מעלות התפילה התימנית: על מסורת התפילה של יהודי תימן

---

לשער תימן באתר הפיוט והתפילה

התפילה התימנית מעלות רבות לה. ייחודית היא בקרב עדות ישראל, ונבדלת בנוסחה, בהגייתה, בנעימתה ובביצועה. היא משמרת בתוכה מסורות קדומות שחלפו מן העולם בתפוצות ישראל, אך במסורת התימנית לא נס לֵחן.

התפילה התימנית תפילה בציבור היא. לעולם הציבור כולו מתפלל יחדיו, בקצב אחד; אין שליח הציבור ממתין לציבור ואין הציבור ממתין לשליח הציבור, אלא כולם מתפללים יחדיו בתיאום, בשפה אחת ודברים אחדים.

כיצד? גדול שבציבור עומד ואומר "ברוך שאמר", וכל העם מקשיבים ועונים אמן, ומיד מתחילים באמירת המזמורים בקול רם, כולם יחד, בנעימה ובקצב אחיד, כולם עסו​קים בתפילתם ואינם סרים אנה ואנה.

אהרן עמרם, יהי כבוד, מתוך פסוקי דזמרה. להאזנה>

ברכות קריאת שמע נאמרות בקול רם מפי שליח הציבור, כשכל הקהל עוקב אחרי שליח הציבור, מי בשתיקה ובעניית אמן ומי במלמול המילים בלחישה יחד עם שליח הציבור.

וקריאת שמע נאמרת בפי כל הציבור כפיסוקי דזמרה: "כשישראל נכנסין לבתי כנסיות וקורין קריאת שמע בכיוון הדעת, בקול אחד בדעה וטעם אחד, הקדוש ברוך הוא אומר להם... השמיעִני, אבל כשישראל קורין קריאת שמע בטירוף הדעת, זה מקדים וזה מאחר ואינם מכוונין דעתם בקריאת שמע, רוח הקדש צווחת ואומרת ברח דודי" (שיר השירים רבה, פרשה ח). ללמדך שדרך קריאת שמע שבמנהג תימן – כולם יחד, בקול אחד ובטעם אחד – עתיק הוא.

ועוד להמחשת התפילה בציבור ועתיקות המסורת – קריאת ההלל בקירוי.

המשנה במסכת סוכה אומרת:

"מי שהיה עבד או אישה או קטן מקרין אותו, עונה אחריהם מה שהם אומרין, ותהי לו מארה. ואם היה גדול מקרא אותו, עונה אחריו הללו יה."
(פרק ג)

כך הוא מנהג תימן המשתלשל מימות הבית – על כל פסוק או חצי פסוק ששליח הציבור קורא בקול רם ובנעימה עונה הקהל יחד "הללו יה". וכדברי הרב יחיא צאלח (מהרי"ץ), מגדולי פוסקי תימן:

"ומנהג זה מנהג קדמונים דקדמונים כמעט מימי הבית, כמקובל בידינו שכל מנהגותינו בעניני תפִלות מימות חרבן בית ראשון."
(פעולת צדיק א, מח)

כך, גם אמירת ההלל היא תפילה בציבור כאשר שליח הציבור מנצח על התפילה ומוביל את הציבור, כמנהג ישראל העתיק מימים ימימה.

הילדים בתפילה

התפילה המשותפת מביאה לידי כך שכל ילד בבית הכנסת התימני יודע למצוא את מקומו בתפילה, תרתי משמע. ראשית, התפילה איננה נאמרת בלחש ובמרוצה, וכך יכול הוא לעקוב אחר מהלכה בנקל. שנית, יכול הוא להיות שותף לתפילה ולמצוא לו מקום להתגדר בו – אם בקריאת המזמורים בקול רם יחד עם הציבור (ולעתים בצרחה רמה מעל קול הציבור, שואב עידוד מראשיהם המהנהנים של כמה מבוגרים וזרתותיהם המסמנות "המשך!") ואם בעניית אמן רמה ומתארכת.

זאת ועוד, הילדים בבית הכנסת התימני שותפים מן המניין בכמה מאושיותיה של תפילת הציבור, דבר שלא יזכה לו ילד באף עדה אחרת. "קטן קורא בתורה ומתרגם" (משנה מסכת מגילה, פרק ד). ילדים כבני חמש ושש עולים לתורה, מברכים וקוראים, והדבר כרוך בהכנה, חזרה ושינון ובהתרגשות שמלווה את כל השבוע לקראת שחרית של שבת. יש בתי כנסת שמקפידים שהעולה השישי לקריאה בתורה יהיה דווקא מן הילדים.

