרות השנים הבאות.
מלחמות הבלקן והעברת סלוניקי לשלטון יווני (1913-1912), ומלחמת העולם הראשונה שפרצה כעבור שנים אחדות והביאה לקץ האימפריה העות'מאנית בעקבות הסכמי לוזאן שבעקבותיה (1923), לא הביאו לקִצה של עיתונות הלאדינו. האקולטורציה של היהודים לשפות השונות – הבולגרית, היוונית ולבסוף התורכית – לא הביאה בהכרח לצמצום קהל הקוראים בלאדינו, אלא במידה רבה דווקא להרחבתו. זאת, בשל הגברת האוריינות שהובילה להגברת החשיפה למדיום העיתון בלאדינו, שהלך והתבסס כבמה המרכזית לוויכוח פוליטי ולשיח תרבותי ענף. כך לדוגמה, דווין נער הראה כי אם בשנת 1898 הגיעה תפוצת "לה איפוקה" ל-750 גיליונות, הרי שבשנת 1927 כבר העריך הקונסול הצרפתי בסלוניקי כי עיתונות הלאדינו בעיר נָפוצה בכ-25,000 גיליונות [!] – מתוכם כ-5,000 ליומון "איל פואיב'לו" וכ-5,000 לשבועון הציוני "לה ריניסאנסייה ג'ודיאה". בשנות העשרים והשלושים נחשפו אפוא מרבית יהודי סלוניקי, שחיו מאז 1912 תחת המדינה היוונית, לעיתונים בלאדינו – צמיחה ממשית ביחס לתקופה העות'מאנית.
ברבע הראשון של המאה ה-20 התגבשה בארצות הברית קהילה של כ-20,000 מהגרים דוברי לאדינו, יוצאי האימפריה העות'מאנית ויורשותיה; כתשעים אחוזים מהם התיישבו במטרופולין הניו-יורקי, לצד הקהילה היהודית הגדולה דוברת היידיש. יהודים אלה הוציאו לאור עיתונים בלשון אמם, ובראשם "לה אמיריקה" (1925-1908) ומתחרהו, "לה ב'ארה" (1948-1922). בארצות הברית הופיעו גם עיתונים סוציאליסטיים בלאדינו, למשל "איל פרוגריסו/לה בוז דיל פואיבלו/לה איפוקה די נו יורק" (1920-1915). יצוין כי מהגרים דוברי לאדינו שהיגרו לדרום אמריקה הוציאו לאור אף הם עיתונים בעריכתם, אך אלה הופיעו בספרדית קסטיליאנית באות לטינית.
משנות השלושים ואילך הופיעו רוב עיתוני הלאדינו מחוץ לסלוניקי בתעתיק לטיני, במקום באותיות הרש"י שהיו מקובלות מזה דורות. לכך הובילה בראש ובראשונה הלטיניזציה של הלשון התורכית, שהנהיג אתאתורכ בשנת 1928, שנים אחדות לאחר כינון הרפובליקה. עיתוני לאדינו בסלוניקי היוונית – מחוץ לתחומה של הרפובליקה התורכית – המשיכו להופיע אך ורק באותיות רש"י, עד שנדם ה"מיסאז'ירו", אחרון עיתוני סלוניקי, בשנת 1941.
לאחר עליית רבבות יהודים מתורכיה והבלקן, ובתוספת הרכיב הספרדי-יהודי מקרב "היישוב הישן", נתגבש במדינת ישראל הצעירה קהל קוראי לאדינו רחב משהיה אי-פעם בארץ. מפלגות שונות הוציאו לאור עיתונות פוליטית בלאדינו (תופעה שהתקיימה גם בשפות נוספות, בתוכן יידיש וערבית), והופיעו גם עיתוני לאדינו פרטיים. תופעה זו בלטה בעשור הראשון למדינה, הלכה ודעכה בשנות השישים והגיעה לסופה בשנות השבעים.
עם חורבן יהדות סלוניקי וחלק מיהדות הבלקן בראשית שנות הארבעים, צומצם משמעותית קהל הקוראים בלאדינו. האקולטורציה של יהדות בולגריה ויוגוסלביה הושלמה עוד קודם לכן, ותרמה אף היא לצמצם קהל הקוראים בלאדינו. בעשורים הבאים הגיעו הדורות הראשונים של יהודים ספרדים לאקולטורציה בארצות הברית, בתורכיה ולבסוף בישראל. הלאדינו חדלה לשמש בשנות השישים והשבעים כלשון חיה המועברת לדורות הבאים, וכתוצאה מכך הגיעה עיתונות הלאדינו לסוף ימיה כתופעה בת-קיימא.
מאז המשיכו להופיע כמה עיתונים בלאדינו, אך אך כתופעה מצומצמת למדי. מוסף הלאדינו החודשי ElAmaneser, מטעם השבועון Şalom, הופיע בקביעות באסתאנבול בשנים 2012-2005. בישראל הופיעו עד לאחרונה שני כתבי עת, "אקי ירושלים", שנוסד בשנת 1979, ו"איל קונטאקטו", שנוסד בשנת 2004, אך שניהם חדלים עתה מלצאת. עיתונות הלאדינו הגיעה אל קִצה, אך הותירה לחוקרים ולמתעניינים גלעד לתרבות מפוארת בת מאות שנים, ואוצר בלום של חומר, שרובו המכריע עודנו מחכה למחקר ראשוני.
כתב: ד"ר תמיר קרקסון
לקריאה נוספת:
משה דוד גאון, העתונות בלאדינו: ביבליוגרפיה (ערך והתקין לדפוס: משה קטן), ירושלים: מכון בן-צבי, תשכ"ה.
גילה הדר, "העיתונות היהודית", בתוך: אייל ג'יניאו (עורך), קהילות ישראל במזרח במאות התשע-עשרה והעשרים: יוון, ירושלים תשע"ד, עמ' 218-201.
דב הכהן, ארון הספרים בלאדינו: מחקר ומיפוי, עבודת דוקטור, אוניברסיטת בר-אילן, רמת-גן תשע"א.
משה מגיד, "העיתונות היהודית בתורכיה", בתוך: ירון בן-נאה (עורך), קהילות ישראל במזרח במאות התשע-עשרה והעשרים: תורכיה, ירושלים תש"ע, עמ' 133-123.