קוקיז (עוגיות)

אתר הספרייה הלאומית עושה שימוש בעוגיות (cookies) על מנת לשפר את חווית הגלישה שלך. הגלישה שלך באתר מהווה הסכמה לשימוש בעוגיות. למידע נוסף, אנא עיינו במדיניות הפרטיות

מילה, פיוט וניגון בחברה החסידית
אתר הפיוט והתפילה

מילה, פיוט וניגון בחברה החסידית

ד"ר יעקב מזור

במאמר זה נדון במעמדה של המוזיקה בהגות החסידית ובהתנהגות החסידית בפועל. בשל הערך העליון המוענק לניגון על פני הטקסט המדובר, יש חסידויות שבהן נוטים לשיר ניגונים ללא טקסט במעמדות שונים. במאמר מודגמת תופעה זו באמצעות האפיון המשותף של שירת ניגונים נרחבת ללא מילים בחסידויות השונות, תופעת ניוד המנגינות מטקסט אחד למשנהו וממאורע זה למאורע אחר, וכן בתופעה של מיעוט היצירה הפיוטית הספרותית שנתחדשה בידי החסידים. תופעה בולטת, בעיקר תוך השוואה לפוריות היצירה הפיוטית־הספרותית בעדות המזרח. במאמר נסקרות האופציות השונות של שירת ציבור במסגרות התפילה, ב"טיש" החסידי של האדמו"ר ובסעודות השבת המשפחתיות. נסקרות סוגיות כגון בחירת הטקסטים לשירה, חלוקת הזמרה בין שליח הציבור לבין הקהל, שאלת הגדרתה של התאמה בין טקסט למילים, ובאשר לכל השאלות הללו – עד כמה ניתן להכליל ולאפיין את העולם החסידי לדורותיו ולחצרותיו, ובאלו עניינים המאפיינים הם תלויי שושלת וחצר מסוימת.

ידוע ומפורסם המקום החשוב שתופסת המוזיקה בחברה החסידית – באירועים קהילתיים ובחיי הפרט. תופעה זו, שורשיה נעוצים בתפיסות המוזיקה בספרות הקבלה החל מספר הזוהר, דרך כתבי המקובלים בתקופת הרנסאנס ועד לאלה מבית מדרשו של האר"י. בכל אלה נדונו סגולותיה של המוזיקה וכוחה להשפיע מצד אחד על עולם האלוהות על עשר ספירותיו, המייצגות את הכוחות האלוהיים הפועלים ביקום, ומצד שני – על העולם החומרי, עולמם של בני האדם בכלל ועל הנפש האישית בפרט. מימיה הראשונים של תנועת החסידות מיסודו של ר' ישראל בעל שם טוב (הבעש"ט, 1700–1760), נתנו מנהיגיה ומורי תורתה את דעתם למוזיקה. בכתביהם, שחלקים חשובים מהם הושמעו בעל פה בדרשות שנישאו בהזדמנויות שונות, ניתן למצוא מגוון של התייחסויות אל המוזיקה, טבעה, מקורותיה האלוהיים והאנושיים, כוח השפעתה על הנפש ומקומה בעבודת האל. בין אם היא נתפסת  כבעלת ממד תיאורגי בשל יכולתה להשפיע על העולמות העליונים, או כפעילות אנושית שבכוחה להשפיע על נפש האדם, המוזיקה נמצאת תמיד במרכזה של ההוויה החסידית. 

רעיון השימוש במוזיקה כאמצעי ודרך בעבודת ה' מצוי כבר בכתבי החסידים הראשונים. הוא מעוגן, מחד גיסא, בתפיסה של המוזיקה ככוח משפיע על העולם האלוהי, ומאידך גיסא הוא תולדה של העמדה שניתן לעבוד את האל בדרכים הרבה, על פי הפסוק: "בכל דרכיך דעהו" (משלי ג, ו), ואפילו בגשמיות. רעיון זה מקבל משנה תוקף במשנתם של בני חוגו של הבעש"ט, ובמיוחד זו של ר' יעקב יוסף מפולנאה (נפטר בערך 1784) וזו של ר' דב בער, המגיד ממזריטש  (1704–1772), המדמים שירת טקסט כלשהו לתפילה. בעוד ההוגים הראשונים מתארים את סגולותיה של המוזיקה רק כאשר היא מקושרת לטקסטים מסוימים, בעיקר של תפילה, הנה הביטויים הראשונים לתפיסת המוזיקה כישות עצמאית, המשפיעה על העולמות העליונים והתחתונים, גם כשאינה קשורה לטקסט מקודש, מופיעים בהגות החסידית לקראת סוף המאה ה־18 ותחילת ה־19. במקביל למעמד האוטונומי של המוזיקה, ההולך ומתחזק מכאן ואילך, מתארים כמה ממורי החסידות את הלחן החסידי – ה"ניגון" – כביטוי לרחשי הלב הכמוסים ביותר שאי אפשר להביעם באמצעות המילה, אפילו המילה המקודשת – התפילהמכאן מה שאמרו על הבעש"ט ש"היה שומע דיבורים מקול הכינור", ומה שסיפרו על ר' שניאור זלמן מלאדי, מייסדה של תנועת חב"ד, שכאשר בא לפניו חסיד להתייעצות או לקבל ברכה, ובשל התרגשותו משהייתו במחיצת הרבי נאלמה לשונו, היה הרבי מצווה עליו לשיר ניגון. ומשמיעת הניגון כבר ידע הרבי מה מעיק על החסיד וידע במה לברכו.

להורדת המאמר המלא