התרבות הסמויה מן העין: על המוזיקה הערבית
אתר הפיוט והתפילה

התרבות הסמויה מן העין: על המוזיקה הערבית

רוני איש־רן

המוזיקאי רוני איש־רן מתאר תופעה תרבותית מרתקת של בחורי ישיבות חרדים ספרדים המתעמקים במוזיקה הערבית, מאזינים לה ורוכשים בה מומחיות רבה.

פעם הגעתי לביקור בביתו של חבר פייטן. במקרה הגיעו לבקר באותו ערב פייטנים נוספים ובהם מחשובי הפייטנים במסורת הספרדית ירושלמית כיום. באיזשהו שלב (כצפוי) פנה אחד החברים אל הפייטן הבכיר ביותר בחבורה וביקש ממנו שישיר. אותו פייטן החל לשיר שיר של אום כולתום, בערבית (לשיר שבחר עדיין לא נכתבו מילים בעברית) כשכולנו מלווים אותו בשירת ליי ליי... במקומות המיועדים לנגינת התזמורת. בסיום השיר, לאחר שהבענו את התפעלותנו מהביצוע המרומם והתכוננו לעזוב, אמר אחד הפייטנים – אברך בישיבה – לפייטן הבכיר: "נו, תגיד 'קדיש'" (כשמסיימים לימוד תורה, קריאת תהילים, טקסטים קדושים אחרים, שירת הבקשות וכדומה נוהגים לומר "קדיש"). הפייטן הבכיר הביט בו במבט תמה כשואל "מה פתאום קדיש?" והאברך אמר: "שרנו שיר"...

עבור אותו אברך ורבים כמותו, המוזיקה הערבית, המהווה חלק בלתי נפרד מעולם הפיוט והתפילות, קיבלה מעמד כמעט קדוש לכשעצמה, כך שגם כאשר היא מושרת באירוע חולין ובמילות החול הערביות שלה, היא נתפסת רגשית כחוויה דתית המצדיקה אולי אמירת "קדיש" בסיומה.

הסיפור הזה הוא דוגמא לתופעה שמתפתחת מזה שני עשורים ויותר, שבה המוזיקה הערבית יוצאת את גבולות בתי הכנסת ומקבלת קיום עצמאי כתרבות מוזיקלית ולאו דווקא בהקשר הפיוטי־יהודי שלה. תופעה זו, אשר באופן הגיוני ניתן אולי היה לשייך אותה לדור החזנים הוותיקים ביותר ואף לכאלו שכבר אינם בין החיים, כאלו שחיו בזמן התפתחות והיווצרות מוזיקה זו ובתקופה שבה היא תפסה את מקומה במסורת הפיוט והחזנות הירושלמית, לא רק שאינה מתפוגגת עם היעלמותו של דור הפייטנים הקודם, אלא אף הולכת מתרחבת ומעמיקה יותר ויותר עם השנים.

המוזיקה הערבית־קלאסית פופולרית כיום, אולי יותר מבכל זמן אחר, בקרב בני נוער ובחורים צעירים אשר גדלים בבתי הכנסת האמונים על הנוסח ה"ירושלמי". אם בעבר ידעו הפייטנים לבצע שירים ערביים ולאלתר במקאמים השונים, מתוך לימוד שמיעתי שנעשה בעל פה מאב לבן וממורה לתלמיד, כיום הדור הצעיר אינו מסתפק בכך. בני הנוער בני המסורת כבר אינם מסתפקים בקול ככלי הביצוע היחידי שלהם אלא משתלמים גם בנגינה בכלי נגינה מזרחי (תופעה שלא הייתה שכיחה בדורות הקודמים). כך הם מעמיקים את הידע התיאורטי ומשכללים את יכולות הביצוע שלהם, גם בשירה. הם גם אינם מסתפקים בביצוע העברי־פיוטי לשיר הערבי ועמלים קשות להשיג את הביצועים המקוריים-ערביים של השירים. כתוצאה מכך, הפך דור הפייטנים החדש קפדן מאוד בכל הנוגע לביצוע השירים בין אם בעברית או בערבית. ניתן למצוא כיום בחורים צעירים, יותר או פחות, המסוגלים לבצע מוזיקה מורכבת ומאתגרת, בשירה ובנגינה, תוך התייחסות מוקפדת לכל  מרכיביה המוזיקליים ברמה שלא הייתה מביישת אף מבצע בעולם הערבי, בהווה או בעבר.