אף קריאת התרגום היא מנהג עתיק שנשתמר עד ימינו רק בקהילת יוצאי תימן, שבו לאחר כל פסוק קורא המתרגם את תרגומו הארמי מתוך "תרגום אנקלוס", ובדרך כלל שמורה היא לילדים. זר הנכנס לבית כנסת תימני, בשמעו את הילד הקטן קורא ארמית במהירות וברהיטות, מחתך את המילים בבהירות ומפסקן בניגון כהלכה, תיסער רוחו מן הפלא הזה. המבנה הקהילתי של בית הכנסת ושיתוף הילדים בתפילה מניע את הילדים ללמוד ולשנן היטב, בקנאת סופרים שמרבה חכמה.

גלויה באדיבות משפחת גרוס, תל אביב

קריאת התורה

בתימן לא נודע המושג "בעל קורא", אדם הקורא בקביעות את כל הקריאה בתורה, אלא נשמר המנהג העתיק שבו כל עולה קרא בתורה, ואם לא ידע לקרוא לא עלה. התואר "חַזָּן" יוחד לאדם העומד לצד העולה הקורא בתורה ומראה לו (חזן משורש ח.ז.ה, מי שמראה) את הטעמים. חזן זה בקיא בקריאת התורה על בוריה, ואינו צריך חומש לצדו. הוא עומד לשמאל הקורא בתורה, מביט בקלף ביחד עם הקורא ומסמן בימִינוֹ על גבי הספר את הטעמים, וכך מסייע בידי הקורא שתהא קריאתו מוטעמת כהלכה. רמז לעתיקותו של תפקיד זה של החזן במסכת ברכות, המעידה על המנהג להראות את טעמי התורה ביד ימין (דף סב ע"א).

קריאת התורה מבוצעת במתינות ולא במרוצה, וקפדנים הם בני תימן מאוד על עצמם ועל חבריהם שיהיו מדקדקים לבטא כל אות כהגייתה, לפי ניקודה וטעמה, ומחזירים הם את הקורא על קלה כחמורה. התימנים מקפידים להדגיש כל דגש חזק, להאריך כל געיא (=מתג, טעם שמסמן הארכה והטעמה של ההברה), להניע שוואים נעים ולהניח את הנחים וכדומה. דרך משל, אם יקרא "שְמע ישראל" ולא יניע את השי"ן – יגער בו הציבור ויתקנו. וכן יקפיד להגות "ואֽהבת" בהארכת האל"ף, שכן יש בה געיא, מתג.

נעימת התפילה

נעימת התפילה התימנית שומרת בראש ובראשונה על פיסוק התפילה הנכון, על הגייתן הנכונה של המילים ועל משמעותן. על כן, לחנים המולבשים על מילות התפילה לא יימצאו בתפילה התימנית. הנעימה היא מקצב המשולב בתוך משמעותם הטבעית של הפסוקים והברכות, ואין היא זרה להם, אלא מעשירה את תוכנם.

דוגמה לכך נוכל לשמוע בתפילת אל מלך יושב על כסא רחמים שבאתר הנאמרת בסליחות. הסכיתו אוזניכם וראו כיצד כל הנגנה עדינה או גסה מפסקת בבהירות וחושפת את משמעות המילים. ניסינו לציין כל סוג הנגנה בסימון משלו על מנת שיוכל הקורא לשמוע את השינויים הדקים.

אהרן עמרם, אל מלך יושב על כסא רחמים. להאזנה>

אֵל מֶלֶךְ יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רַחֲמִים | מִתְנַהֵג בַּחֲסִידוּת,
מוֹחֵל עֲוֹן עַמּוֹ | מֵסִיר חַטַּאת יְרֵאָיו.
מַעֲבִיר רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן | מַרְבֶּה מְחִילָה לַחוֹטְאִים,
וּסְלִיחָה לַפּוֹשְׁעִים.

עוֹשֵׂה צְדָקוֹת עִם כָּל בָּשָׂר וְרוּחַ,
וְלֹא כְרָעָתָם לָהֶם גּוֹמֵל.

