ג.
בתלמוד הבבלי, בחתימת מסכת סוטה (סוטה מט ע"א), נידונה מעין קינה על מצבו של העולם. רבן שמעון בן גמליאל אומר בשמו של רבי יהושע שמיום שחרב בית המקדש, אין יום שקללתו פחותה מחבריו, ובאה שם עוד רשימה ארוכה של אירועי משבר ההולכים ומחריפים. ובעקבות זאת שואל התלמוד: "עלמא אמאי קא מקיים?" – כלומר: על מה בכל זאת עומד העולם ומתקיים? ותשובתו: "אקדושה דסדרא" [כלומר: על הקטע המוכר לנו כ"ובא לציון גואל", שבו לא נעסוק] ו"איהא שמיה רבא דאגדתא", היינו: על אמירת "יהא שמיה רבא" בהקשר של דברי אגדה. ודומה שכאן מצאנו ראיה ראשונה לקיומו של הקדיש, והיא מנוסחת בדרך המושיטה לנו משפט מפתח להבנת תולדותיו, שכן "אגדתא" האמור כאן מתייחס אל אמירת דברים בציבור, אל דרשה ציבורית הנאמרת בבתי כנסת ובבתי מדרש גם יחד. ואומר זאת בצורה מפורשת טקסט אחר, מדרש המצוטט בילקוט שמעוני (שהוא כשלעצמו חיבור מאוחר, אך מקורותיו עשויים להיות קדומים ביותר):
"אמר רבי שמעון: אימתי מתעלה שמו של הקב"ה בעולמו? בשעה שישראל נאספין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ונותנין שבח וגדולה לקב"ה. ואמר רבי ישמעאל באותה שעה כששומעים אגדה מפי חכם ועונים 'אמן, יהא שמיה רבא מברך'", הקב"ה שמח וקורא למלאכיו לראות את העם המשבח אותו."
מתוך אוסף משפחת גרוס, תל־אביב
קטע מדרשי זה מסביר לנו את מוצאו של הקדיש. הקדיש היא ככל הנראה תפילת רשות ספונטנית שנולדה בסמוך לאמירת דרשה בציבור מפי דרשנים, כאשר ניסוח הקדיש נשאר פתוח במידה מרובה והיה תלוי בדרשן וברצונותיו, בקהלו, בתקופתו וביכולותיו. עומד לו ציבור גדול, שומע דברי תורה, והדרשן והציבור מסיימים את המפגש, שעיקרו דרשה בציבור, במעין תפילה חגיגית, כללית, שלכל הציבור יש בה חלק. הדרשן פותח בארמית, שפת העם ואולי גם שפת הדרשה, ואומר: "יתגדל ויתקדש שמו הגדול", ואינו מזכיר את שם ה' לאורך כל התפילה כולה, כי ההקשר כאן הוא הקשר של דרשה, לא הקשר של בית כנסת ולא של תפילת חובה. גם בדרשות חז"ל יש התחמקות מהזכרת השם המפורש ונטייה להעדיף כל מיני תחליפים, כגון "הקדוש ברוך הוא", "מי שאמר והיה העולם", "מי שפרע מדור המבול". "אבינו שבשמים" וכדומה. אפילו הנוסחה "ואמרו אמן" מתאימה להקשר של דרשה בציבור ושל תפילה ספונטנית המתחדשת ומשתנה. איך ידע הקהל מתי לענות "אמן" אם לא יאמר לו זאת מפורשות מעצב התפילה?
לשון אחר, ההנחה שהקדיש נולד בהקשר לדרשה בציבור מסבירה בבת אחת את שפתו הארמית, את היעדר שם ה' ממנו, את השימוש בתחליפים לשם ה' ואת הפורמולה "ואמרו אמן", ונראה שהיום מקובל למדי במחקר שאכן כך נולד הקדיש, לא כתפילת קבע בבית הכנסת אלא כתפילת רשות משתנה ומתגוונת בהקשרים של דרשה ציבורית. "קדיש דרבנן", המשמש בפינו היום בעקבות לימוד תורה שבעל פה בציבור, משמר אפוא את תפקידו הראשוני של טקסט זה. כך חדרה תפילת פרט – כגון זו שישוע מעיד עליה – אל עולם בית הכנסת ובית המדרש, ושפתה הארמית בוודאי חיבבה אותה על הציבור, הדובר בעיקר שפה זו.
מתוך "הגדה לליל סידורים", גרמניה, 1845, מתוך אוסף משפחת גרוס, תל־אביב, באדיבות המשפחה
מחיבור מאוחר יותר, מסכת סופרים, חיבור מראשית ימי הגאונים (מאה שישית או שביעית) עולה כי הקדיש כבר ממלא שלושה תפקידים: "חצי קדיש", "קדיש דרבנן" ו"קדיש שלם". מסכת סופרים עדיין אינה מודעת כלל לתפקיד העיקרי של הקדיש שבפינו, המתקשר למוות, שכול, אבלות ויתמות. מכל מקום, במסכת סופרים כבר מצאנו, לראשונה, את השם "קדיש", ואפשר רק להניח כי חדירתו של הקדיש אל בית הכנסת סייעה לו לכבוש עוד ועוד עמדות ליטורגיות. מאוחר למסכת זו הוא סידור התפילה הראשון שבידינו, סידורו של רב עמרם גאון, איש בבל של המאה התשיעית. גם רב עמרם גאון מזכיר את הקדיש בשלושה התפקידים הללו בלבד, וגם בו לא נמצא את הקדיש הקשור לאבלות. רב עמרם הוא גם ראשון מתעדי נוסחאותיו של הקדיש, הדומות במידה רבה לאלה המוכרות לנו. הוא הדין גם ברמב"ם, איש מצרים של המאה הי"ב, שבסידור התפילה שחיבר מצויים קדישים רבים, אבל תמיד רק "חצי קדיש", "קדיש שלם" ו"קדיש דרבנן".
לעומת זאת, בסידור שכתב רב סעדיה גאון, בבבל של המאה העשירית, יש כבר חידוש מסוים בענייננו. גם רב סעדיה מביא בסידורו רק את שלושת סוגי הקדיש שהזכרנו לעיל, אבל הוא מוסיף הערה מעניינת בשולי הדיון: אם למדו אנשים תורה שעל פה בציבור, הוא קובע, עליהם לומר לאחר מכן קדיש (בנוסח מורחב), אבל "ישנם אנשים שאומרים קדיש זה אחרי קבורת המת, ואין זה מן העיקר". רב סעדיה מעיד על אמירת קדיש זה בקשר ללוויית המת, אבל הוא אינו רואה מנהג זה בעין יפה. לא נתברר לנו מי הם אותם אנשים שעושים כך, אבל ברור שרב סעדיה גאון פוסל את המנהג לומר את הקדיש (לפחות פעם אחת) בבית הקברות. בין כך ובין כך, לפנינו עדות ראשונה על שימוש הקדיש בהקשר שייעשה מאוחר יותר לתפקידו העיקרי בתודעתנו.
מתוך "מנהגים", הולנד, 1728, מתוך אוסף משפחת גרוס, תל־אביב