פרופ' אמנון שילוח
בשנות השבעים של המאה העשרים ערך פרופ' אמנון שילוח מסע הקלטות ביוון, בקרב הקהילות המועטות ששרדו את השואה. מטרת המסע הייתה לתעד ולשמר את המסורת המוסיקלית העשירה של יהודי יוון, שכמעט ונכחדה. ההקלטות שאסף הופיעו בתקליטGreek – Jewish musical traditions, שיצא לאור בארה"ב בשנת 1978. בדברים שלהלן מספר פרופ' שילוח על המסע, על המבצעים ועל הביצועים.
יהודים ישבו ביוון כבר בתקופה שלפני חורבן בית שני. הנוסע הספרדי בנימין מטודלה שיצא למסעות ארוכים ברחבי הקהילות היהודיות של המאה השתים עשרה, מתאר בספר מסעותיו קהילות יהודיות ביוון שכללו את קורפו, יאנינה, פטרס, כלקיס, סלוניקי, תבס ואפילון.
במרוצת השנים שלטו באזור כוחות שונים והשאירו עקבותיהם בחייהם ובתרבותם של היהודים. כתוצאה מכך, ובעקבות הגירתן של קהילות יהודיות לביזנס וליוון ממדינות אירופיות שונות, ניתן להבחין במורשת המוזיקה היהודית־יוונית בשלוש מסורות עיקריות.
המסורת הראשונה והקדומה ביותר היא זו של היהודים דוברי היוונית, המכונים רומניוטים או גרגוס.
אחרי גירוש ספרד בסוף המאה החמש עשרה מצאו מגורשים רבים מקלט ברחבי האימפריה העות'מנית, לרבות המרכזים המשגשגים של צפון יוון. עקב מספרם הגדול, חוסנם הכלכלי ועליונותם האינטלקטואלית של גולים אלה, הם הפכו עד מהרה לגורם דומיננטי והשליטו את מנהגיהם, שפתם וכמובן את המסורת המוזיקלית שהביאו עמם. זהו מקורה של המסורת המוזיקלית השנייה, שלמרות השפעתה ופגיעתה בהגמוניה ובהומוגניות של הקהילות הרומנטיות, לא הצליחה לדחות מפניה את המסורת הרומניוטית הקדומה. זו המשיכה להתקיים, במיוחד ביאנינה, ארטה, פטרס, כלקיס והאי כרתים. במאות השש עשרה והשבע עשרה הגיעו ליוון גלי מהגרים של אנוסים פורטוגזים והוסיפו נדבך למסורת השנייה.
המסורת השלישית היא זו של היהודים דוברי איטלקית, שאבותיהם גורשו ממחוז אפוליה בדרום איטליה. מסורת זו התקיימה בעיקר באי קורפו.
בשלוש המסורות קיים הבדל בסיסי בין מוזיקת בית הכנסת ובין המוזיקה החילונית, ובמידה פחותה יותר, בין שירת הנשים לשירת הגברים. סגנון השירה של הגברים הספרדים והרומניוטים, בייחוד בשירת בית הכנסת, מתאפיין באינטונציה נזלית (שירה בקול מאנפף), בפרלנדו־רובטו (מעין דיבור שירתי) ובביצוע ערגתי ותחינתי מאוד, מעוטר, ולרוב סולני.
השואה היכתה מכה אנושה את ההיסטוריה הארוכה והעשירה של יהדות יוון, כאשר נותרו בחיים עשרת אלפים בלבד מתוך מאה אלף היהודים שחיו ביוון לפני השואה.
ביולי 1970 ערכתי מסע הקלטות בקרב הקהילות היהודיות ששרדו את השואה. לאחר כחודש של הקלטות בקהילות זעירות ששרדו, שבמקומות מסוימים לא מנו יותר ממאה חמישים–מאתיים נפש, הצלחתי לשוב ארצה עם כעשרים וארבע שעות מוקלטות, המהווות תעודה מוקלטת חשובה של הקהילות העתיקות המפוארות ביוון ומורשתן המוסיקלית המגוונת והעשירה.
מטרת המסע הייתה להקליט באופן שיטתי, בכל הריכוזים היהודיים שעדיין מצויים ביוון, מבחר מייצג של תפילות, פיוטים, פזמונים ושירי חול. מבחר זה נועד לשמש תיעוד מקיף למוזיקה המסורתית של יהודי יוון כפי שנשמעה בתחילת שנות השבעים של המאה שעברה. אולם, כבר במפגש הראשוני עם המסורות הללו, נוכחתי לדעת שמבחינות רבות הן משקפות שלבים קדומים יותר במסורות היהודיות שהתקיימו עד כה. לצורך איתורן של הסגנונות השונים השתדלתי להקליט את אותם קטעים בכל מקום שביקרתי בו. נוסף על כך הקלטתי, עד כמה שהתאפשר, אותם קטעים מפי נציגים אחדים של אותה מסורת. דבר זה אפשר לי או למתבוננים אחרים לקבוע את המשותף והשונה.