אֵל || הוֹרֵתָנוּ לוֹמַר לְפָנֶיךָ שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה,
בַּעֲבוּר שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה | זְכֹר לָנוּ בְּרִית שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת שֶׁלְּ-רַחֲמִים;
שֶׁחִלָּה בָם עָנָיו לְפָנֶיךָ מִקֶּדֶם.

מעבר לתוכן, חושפת נעימת התפילה את הרגש שצמוד לאותה תפילה ומעוררת אותו. בקטע זה ניתן לשמוע את קולם המשתפך של המתפללים, אף עוד יותר בהמשך הקטע שאותו לא ציטטנו. כך, לכל תפילה נעימה המיוחדת לה, ולכל מועד שמורה מנגינתו הייחודית. תפילת השבת נאמרת בשמחה מרוממת, ההלל נקרא בקול תרועה כעם שמריע לאלוהיו, ובתשעה באב מתפללים בקול נהי.

ר' יעקב ספיר, יהודי אשכנזי שנסע ברחבי העולם היהודי, בבקרו בתימן במאה ה־19, כתב על נעימות יהודי תימן שהן "נעימות שהיו לנו מימי קדם" (אבן ספיר, דף נג), ובכך רמז לסברתו שאלו מנגינות יהודיות קדומות שנשתמרו רק בתימן. ואכן, אברהם צבי אידלזון, חוקר מסורות מוזיקליות של עדות ישראל, הגיע למסקנה שנעימות יהודי תימן קדומות הן, ומקורן בירושלים שלפי החורבן.

לצערנו, נדמה שנעימות התפילה התימנית, כמו מסורת ההגייה, הולכות ונשכחות ויורדות אלי קבר עם כל זקן שהולך לבית עולמו. הבדלים דקים המייחדים נעימות שמקורן באזורים שונים בתימן הולכים ומיטשטשים, ובעוד דור או שניים עלולים לחלוף מן העולם. על כן רבים אוזרים כוח ומקליטים עצמם כדי שלא תישכח מסורת קדושים. בתחום זה בולט אהרן עמרם שהקליט את כל התפילות והפיוטים, עם קריאת התורה וההפטרות, ספר תהלים (על שלל מנגינותיו הייחודיות בקריאת תימן), מגילות ועוד, אשר חומר רב שלו נמצא באתר זה.

נוסח התפילה

נוסח התפילה התימני תואם כמעט במדויק את נוסח התפילה שמביא הרמב"ם, ר' משה בן מימון, בספרו משנה תורה. הדעות חלוקות אם יהודי תימן קיבלו את נוסח התפילה מהרמב"ם או להפך, ואנו לא נכריע בדבר, אך לצורך דיוננו נביא את דבריו של הרב יוסף קאפח, מגדולי רבני תימן במאה העשרים, בהקדמתו לסדר התפילה לרמב"ם:

"נראה שהדבר באמת כפי מסורת שבידינו מאבותינו מדורות עולם שנוסח התפלה דלקמן קִבל הרמב"ם מיהודי תימן... בהִוָּכְחו שהוא טהור ונקי מתִקוני הגאונים ושכלוליהם, ואין בו לא משִפורי חכמי ספרד, ולא מהגהות חזני אשכנז".

כדבריו, נוסח התפילה התימני העתיק הוא קב ונקי, ומבחינות רבות נראה שהוא קדום ביותר. ראשית, הוא כולל רק את קטעי התפילה המחייבים להלכה, ללא כל תוספות מאוחרות. דוגמה לכך, הווידוי הנאמר יום יום ברוב עדות ישראל, הכולל פירוט החטאים ("אשמנו, בגדנו") ואמירת שלוש עשרה מידות ורק לאחר מכן "נפילת אפים". ואילו בנוסח הבלדי אין וידוי כי אם נפילת אפים בלבד, כמנהג הקדמונים, וכפי שפירט הרמב"ם (וכסדר זה מופיע בסידורים הקדומים ביותר המצויים בידינו – סידור רב עמרם גאון וסידור רב סעדיה גאון):

"ואחר שישלים כל התפילה (=תפילת העמידה), יישב וייפול על פניו, ויטה מעט הוא וכל הציבור, ויתחנן והוא נופל, ויישב ויגביה ראשו הוא ושאר העם ומתחנן מעט בקול רם מיושב."