חלק מאותם נערים־בחורים אף שולטים שליטה כמעט מוחלטת בהיסטוריה של המוזיקה הערבית – הם יודעים לציין לגבי כל שיר, בנוסף למאפיינים המוזיקליים שלו, כמו המקאם והמקצב, גם את שם המלחין, שם המבצע, את שנת היווצרותו ואם הופיע בסרט אז גם את שם הסרט ושנת הופעתו. תופעה נפוצה מאוד, הן בקרב נערים והן בקרב מבוגרים, פייטנים ושאינם פייטנים, היא סחר חליפין בפריטי אספנות כגון שיר ערבי מ־1910 שקשה מאוד להשגה תמורת ביצוע נדיר לשיר ידוע יותר וכיו"ב. בנוסף לכך בקיאים אותם בחורים גם בפרטים ביוגרפיים על דמויות המלחינים והמבצעים הנערצים עליהם. לא מזמן ניגש אליי תלמיד לחזנות (נער בן חמש עשרה) וסיפר לי בהתרגשות רבה כי הצליח להשיג דיסק עם ביצועי כל הפיוטים בספר הפיוטים (כמה מאות) במקורם הערבי (מדובר בשירים שרובם הולחנו במחציתה השניה של המאה ה־19 ובמחצית הראשונה של המאה ה־20). לא אחת אני מוצא עצמי במהלך חזרות למופעי מוזיקה פיוטית־ערבית, נקלע לדיונים סוערים בשאלה האם עלינו לבצע את גרסת השיר המוקלטת או שמא את גרסת הסרט או לחילופין, האם להיצמד לגרסת הזמר/ת המבצע/ת או שיותר נכון לנגן את גרסתו הפחות מוכרת אך יותר מחייבת של המלחין. הלהט וההתלהבות בדיונים אלו מזכיר לעתים דיונים בסוגיות תלמודיות והלכתיות בבתי המדרש.

מסתבר כי ישנו ציבור רחב בארץ, אשר זהו עולמו המוזיקלי. התרבות הזו חיה בקרב אלפי בני נוער (המשתייכים כיום בעיקר לציבור החרדי־מזרחי) באופן כזה אשר זו המוסיקה היחידה שהם צורכים ומושאי ההערצה שלהם הם דמויות כמו מוחמד עבדל ווהאב, אום כולתום, פריד אל אטרש וקודמיהם (מלחינים וזמרים אשר פעלו במצרים, בעיקר במחציתה הראשונה של המאה ה־20).

המוזיקה הערבית כבר אינה משמשת רק ככלי לשירת הפיוטים והתפילות, אלא מהווה תרבות מוסיקלית עצמאית החיה ורוחשת מחוץ לגבולות בתי הכנסת. דור הפייטנים וחובבי הפיוט הצעירים הפכו למעין "מועדון מעריצים" בכל הקשור במוסיקה הערבית של מאה וחמישים השנים האחרונות, והגבולות בין קודש לחול, בין עולם הפיוט היהודי־דתי ובין תרבות המוזיקה הערבית־חילונית מיטשטשים והולכים.

"מועדוני מעריצים" קיימים גם סביב סגנונות ומוזיקאים שונים בארץ ובעולם (שנות ה־60, אלביס פרסלי, בוב מארלי ועוד), אולם בדרך כלל מדובר באנשים אשר חיו באותן השנים שבהן פעלו המוזיקאים הנערצים, חוו את פריצתם ופריצת הסגנון המוזיקלי שיצרו, ומה שמניע אותם בדרך כלל הוא הרצון לשמר ולהחיות את התקופה והסגנון ובעיקר, הערכתם והוקרתם לאמנים. כאן מדובר בצעירים אשר לעתים אפילו הוריהם טרם נולדו בזמן היווצרותה ופריחתה של המוזיקה שאותה הם צורכים באדיקות ואשר היא כל עולמם המוזיקלי.

קיימת פה אם כן תרבות החיה בתוך התרבות הישראלית אשר מלבד אלו הצורכים אותה, כמעט אף אחד אינו מודע לקיומה. הסיבה לכך שתרבות זו היא נחלתו של ציבור מאד מסוים נעוצה בעיקר בעובדה כי המקום שבו היא חיה ומשתמרת הוא בית הכנסת, ובמידה מסוימת, גם הישיבות החרדיות־מזרחיות. הציבור הרחב אינו מודע לקיומה של תרבות זו ובוודאי שאינו מכיר אותה ובקיא בה, גם לא הציבור הדתי הכללי, זאת ככל הנראה בשל הדומיננטיות של המסורת האשכנזית במערכת החינוך הדתי (נוסח התפילה, החזנים בבתי הספר ובצבא וכדומה הם ברוב המקרים אשכנזיים).

