ליל סדר מתחת לשולחן
The Magnes Collection of Jewish Art and Life, UC Berkeley

ליל סדר מתחת לשולחן

עמוס ינון

על לילות סדר שעברו על המחבר מתחת לשולחן ואיך הגיח בהדרגה מצדו האפל של ליל הסדר אל צדו המואר.

חסל סידור פסח – מילים וביצועים

את הסדר הראשון שאני זוכר ערכתי מתחת לשולחן. הייתי בן שש, כך שהיה לי די מרווח, והמרחב האפלולי, הסודי, שהיה תחום מכל הצדדים בעץ ובבד, היה נראה לי בטוח ומפתה בהרבה מהמולת השולחנות הערוכים שהיו פרוסים בהמוניהם באולם בית ההארחה שהיינו בו. כל הניסיונות לנתק אותי מהרצפה וליישב אותי בחברת המבוגרים לא צלחו, ואת הסדר סיימתי נזוף ועיקש בחדר השינה, אפוף חושך שקט כשקולות השירה המאומצים נמוגים אל הדמדומים.

היום אני חושב שהרגעים האלה מתחת לשולחן, בעיצומו של ליל הסדר הציבורי, היו מרגעי השיא של חיי. כשאני שם את נפשו של הילד "לא לא" בגוף של אדם בוגר, בין המיינסטרים של הישיבה בהסבה על הכיסא, לאסקפיזם של ההסתגרות בד' אמות של החדר החשוך, נראית לי הישיבה מתחת לשולחן כעמדה הרוחנית והפוליטית המועדפת. התבודדות פרודוקטיבית, שיכולה ברגע אחד של הנפת היד, לחולל הפיכה ולפרוע את הסדר המאורגן – למה עוד אפשר לקוות, אם לא לזה?

מהזווית הזו, הפתיחה של הפיוט "חסל סידור פסח כהלכתו", המסיים באופן רשמי את הסדר, ופותח את סדרת פיוטי הרשות הנאמרים בסופו, יכולה להטעות ולהישמע כקריאת תיגר המקיימת את הסדר כולו, "ככל משפטו וחוקתו", כדי לחגוג את חיסולו. ברם, המילה "חסל" שבעברית משמעה "השמיד, כילה" (אבן שושן), מופיעה כאן במשמעה הארמי, שהוא פשוט "נגמר, נסתיים, תם" (שם). אך משהו בעליזות ובפראיות של המנגינה שבה שרים את הפיוט, משהו בהתלהבות שאליה נתפסים גם מי שהיו נרפים מ"קדש ורחץ" ועד "הלל" נותן מקום לחשד שכדוברי עברית, איננו יכולים שלא לשמוע ולבטא ב"חסל" גם את ההשתמעות הפעילה, המכריזה בשעה שנוח לה, על הסיום.

ברבות השנים עברתי, לכל הפחות בזמן הסדר, מהצד האפל של השולחן לצד המואר, ולמדתי או התרגלתי להסב אליו לאורך הלילה כולו. מנקודת המבט הזו, של השתתפות בסדר, הרגע שבו עוברים מסימני הסדר לשירת "חסל סידור פסח כהלכתו / ככל משפטו וחוקתו" הוא רגע נדיר של הקלה ושחרור, של חיוב עצמי ושל שמחה. ברגע זה פורצת מסכת ההכנות הארוכה והמייגעת שקדמה לחג, על כל פרטיה ותובענותה, את גבול הסדר והחג, ונדמה לנו שלא על השבועיים האחרונים אנחנו שרים, אלא שכל חיינו שעד כה, כל העמל ששיקענו מתוך תקוות גדולות וצרימות מרובות, נחתם עכשיו בדריכה על חופי איתקה, שהשמש היפה שלה זורחת כעת אפילו על השבילים הנידחים ביותר שרגלינו דרכו בהם.​

אחרי שירת חד גדיא, הלילה משיל מעליו את מקף הסדר שהוצמד לו, ואנחנו מופקרים, לטוב ולמוטב, לעולם הפרוע וחסר הסדר של השינה והחלום. למחרת בבוקר אנחנו חוזרים לחיים שבהם האפשרות להיפרד ממשהו מתוך תחושה שהוא קרה ונעשה "ככל משפטו וחוקתו", קלושה ונדירה בהרבה מאשר בממלכת החוק. נכון שהחברה נוטה לפרוס רשת של קואורדינטות גם על האזורים היותר רגישים ומורכבים בחייו של אדם. יש סטטיסטיקה שבודקת מתי מסתיימת האהבה, ויש מבחני אישיות, ותוויות של "הצלחה", "החמצה", או "כישלון" על אנשים ופועלם. אך אם חומקים מאחיזתה של רשת ההסוואה הזאת, אפשר לשמוע את השורות היפות והצלולות של ר' צדוק ב"צדקת הצדיק", כי "כל הפעולות והעובדות [המעשים] ניכרים רק בסוף... וכל זמן שלא נגמר העסק הוא מכוסה ונעלם מעין הכל ואפילו מעין האדם... וכל המידות הנמצאים בבריאה ובאדם וכולם מכוסים מבני אדם לענין המעמקים שבהם וסופם".


מתוך הגדה של פסח, וינה, 1929, מתוך אוסף משפחת גרוס, תל־אביב, באדיבות המשפחה

השאלה, שלפי ר' צדוק עומדת במרכז הניסיון שלנו להבין את העולם ואת עצמנו, דוחה ושוללת את האפשרות הקוגניטיבית והקיומית לסכם ביד בטוחה, לכאן או לכאן, את כל הדברים המשמעותיים שקורים לנו, וכך היא הודפת גם את תחושת המוגנות הבורגנית שעשוי הפיוט היפה הזה להשרות עלינו. האלטרנטיבה לאישור האובייקטיבי שניתן מטעם החוק או המוסכמה, שאת בסיסו ר' צדוק שומט, היא הכוח שבו אדם, מתוך ובתוך הספק, מטיל את נפשו לעבר הקוטב של החיוב, ומאשר את חייו ואת עולמו. כוח ששמו הוא אולי אמון או אמונה.

עמוס ינון מלמד פילוסופיה ויהדות, מנחה ב"אלול", למד פילוסופיה באוניברסיטה העברית ובישיבות "שיח" ו"הר עציון", פרסם משיריו ב"דימוי" וב"משיב הרוח".