לאונרד כהן ביום הכיפורים: מלאכים או גבעה שבורה
הרב מישאל ציון
על פיוט של לאונרד כהן ועל הקשר שלו ליום הכיפורים ולפיוט "אשר אימתך".
הרב מישאל ציון
על פיוט של לאונרד כהן ועל הקשר שלו ליום הכיפורים ולפיוט "אשר אימתך".
פורים ויום הכיפורים, שני החגים הכי שונים בשנה. יום של מאכל ומשתה, הפרת כל החוקים והיפוך המוסר, מול היום שבו מכים על חטא, צמים ומתנזרים, היום המוסרי ביותר בשנה. כך למראית עין, אבל הסוד (הגלוי) של יום הכיפורים הוא שזהו חג תחפושות הרבה יותר משמעותי מחג הפורים.
מתוך סדר ברכת המזון, גרמניה 1728,
מתוך אוסף משפחת גרוס, תל־אביב, באדיבות המשפחה
יום הכיפורים הוא, כמו שהדרשנים אוהבים לומר, הוא יום ה"כְּ"פורים, יום שהוא כמו פורים. אם בפורים אנחנו מתחפשים למאוויים הכמוסים שלנו, נותנים פתח לצד האפל והאסור, הרי שביום הכיפורים אנחנו מתחפשים למלאכים: לובשים לבן, נמנעים מאכילה, שתיה ושאר צרכים אנושיים, מצמידים רגליים ועומדים שעות ארוכות. למלאכים, אומרת הגמרא, אין ברכיים, ויש רק רגל אחת, סמל לכך שאין להם בחירה לאיזה כיוון ללכת. כל השנה אנחנו בני תמותה חוטאים, אבל ביום כיפור אנחנו מתחפשים למלאכים ומתחברים לצד הטוב ביותר שלנו, לשלמות שבתוכנו לפני שהאנושיות הנלוזה הזאת הרסה הכול.
כך, לכל הפחות, טוענת הגישה המלאכית: על מנת להיות רצויים בפני האל, עלינו להפסיק להיות בני אדם, ורק כך נתכפר.
אבל אל מול גישה זו קיימת תפיסה אחרת לגבי יום הכיפורים. באמצע מוסף היא זוכה לעדנה, כאשר פותחים את הארון והקהל כולו שר את הפיוט "אשר אימתך". שיר קצבי זה, שנכתב במאה ה־7 לספירה, מתאר את מלאכי האלוהים המדהימים, שביבי אש, תלתלי גבה, שיראת ה' עליהם. תמונה ידועה בפיוטים העתיקים. אלא שבשיר הזה כל המלאכיוּת הזו לא מזיזה לבורא עולם. הקב"ה – כמונו, אולי – מתאווה דווקא למה שאין לו: לקבל תהילה מחורשי רשע, מחסרי שכל, ממחוסרי יראה. כלומר – מאִתנו, בני האדם:
אֲשֶׁר אֵימָתֶךָ
בַּהֲמוֹן מַלְאָכִים בְּהִלּוּךְ מַחֲנוֹת
בְּוַעַד אֲלָפִים בְּוֶכַח רְבָבוֹת
וּמוֹרָאֲךָ עֲלֵיהֶם
וְאָבִיתָ תְהִלָּה
מִזִּיו שׁוֹנֶה מִזֹּהַר כָּבֶה
מֵחֲסֵרֵי שֵׂכֶל מֵחוֹרְשֵׁי רֶשַׁע
וְהִיא תְהִלָּתֶךָ
[..]
אֲשֶׁר אֵימָתֶךָ
בִּשְׁבִיבֵי אֵשׁ בִּשְׁבִילֵי מַיִם
בִּתְלוּלֵי רוֹם בְּתַלְתַּלֵּי גֹבַהּ
וּמוֹרָאֲךָ עֲלֵיהֶם
וְאָבִיתָ תְהִלָּה
מִבָּשָׂר וָדָם מֵהֶבֶל וָתֹהוּ
מֵחָצִיר יָבֵשׁ מִצֵּל עוֹבֵר
וּמִצִּיץ נוֹבֵל מַשְׁלִימֵי נֶפֶשׁ
מַפְרִיחֵי רוּחַ וּמְעִיפֵי חַיָּה
וַחֲנִיטֵי נְשָׁמָה וּמוֹצִיאֵי יְחִידָה
וְנִשְׁמָעִים בַּדִּין וּמֵתִים בַּמִּשְׁפָּט
וְחַיִּים בְּרַחֲמִים וְנוֹתְנִים לְךָ פְּאֵר חַי עוֹלָמִים
וְתִפְאַרְתְּךָ עֲלֵיהֶם
(הפיוט הזה זכה לאחרונה לעדנה מחוץ למחזור התפילה בספרו של אמיר גוטפרוינד, שואה שלנו)
אם להאמין לפייטן, ביום כיפור אל לנו להתחפש למלאכים. להפך: עלינו לבוא כבני אדם. טענה דומה לפיוט משמיע הרבי מקוצק, שצוחק על כל אלו המקדישים את ימיהם להפיכה למלאכים. הרי האירוניה הגדולה היא שהקב"ה כלל לא רוצה מלאכים. יש לו המונים כאלה, והם די משעממים! הקב"ה מבקש בני אדם – ולהיות בן אדם זה הרבה יותר קשה...