מחומר זה, שבוצע בעיקר בעברית אבל גם בשפות אחרות – יוונית, ספרדית יהודית ופורטוגזית, וגם לא מעט קטעים דו־לשוניים, בחרתי את הלקט המייצג שהופיע בתקליט Greek Jewish musical traditions (יצא כתקליט בארה"ב בשנת 1978 וכתקליטור בשנת 2006).
בקורפו פגשתי את החזן חיים מנחם, ניצול שואה, שהראה לי בפגישתנו הראשונה את המספר שטבעו על זרועו במחנה ההשמדה. חיים מנחם ביצע במרוצת ההקלטות שעשיתי עמו פיוטים מקומיים שונים לברית מילה, שמחת תורה ועוד, מתוך צרור ניירות כתובים בכתב יד. אין לי ספק שאחדים מהם היו פיוטים מקומיים שלא נדפסו בשום קובץ מוכר. כיוון שלא הייתה לי אפשרות לצלם את הטקסטים הקראתי אותם למקרופון, כך שלרשותנו עומדים ביצועים של הפיוטים על לחניהם והטקסטים שלהם בקריאה.
במסגרת קטעי התפילה והפיוטים הקדשתי תשומת לב מיוחדת לקטעי ה"קדוּשה" וה"כתר" בתפילות העמידה, כיוון שבהם יש לרוב פיתוח אמנותי ניכר, בעיקר באלו הנאמרים בחגים.
אותו חיים מנחם מקורפו השמיע לי "כתר" ליום הכיפורים, שאותו כינה "כתר פולקו". לשאלתי לפשר השם השיב כי למד אותו מפי שליח פולני שכנראה הגיע פעם לקורפו. הלחן מצא חן בעיניו והוא אימץ אותו ועיבד אותו לפי רוחו. הוא מודה שביצע בו שינויים, אולם לעניות דעתי, לא מצאתי בו הרבה פולניות. אגב, הוא ביצע את ה"כתר" גם בלחן אחר, שונה.
הדוגמא של ה"קדוּשה" היא בעלת עניין מיוחד לא רק משום שבהקלטות שעשיתי היא מבוצעת מפי אישה, מקרה יוצא דופן בפני עצמו, אלא גם משום שהזמרת, אנה רפאל מיאנינה, נחשבת למומחית בקינות יווניות עתיקות, המייחדות את מחוז אפירוס. מחוז זה מצטיין בסוג זה של שירה, הכולל רבדים עתיקים של השירה היוונית. הקהילה היהודית ביאנינה היא עתיקת יומין ובעלת מורשת מוזיקלית שהיא רבת עניין, בשל המפגש של כמה סגנונות מוסיקליים והשתמרותן של מנגינות עתיקות. במקום רחשו חיים יהודיים עשירים עד לראשית מלחמת העולם השנייה.
במרוצת ההקלטות שעשיתי עם אנה רפאל התברר לי שהיא שולטת בצורה מפתיעה ביותר גם ברפרטואר הליטורגי החזני. בהיותה נצר למשפחת חזנים – נכדתו של החזן הקבוע של "קהל קדוש חדש", חכם מנחם מתתיה, ספגה את אמנות השירה החזנית בביתה ובבית הכנסת. בהקלטות שעשיתי אתה היא סלסלה בגרונה באמנות יוצאת מן הכלל את אחד מפרקי הברוורה של כל החזנים: ה"קדוּשה" ליום הכיפורים. זהו קטע מופת בעושר הקישוטיות שבו. כמעט כל מילה הופכת להיות משפט מליסמטי ארוך. היא אמנם טועה פה ושם במילות הקדושה וברקע ניתן לשמוע את החזן יוסף מצא הממלא את תפקיד הלחשן, אבל ביצועה הוא באמת יוצא מגדר הרגיל ודוגמת מופת של אמנות הסלסולים שהם כאמור בעלי אורך ניכר.
בשכונת מזכרת משה בירושלים קיים בית כנסת של יוצאי יאנינה שבו הקלטתי עם קהל את הדוגמה הראשונה, קטע מקבלת שבת, הפותחת את התקליט של בית הכנסת.
מבין הקטעים בספרדית יהודית ראוי להזכיר פה אחד מיוחד. זהו התרגום של קטע מן הפיוט "עת שערי רצון" הנאמר לפני תקיעות השופר של ראש השנה ומתאר את עקדת יצחק:
שִׂיחוּ לְאִמִּי כִּי שְׂשׂוֹנָהּ פָּנָה
הַבֵּן אֲשֶׁר יָלְדָה לְתִשְׁעִים שָׁנָה
הָיָה לְאֵשׁ וּלְמַאֲכֶלֶת מָנָה
אָנָה אֲבַקֵּשׁ לָהּ מְנַחֵם אָנָה
צַר לִי לְאֵם תִּבְכֶּה וְתִתְיַפֵּחַ
עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ
קשה לתאר את תחושת הטרגיות האופפת את ביצוע הקטע בלדינו הגורם לקהל ובמיוחד לנשים להזיל דמעות שליש. אחד ממבצעיו של הקטע, ליאון פרחיה, בעל קול בריטון אדיר, סירב שעה ארוכה לבצע אותו משום שהזכיר לו את מחנה הריכוז שבו היה כלוא במלחמה.
קטעים מהדיסק ניתן למצוא באתר:
