הרב מנחם פרומן זצ"ל
מדוע בעצם נוהגים האשכנזים להתחיל את אמירת הסליחות דווקא במוצאי שבת? הרב מנחם פרומן מוצא קשר בין מנוחת השבת ובין הסליחה.
לפיוט "במוצאי מנוחה" יש כוח לעורר אצלי התרגשות. אומרים אותו בלילה הראשון של אמירת הסליחות, שהוא מוצאי שבת מנוחה. הנה שוב חזרנו אל אמירת הסליחות. הנה קיבלנו עוד שנת חיים. שוב קיבלנו את מתנת החיים להתכונן לקראת עוד ראש שנה חדשה.
אבל בעצם מדוע המנהג שלנו (האשכנזים) הוא להתחיל תמיד את אמירת הסליחות דווקא במוצאי שבת מנוחה? בשבועות האחרונים של השנה הזאת עלה בדעתי הסבר חזק מאוד: מפני שהסליחה תלויה במנוחה. בשנים שעברו חשבתי שלקראת יום הדין (ראש השנה) ויום הסליחה (יום הכיפורים) צריך לעשות תשובה. צריך להתעורר (על ידי השופר של אלול ושל ראש השנה) ולהתחיל לעשות. לצאת מן השגרה והעצלות והרפיון, ולקחת את עצמי בידיים – לתקן כל מיני קלקולים בעולם שלי. בוודאי גם זה נכון. אבל השנה אני חושב יותר שצריך להרים את הידיים בתפילה. להרים את הידיים כדי לקחת את המתנות שבוראי נתן לי.
ההתחלה היא במנוחת השבת. לא פעם חשבתי לי מדוע בכל ארבע התפילות של השבת שיא הבקשות הוא "וינוחו בם ישראל מקדשי שמך"? מדוע ישראל נקראים "מקדשי שמך" דווקא בשבת? הרי החינוך במקום שלי, שהוא הציבור הדתי־לאומי, הוא שמקדשים את השם דווקא בעשייה אינטנסיבית – בבניין הארץ, בפעולה בולטת למען החברה, בצבא ובמיוחד במלחמות. ואילו בשבת לא בונים ולא עושים. שבת שלום. בסוף השנה הזאת התחדש לי (בעקבות לימוד בספרו של מורי וידידי יודל'ה, הידוע בציבור בשם "פרופסור ליבס", על סוד היצירה): אולי דווקא בשבת מתקדש שמו של הבורא מפני שאנו שובתים ונחים ולא מפריעים במעשינו.
השבת היא כידוע זכר למעשה בראשית. וכמו שלא היינו פעילים בבריאת העולם – כך בשבת. אבי מורי ז"ל היה מספר לי שבבית המדרש של נעוריו, בחסידות גור, היו נוהגים לשיר: "לא ללמוד! לא להתפלל! רק לא להרגיז את רבונו של עולם!" בשיאה של השבת, בשעת מנחה שהיא עת רצון וחסד, אנו מודים למי שיצר אותנו ונותן לנו את ימי חיינו: "יום מנוחה וקדושה לעמך נתת... מנוחת אהבה ונדבה, מנוחת אמת ואמונה, מנוחת שלום ושלווה, והשקט ובטח. מנוחה שלמה שאתה רוצה בה". ומתוך המנוחה – הסליחה, הפיוס עם אבינו שבשמיים.
מנוחה: לצאת מן המתח של העשייה. להרפות, להרפות. להפסיק להסתכל ולבחון את עולמנו המורכב והמסובך ולהסתכל כלפי מעלה אל השמים הבהירים ואל האוויר הצלול. סליחה: מעשינו נעלמים ונמחקים, ספינת חיינו עוזבת את מאבקיה המאומצים לנווט בים הסוער וחונה בחוף הסליחה. הסליחה הגדולה. במוצאי מנוחה קִדמנוך תחילה.