יש לציין כי בעולם הערבי עצמו קיימת ירידה מתמדת ברמת הפופולריות של המוסיקה הערבית־קלאסית ובתעניינות בה, בוודאי בקרב הצעירים. ודאי שההתעניינות בה אינה דומה לאופן שבו חיים אותה צעירים יהודים אלו. ניתן לומר כי תרבות זו, כפי שהיא קיימת וחיה בעולם הפיוט היהודי־מזרחי, היא ייחודית וחסרת אח ורע כיום.

מה אם כן במוזיקה הערבית גורם לאנשים לצרוך אותה, לחיות אותה ולהתמכר לה, גם כמאה שנים לאחר היווצרותה ושיא פריחתה? תשובה לשאלה זו היא נושא למאמר נפרד ואולי אף לעבודת מחקר. אולם די ברור כי השפעתה החווייתית־רגשית על ציבור צרכניה היא ייחודית וספק אם קיימת באופן זהה בתרבויות מוזיקליות אחרות. אולי יש משהו בריגוש שיוצרת המוזיקה הזו הגורם לך לרצות להכיר ממנה עוד ועוד, להעמיק בה, וממש לחיות אותה עד שהיא הופכת למרכיב קבוע ולעתים יחידי בחייך התרבותיים־מוזיקליים – סוג של התמכרות.

ניתן אולי היה לתלות את התופעה בצורך בחיזוק הזהות המזרחית, אולם לשם כך אין צורך לנדוד לקהיר של ראשית המאה ה־20. המוסיקה ה"ים תיכונית" המזוהה (בטעות) עם התרבות המזרחית נמצאת כיום בשיא פריחתה בארץ, חלק מלחניה זוכים אף הם למילות קודש ומבוצעים בחתונות ובאירועי שמחות אחרים. אולם ככלל, מוזיקה זו אינה חודרת את עולמם של צרכני המוזיקה הערבית וזוכה להתעלמות מצד רוב הציבור החרדי־מזרחי.

אולי מדובר בחיבור למוזיקה שאותה ינקו אותם "מכורים" כילדים בבית הכנסת, אך גם בהקשר זה נדמה כי זו תופעה מרחיקת לכת שכן, אנשים רבים גדלים בבתי כנסת עם סגנונות מוסיקליים שונים ואולי אף מחבבים מאד את סגנון התפילה שעליו גדלו, אולם הם אינם הופכים למומחים לסגנון המוזיקלי של בית הכנסת ולמקורותיו התרבותיים ובוודאי שלא מפתחים תרבות הערצה כלפי יוצריו ומבצעיו (אם הם אכן מוכרים להם) .

נדמה כי תופעה זו, שבה המוזיקה של בית הכנסת הופכת בקרב צעירים למוסיקה היחידה שהם צורכים ומבחינתם היא הדבר הכי חי ועכשווי, גם בצורתה החילונית־ערבית, היא ייחודית ויוצאת דופן.

ולסיום: אורי קרויזר בטורו באתר זה שואל: "האם ניתן להרגיש בן בית במסורת שלא גדלת בה?" קשה לי באופן אישי לענות על השאלה הזו ביחס למוזיקה הערבית, שכן אני גדלתי בתוך המסורת המוזיקלית הזו ולא נדרשתי לעבור את תהליך ההיחשפות וההיפתחות לצליל, הזר מאוד לאוזן הישראלית. אולם יש לי לא מעט חברים שנחשפו דרכי למוזיקה הזו בשלבים שונים של החיים. לאחר ההלם הראשוני והתמיהה "מה לבחור צעיר כמוני, ישראלי, צרכן של מוזיקה מערבית – ולמוזיקה ערבית?" וכן, גם לאחר האזנה מרובה והתרגלות למרקם המוזיקלי, לסגנון השירה ואופן ההבעה, הם עברו תהליך, שכנראה אין ממנו חזרה, וכיום המוזיקה הערבית היא אולי הדומיננטית ביותר ברפרטואר הסגנונות המוזיקליים שאותם הם צורכים.

רוני איש־רן הוא מורה לשירת הפיוט המזרחי, פייטן ומלחין, מנהל להקת "שחרית".