אך מה זה אומר לבוא ליום כיפור כבן אדם?
כשהייתי בן תשע, אבא שלי גרר אותי ואת אחותי בפעם הראשונה למניין מוזר של אחד התלמידים שלו, בלב שכונת הקטמונים. שם, מתחת לבית קטן ברחוב רשב"ג, היה מתקבץ לו מניין של היפים מזדקנים ומקובלים לעת מצוא, תלמידי ר' שלמה קרליבך ופליטי חסידות סלונים. מדי פעם היינו גוררים ספרדי זקן מהרחוב להשלים מניין, שאולי מתוך רחמים לאשכנזיות ההזויה שלנו היה ניאות להצטרף. שם, במקלט המעופש, למדתי תפילה אמִתית מהי. לימים עבר המניין מן המקלט בקטמונים לבית מרווח בקטמון הישנה, שם התפרסם בירושלים בתור "מניין לידר", על שם משפחת בעלי התפילה. אבל אנחנו תמיד קראנו לו "בירא עמיקתא" – הבור העמוק, זכר לימי המקלט העליזים. באחת השנים, כאשר אחד מבעלי התפילה עמד לפתוח את תפילת המוסף בתפילה החשופה מכל, "הנני העני ממעש", הוא החל במקום זה לשורר פיוט אחר. היה זה פיוטו של הפייטן הנודע ר' אריה לייב הכהן ממונטריאול, "אם יהא זה רצונך". המחבר ידוע גם בכינויו לאונרד כהן, והשיר בשמו הלועזי If it be your will.
אם "אשר אימתך" מבקש מאִתנו לבוא כבני אדם – ולא כמלאכים – לחווית יום כיפור, אז לאונרד כהן נותן לנו את השפה לעמוד כבני אדם מול אדון כול. הנה השיר בשפת המקור ובתרגומו של גבריאל בלחסן, פייטן אדיר בזכות עצמו:
אם יהא זה רצונךָ If it be your will
שלא אדבר עוד לעולם That I speak no more
וקולי יידום And my voice be still
כמו שכבר נדם As it was before
לא אדבר עוד לעולם I will speak no more
אשמע רק לקולךָ I shall abide until
עד אשר תקרא בשמי I am spoken for
אם יהא זה רצונךָ If it be your will
אם יהא זה רצונךָ If it be your will
שקולי יהיה אמת That a voice be true
ממרומי גבעה שבורה From this broken hill
אשיר לךָ כעת I will sing to you
מגבעה שבורה From this broken hill
קול שבחיך יהדהד All your praises they shall ring
אם יהא זה רצונךָ If it be your will
שלפניך אדבר To let me sing
ואם יהיה זה רצונךָ If it be your will
אם ישנה בחירה If there is a choice
נהרות ירקדו Let the rivers fill
גבעות יעלוזו Let the hills rejoice
שפוך רחמיךָ Let your mercy spill
על לבבות נשרפים בשאול On all these burning hearts in hell
אם יהיה זה רצונךָ If it be your will
להיטיב עם כל To make us well
ועשה אותנו קרובים And draw us near
ועקוד בחוזקה And bind us tight
כל ילדיך כאן All your children here
עומדים מולך In their rags of light
בסמרטוטי אור In our rags of light
שלבשנו לכבודךָ All dressed to kill
את הלילה תאיר And end this night
אם יהיה זה רצונךָ If it be your will ,If it be your will
תרגום: אדוה ברנד וגבריאל בלחסן (בשינוי קל שלי, מ.צ.) Leonard Cohen, “Various positions”, 1984, מתוך "שיר זר – משירי לאונרד כהן בעברית.
