קוקיז (עוגיות)

אתר הספרייה הלאומית עושה שימוש בעוגיות (cookies) על מנת לשפר את חווית הגלישה שלך. הגלישה שלך באתר מהווה הסכמה לשימוש בעוגיות. למידע נוסף, אנא עיינו במדיניות הפרטיות

מכניסי רחמים – מדרש פיוט אישי
אתר הפיוט והתפילה

מכניסי רחמים – מדרש פיוט אישי

עדי לוי

על המתווכים בין תפילת האדם ובין האל אל מול הדיבור האישי ותפילת הלב של המתפלל.

x (x)

אל הפיוט – מילים, לחן וביצוע

כל שנה לקראת ראש השנה מתנגנות בי המילים "מכניסי רחמים הכניסו רחמינו..". תמיד הן מלוות באותה תנועה בנפש – תנועה של תחנונים. 

בדמיוני אני רואה חיילות וגייסות של "מכניסים", כמו מלאכים שכל חייהם יועדו רק לתפקיד זה והם עומדים בשער ומכניסים את רחמינו לפני בעל הרחמים. חלקם חורצי גורלות, המשאירים בחוץ תפילות שאינן ראויות. חלקם מליצי יושר ודוברי רחמים המדובבים ומשככים את הכעס הגדול של יום הדין.


מתוך "צאנה וראנה", גרמניה, 1789, מתוך אוסף משפחת גרוס, תל־אביב, באדיבות המשפחה

 

בעיני זוהי תסמונת הבהלה חסרת האונים והחשש התהומי שמא איני ראויה לעמוד לפני ולפנים. הפחד מפני הכנות הפשוטה של האמירה שאי אפשר לסרב לה גורמת לחיפוש ארוך ומייגע  אחר מתווכים שיעלו ויביאו ויגיעו וייראו... כדי שייראה ויירצה וישמע וייפקד...

שנים רבות חיפשתי מתווך, יועץ... אדם גדול שיראה אותי באמת וידע לומר מהי המחלה ומהו התיקון ואיפה הטעות, מי אני ולמה אני כאן ומהי הדרך שלי להשיג את הדברים... שנים לקח לי להבין שאין כזה ולא אמור להיות, כי הדרך היא כל כך אישית וכל כך מתהווה בכל רגע, שאין אף מתווך שיוכל לראות תמונה שלמה.

הקריאה הנואשת אל שומרי הפתחים במקום אל המלך בעצמו חסרה אולי את האומץ להישיר מבט וחסרה את הידיעה הבוטחת, שאף אם מילותיי שלי אינן כל כך גדולות ונשגבות, הן עדיין הדבר הכי רצוי שם למעלה, כי הן ישירות והן שלי.

הדיבור האישי והכן של האדם הוא בריאה חדשה, ראשונית ובלתי אמצעית, אשר כמוהו טרם נשמע בעולם, וליצירה האותנטית הזו אין תחליף, אף לא בדמות מלאך.
לקח לי זמן להבין שכל הכלים לפתיחת השערים כבר שזורים בי בחותם של להט החרב המתהפכת –
כי מכניסי רחמים הם לב רחום ואוהב ופנים שיֵדעו להאיר את האהבה הזו פנימה,
מכניסי תפילה הם לב משתוקק ופה שידע למלל את הרחשים הגועשים פנימה,
מכניסי צעקה הם לב זועק וגרון שיהווה לו שופר להדהד אותו בקול גדול פנימה
ומכניסי דמעה הם לב שבור ועין שתדע לבכות את הכאב פנימה.
כי שערי דמעה לא ננעלו, הם פתוחים ופעורים ומחכים,
ולא צריך שום מפתח וגם לא "מכניסים",
רק כנות אמיתית של בכי שלא תהיה לו ברֵרה אלא להיכנס לפניי ולפנים...


מתוך מחזור, גרמניה, 1744, מתוך אוסף משפחת גרוס, תל אביב, באדיבות המשפחה

עדי לוי היא סטודנטית לרפואה, עוסקת במחול ובכתיבה.