מבוא לפסוקי דזמרה (יום חול)

---

פסוקי דזמרה הם קובץ של פסוקים ופרקי תנ"ך, בעיקר מתהלים, אשר מתוחמים בשתי ברכות; "ברוך שאמר" בראשם ו"ישתבח" בסופם. חטיבה זו נאמרת בכל תפילות שחרית, לפני קריאת שמע וברכותיה.

עניין פסוקי דזמרה לא נזכר במשנה, אלא מובא בתלמוד (שבת קי"ח ע"ב): "אמר ר' יוסי יהא חלקי עם גומרי ההלל בכל יום". אמירתו זו של ר' יוסי הביאה את חכמי התלמוד לתמוה עליו, שכן אמירת ההלל מיועדת דווקא למועדים מיוחדים ואמירתו בכל יום מוזילה את ערכו ומבזה אותו. התשובה היא שכוונת דברי ר' יוסי הם לפסוקי דזמרה.

מהם אותם "פסוקי דזמרה", פסוקים של זמרה, שעליהם מדבר התלמוד? לדעת רש"י (שם) הכוונה היא למזמורים קמח ו־קנ שבתהלים, שבהם יש ריבוי הילולים.

לפי העולה מדברי הרי"ף (=ר' יצחק אלפסי, מגדולי פוסקי ההלכה, רבו של רבו של הרמב"ם) מדובר באוסף של פסוקי הלל ושבח, ור' יוסי שיבח את אותם אנשים המוסיפים להם את ששת המזמורים האחרונים של ספר תהלים.

נראה, כי חטיבה זו הושתתה על פי העיקרון שבדרשתו של ר' שמלאי: "לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואחר כך יתפלל" (ברכות לב ע"א) – ראוי שהמתפלל, קודם שיבקש על צרכיו, ייתן הלל ושבח לבורא עולם, ומתוך כך יכיר בגדולתו של הבורא ובעוצמתו ויסדר את דבריו כראוי. ולפיכך יש לאומרם לפני "התפילה". ומכיוון שקריאת שמע וברכותיהן חייבות לבוא בצמוד לעמידה, נקבע לאומרם לפניהן.

מבחינה היסטורית נראה כי מלכתחילה היו פסוקי דזמרה כשמם: פסוקי הלל ושבח הבנויים בשרשרות פסוקים כדוגמת קטע ״יהי כבוד״, שנאמר עד היום (ראו מסכת סופרים יח, א). בתקופות קדומות היו קהילות שאמרו שרשרות פסוקים ארוכות מאוד; הדים לכך ניתן למצוא בקטעי גניזה, ובמחזור ארם צובה (עיינו בספרו של עזרא פליישר, "תפילה ומנהגי תפילה ארץ ישראליים בתקופת הגניזה" בפרק "השיר"). ייתכן מאוד כי בעקבות דברי ר' יוסי (וכפירושו של הרי"ף) עבר עיקר המשקל לששת מזמורי התהלים, הנאמרים אחרי "יהי כבוד". עם זאת, המקובלים הפליגו בחשיבותה של שרשרת פסוקים זו, המונה שמונה עשר פסוקים ואת הקריאה "ה' מלך, ה' מלך, ה' ימלוך לעולם ועד', ואמרו "שנתקנה בחכמה עמוקה נפלאה". יש לציין שלפני "יהי כבוד" אומרים מזמור תהלים קצר, "מזמור לתודה", ואף על פי שאינו נזכר בסידורי הגאונים וברמב"ם כחלק מפסוקי דזמרה, נהגו לאומרו משם שיש בו ריבוי שבח (תכלאל עץ חיים).

הקטע הבא הוא "ויברך דוד", וגם לגביו אין בתלמוד אִזכור להיותו נכלל בתוך פסוקי דזמרה, ואף פרשני התלמוד אינם רומזים לכך. קטע זה כולל את דברי השבח שאמר דוד המלך, כשנאספו הנדרים והנדבות לבניין המקדש, ואמירתו במסגרת פסוקי דזמרה פשטה בכל קהילות ישראל. עיון בחיבורים ובסידורים עתיקים יגלה לנו את טעמה של הוספה זו וכיצד חדר קטע זה לסידור התפילה. בסידור רב סעדיה גאון מופיע המנהג לחתום את ההלל שבכל יום – פסוקי דזמרה, בפסוק ״ועתה אלהינו מודים אנחנו לך ומהללים לשם תפארתך״, שהוא חלק מברכת דוד המופיעה בספר דברי הימים, וזאת כחיתום למזמורי ההלל וכמעבר לברכת ״ישתבח״ החותמת חטיבה זו. בסדר רב עמרם גאון מובא מנהג רחב יותר והוא להתחיל כבר מתחילת ברכת דוד – "ויברך דוד". הטעם להוספת פסוק זה או קטע זה מובן. בברכת ברוך שאמר אנו אומרים ״ובשירי דוד עבדך נהללך... בשבחות ובזמירות״, ולכן ראוי לחתום בשירי דוד ובשבחיו ולברך ברכת ״ישתבח". כידוע, אין אנו נוהגים כן אלא מוסיפים עוד דברי הלל ושבח שנאמרו (ספר נחמיה) במעמד הברית שכרתו עולי בבל עם ה׳ "אַתָּה הוּא ה' לְבַדֶּךָ וכו'" (ויש המתחילים כבר מחצי פסוק קודם לכן ״ויברכו שם כבודך וכו׳״). כדי להבין את הסיבה להוספה זו עלינו להוסיף חלק נוסף לפאזל; עוד בימי הגאונים היו שאמרו בכל יום את שירת הים או לפני ברכת ישתבח או לאחריה. מסורת אשכנזית קדומה (הובאה בסידור הרוקח) מספרת כי רבי משה בן רבי קלונימוס מהעיר לוקה שבאיטליה הוא שהנהיג להוסיף את פסוקי השבח מנחמיה, המתארים את בריאת העולם, את הבחירה באברהם אבינו ואת יציאת מצרים, ומיד לאחריהם, קודם "ישתבח", לומר את שירת הים. ובכך נתקבע הסדר הקבוע היום (יש לציין שבמנהג איטליה הקטע שנכנס מנחמיה מצומצם יותר). ברכת ״ישתבח״ היא ברכת השבח הנאמרת אחר אמירת פסוקי דזמרה, והיא קשורה עם ברכת "ברוך שאמר". לפיכך, מי שלא אמר ״ברוך שאמר״ ולפחות חלק מפסוקי דזמרה, אינו אומר ברכה זו ("בית יוסף", נד ע"פ הרי״ף והרא״ש).