זוהי אולי תפילה עתיקה, אבל כהן מבטא אותה בהיסוס מודרני. מטבע התפילה המסורתי הוא "יהי רצון". עצם הבחירה במילים "יהי" מרמז על הביטחון שלנו ביכולתנו להטות את רצונו של הקב"ה. כהן מהוסס הרבה יותר: "אם יהיה זה רצונך". לא ברור אם ה"אם" הזה מוסב על היכולת של בני האדם לשנות את רצון האל, או על ספק גדול יותר: ספק בקיומו של הרצון האלוהי בכלל. ואולי דווקא התפילה הכנה היחידה שניתן להוציא מפינו בעידן המודרני ואחרי השואה מתחילה במילה "אם"...
בשורה השנייה של השיר, כמו החזן העומד לפני בוראו בטרם תפילת מוסף, כהן מוסר הודעה: קולי אינו שלי. הוא נדם פעם – בטרם הולדתי – וגם עתה אינו מסור לי. מה' מענה לשון. התובנה הזאת, שקולי (ובעצם, כל קיומי) היה דומם ועוד יידום, היא אולי התובנה הבסיסית של הימים הנוראים. מה שכל שאר השנה אנחנו מקבלים כמובן מאליו מתגלה כלא פשוט בכלל, לא בהכרח שלנו, לא בהכרח כלל. בימים הנוראים אנחנו מבקשים עוד שנה של קול.
"אם יהא זה רצונךָ / שקולי יהיה אמת / ממרומי גבעה שבורה / אשיר לךָ כעת". מתוך כל המטאפורות קורעות הלב של הפיוט "אשר אימתך", כהן מחדש מטאפורה משלו: גבעה שבורה. לעומת חשכת ימי הביניים של "אשר אימתך", הרי שבמאה ה־20 אין ספק שהאדם הוא גבעה. אנחנו בונים מגדלים (הרשימה הזאת נכתבת מהקומה ה־17 של גורד שחקים במנהטן), גואלים אדמות, בוראים מכונות, מתקשרים בשנייה עם הצד שני של העולם, יוצרים ועושים ומדברים ומתקדמים. אך ביום כיפור, אל מול רגעי האמת של עיצומו של יום, אנו גם מודים: איננו אלא גבעה שבורה.
כמו שהזהר אומר: "מאנין תבירין בעי רחמנא" – הקב"ה מתאווה לכלים שבורים. אין כוונתו לגאול את בני האדם מאנושיותם ולהפכם למלאכים, ואין כוונתנו להילחם באנושיות שלנו. להפך – אנו מכירים בכוחנו האדיר כבני אדם, ובתוך כך בשבירות שלנו. ודווקא ההסתכלות על כל אשר השגנו ובנינו גורם לנו להבין גם עד כמה איננו אלא "הבל ותוהו" במאזן הסופי. ומהמקום הזה אנחנו מתפללים ביום הכיפורים.
בפיו של כהן הטליתות של יום כיפור הופכות מבגדי מלאכים טהורים לסמרטוטי אור. כשאדם וחוה מגורשים מגן עדן, הרגע המסמל יותר מכל את שבריריותו של המצב האנושי, הקב"ה מלביש את האנושות ב"כתנות עור". אך הגמרא מספרת, ומי יודע אם כיוונתי כאן לרצונו של כהן, שבתורה של רבי מאיר לא היה כתוב "כתנות עור", אלא "כתנות אור". דווקא אחרי הרגע הכי נמוך שלנו, רגע החטא, אנחנו מלובשים בכתנות אור. כעת, אחרי כמה אלפי שנים של לבוש, אולי כל מה שנשאר מהם זה סמרטוטים. ודרך סמרטוטי האור שלנו אנחנו משתדלים להאיר את העולם הזה הדומה ללילה. כל השנה אנחנו פועלים ועובדים, עמלים ויגעים, מתוך אמונה שהעולם הזה הוא יום, שקולנו ימלא כל גיא ויתגבר על כל מכשול, שפועל ידינו ייכון לעד. אך ביום כיפור אנחנו משתחווים ומודים: יש לילה בחוץ. העולם הזה נעדר אמת וריק מצדק. אנחנו לא יותר מציץ נובל וחניטי נשמה. עבודה רבה עוד לפנינו להאיר את הלילה, ואיננו יכולים לה לבד, אז אולי, אם ואם יהא זה רצונך, תאיר את הלילה. אם יהא זה רצונך.
הרב מישאל ציון הוא מחבר "הלילה הזה: הגדה ישראלית", בוגר ישיבת מעלה גלבוע ובעל הסמכה מישיבת חובבי תורה, בעבר המנהל שותף של עמיתי ברונפמן, קהילה של כאלף צעירים יהודים בישראל ובארה"ב. בעבר ניהל את תכנית מנדל למנהיגות בתרבות יהודית.