(משנה תורה לרמב"ם, הלכות תפילה וברכת כוהנים ט, ה)

אף הווידוי הגדול בימי שני וחמישי איננו נזכר בסידורי תימן העתיקים.

שנית, מלשונו ניכרת לשון חכמים במלוא הדרה, על מאפייניה הדקדוקיים ומטבעות הלשון הייחודיים לה, ללא עריכות לשוניות שמבקשות להכפיפה ללשון המקרא. כך, בסידורי תימן מנוקד "אֵינוּ", כבכתבי יד עתיקים של המשנה. מילת היחס "של" איננה מילה בפני עצמה, אלא סמוכה למילה שאחריה – "רִבּוֹנוֹ שֶׁלָּעוֹלָם", וכן הוא בכתבי יד מדויקים, ואף בלשון המקרא: "מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה" (שיר השירים ג, ז). צורת ריבוי ייחודית ללשון חכמים – מַלְכִיּוֹת, פֻּרְעָנִיּוֹת, גָּלִיּוֹת – משתקפת מסידורי תימן. צורה זו קיימת גם בנוסחים עתיקים של העדות השונות, אך אלו סבלו מ"תיקונים" של המדפיסים והמהדירים.

שלישית, הוא תמציתי, ללא חזרות וכפילויות המאפיינות נוסחים מאוחרים שהייתה בהם יד העורכים והמעתיקים. המחשה אחת לכך ניתן לראות בטבלה המשווה להלן:

​רביעית, הוא כולל נוסחים שלהם עדויות בתקופת הגאונים ובתלמודים ובמקורות ארץ ישראליים קדומים, אך נשתמרו כיום רק בנוסח תימן. בהגדה של פסח התימנים חותמים בברכה שבסוף המגיד "גואל ישראל", כפי מנהג ארץ ישראל העתיק, ולא חשו לשלוח יד בנוסחיהם ולשנות גרסת ראשונים אף לא מפני דברי רבא בתלמוד הבבלי: "קריאת שמע והלל – גאל ישראל" (פסחים קיז, ב). בברכת מעין שבע, הנאמרת לאחר תפילת העמידה בערבית של שבת, קוראים בנוסחי העדות: "וְנוֹדֶה לִשְׁמוֹ בְּכָל יוֹם תָּמִיד מֵעֵין הַבְּרָכוֹת". רבים תמהו על לשון זה וקולמוסין נשתברו, כיצד ניתן להודות מעין הברכות? ומה פשרו של ביטוי זה? ואילו בנוסח תימן, כבנוסח הרמב"ם ורס"ג, כנוסח ארץ ישראל הקדום, וכפי שמופיע בתשובות רב נטרונאי גאון, "מְעוֹן הַבְּרָכוֹת". והוא כינוי לה', שהוא מקור הברכות, והוא נספח לתוארי ה' שבמרכיב הבא: "וְנוֹדֶה לִשְׁמוֹ בְּכָל יוֹם תָּמִיד; מְעוֹן הַבְּרָכוֹת, אֲדוֹן הַשָּׁלוֹם, מְבָרֵךְ הַשְּׁבִיעִי...". בתפילת שחרית, לאחר תפילת הים, מוסיפים יהודי תימן את פרשת "ותקח מרים הנביאה" (שמות טו, כ–כו) וכן פסוקי נחמה הפותחים בפסוק "רפאני ה' וארפא", כנוסח ארץ ישראל הקדום.

קדמות זו של נוסח התפילה עמדה להם ליהודי תימן שנים רבות ונשמרה באדיקות. אך לאחר שהגיעו לתימן במאה ה־16 סידורי תפילה מודפסים בנוסח הספרדים, החלה קדמות זו להתערער. בתחילה ניכרה השפעה שולית בלבד ורק נוספו קטעים שונים לסידורי התפילה, אך נוסח התפילה הקדום נשמר בעיקרו. אולם לקראת סוף המאה ה־17 התחזקו גזירות השלטון על הקהילה היהודית בתימן,  בתי כנסת הוחרבו, תפילה בציבור נאסרה, ספרים וכתבי קודש נשרפו, וכל יהודי תימן כולם הוגלו למדבר מַוֱזַע למשך כשנתיים, בגלות שממנה לא שבו כי אם מתי מעט. המחסור בכתבי היד והמצוקה הרוחנית שבאו בעקבות גלות מוזע היו אלו שהכשירו את השעה להשפעה נרחבת של סידורי הדפוס הספרדיים, החל מהמאה ה־18. את ההתפשטות הטבעית של ספרי הדפוס חיזקו אחדים ממנהיגי הקהילה שביקשו להנחיל את הנוסח החדש, ובהם ר' שלום עראקי ובנו ר' יחיא. על פעולתו של ר' יחיא עראקי כתב ר' חיים חבשוש במאה ה־19:

"והלך לבתי כנסיות לכוף אותם להניח הסדורים הקדמונים שבידיהם ולקבל המחזורים, ומפני גודל מעלתו ומעלת אביו השר תשע עשרה בתי כנסיות קבלו עליהם, לבד משלש בתי כנסיות הכינו עצמם בבתי כנסיות לעמוד עליו במקלות ולא אבו לשמוע עד היום."

דמויות מרכזיות נוספות בתהליך זה היו ר' דוד משרקי ובנו ר' יחיא. הללו סברו שיש לאמץ את מנהג רוב עדות ישראל וללכת אחר מנהג ארץ ישראל, אשר ממנה הגיעו לתימן הסידורים הספרדיים. כאן נעוץ מקור שמו של הנוסח ה"שאמי" – ארץ ישראל בפי יהודי תימן נקראה "שאם", והנוסח הנוהה אחר סידוריה נקרא על שמה. נוסח זה בימינו הוא בדמותו של הנוסח ספרדי עם עקבות מעטות של מנהג תימן הקדום.

אל מול הנהייה אחר סידורי הדפוס, קם מהרי"ץ, מורנו הרב יחיא צאלח, לעמוד בפרץ, השפיע על בני דורו להחזיק במנהגי תימן הקדומים והגן עליהם בכתביו, והצליח לעצור את התגברות ההשפעה החיצונית. מהרי"ץ שימר את מנהג תימן הקדום כמעט במלואו, אך צבר לתוכו תוספות שאינן פוגמות בגרעין התפילה והחזיר את עטרת הנוסח הקדום ליושנה. ההולכים בדרכו של מהרי"ץ השתייכו לזרם ה"בלדי", כלומר, מקומי, אלו ששמרו על מנהג ארצם.

בראשית המאה ה־20 התגבשה בצנעא קבוצה של חכמים בראשותו של ר' יחיא קאפח (מגדולי חכמי תימן בעת האחרונה, סבו של ר' יוסף קאפח). אלה ביקשו לשוב למסורת תימן הקדומה אף ללא השינויים המועטים שספחו לתוכם הבלדים מסידורי הדפוס, וכונו "דרדעים" [=דור דעה]. כיום  יש בתי כנסת "דרדעים" ספורים במדינת ישראל.

עתיקות התפילה התימנית ניבטת מכל צד. שמרנותם של יהודי תימן זיכתה אותנו לחזות במנהגים שאילולא הם, לא היה נשאר מהם בעמנו פליט ושריד, כי אם שאריות של עקבות מפוזרות בכתבים, ובשום אופן לא מסורת חיה ומקורית, שנשמעת באוזנינו ונראית עין בעין. כי לא רק את גופם ורכושם העלו יהודי תימן ארצה, אלא את מורשתם הקדומה ואת מנהגי אבותינו הביאו איתם לארץ אבותם. ואמנם במאות השנים האחרונות חלו תמורות נרחבות בתפילתם של בני תימן, אולם אלה פשׂו בנוסח התפילה בלבד, ואילו הגיית התפילה, אופן ביצועה ונעימותיה עודם עמנו כאשר נהגו בתימן מימים ימימה.

מקורות להרחבה:

• אהרון גימאני, תמורות במורשת יהדות תימן, אהרון גימאני
• ר' עמרם קרח, סערת תימן
• יוסף קאפח, כתבים ב' – התפילה והלחנים בתפילת יהודי תימן, מסורות הגייה ושליטת העברית בקרב יהודי תימן, הליכות עולם
• זהר עמר, ספר החילוקים בין בני תימן לבין בני הצפון
• קובץ זכרון להרב רפאל אלשיך
• התכלאל המדעי
• משה גברא, מחקרים בסידורי תימן