ראש חודש בתפילה ובפיוט

---

חודשי השנה היהודית נקבעים על פי מחזור הירח. בכל עשרים ותשעה יום וחצי משלים הירח סיבוב שלם סביב כדור הארץ, ולכן בחודשי השנה היהודית עשרים ותשעה או שלושים יום. בימי קדם ראש החודש היה נקבע "על פי הראייה": הופעתו המחודשת של הירח, לאחר היעלמותו בסוף החודש, בישרה את תחילת החודש החדש. לאחר שהייתה מתקבלת עדות מהימנה על חידוש הירח הייתה הסנהדרין "מקדשת את החודש", ומכריזה על ראש חודש. מיד היו יוצאים שליחים לכל תפוצות ישראל כדי לעדכן את כולם על התאריך המדויק של ראש החודש. [1] בחודשים מסוימים היה התאריך המדויק חשוב ביותר, שכן מקביעת תאריך ראש החודש נגזרו המועדים של חגי החודש. למשל, היום המדויק של ראש חודש ניסן בישר כי בדיוק שבועיים לאחר מכן יש לחגוג את הפסח, ובדיוק חמישים יום לאחר מכן יש לחגוג את שבועות.

בעקבות זאת, נוצקה לראש החודש חשיבות רוחנית, הלכתית וחברתית רבה, ולמען קידוש החודש בזמנו הותר לעדים שראו את הלבנה בחידושה אף לחלל את השבת כדי לבוא להעיד. זמנו המדויק של ראש החודש היה חשוב עד כדי כך בעיני החכמים, שבמשך הדורות ניטשו מחלוקות עזות וכוחניות על מנת שלא יחלוק איש על מועד ראש החודש שנקבע, וכל העם יקיימו את המועדות בזמן אחיד. במסכת ראש השנה מסופר על רבן גמליאל, נשיא הסנהדרין, שקידש את החודש, וחלק עליו ר' יהושע.

"שלח לו רבן גמליאל: גוזר אני עליך שתבוא אצלי במקלך ובמעותך ביום שחל יום הכיפורים להיות בחשבונך... נטל [ר' יהושע] מקלו ומעותיו בידו והלך ליבנה אצל רבן גמליאל ביום שחל יום הכיפורים להיות בחשבונו. עמד רבן גמליאל ונשקו בראשו ואמר לו: בוא בשלום רבי ותלמידי. רבי בחכמה ותלמידי שקיבלת עליך את דבריי."
(מסכת ראש השנה, פרק ב, משנה י)

לאחר חורבן הסנהדרין בארץ ישראל פסק הנוהג לקדש את החודש על פי הראייה, וכיום אנו קובעים את החודש בעזרת לוח שנה מחושב וקבוע מראש, כך שאנו יודעים תמיד מראש מתי יחול ראש החודש ומתי יחולו חגי אותו החודש.

בעבר ראש החודש היה יום מועד שנאסר בעשיית מלאכה. הדבר מופיע בפסוקים שונים, כגון:

"שַׁעַר הֶחָצֵר הַפְּנִימִית... יִהְיֶה סָגוּר שֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת יִפָּתֵחַ וּבְיוֹם הַחֹדֶשׁ [=ראש החודש] יִפָּתֵחַ" (יחזקאל מו, א); "מָתַי יַעֲבֹר הַחֹדֶשׁ וְנַשְׁבִּירָה שֶּׁבֶר וְהַשַּׁבָּת וְנִפְתְּחָה בָּר?"
(עמוס ח, ה)

מפסוקים אלה אנו למדים שראש החודש לא נחשב ל"יום מעשה", והוא הוקבל לשבת כיום שאין בו מסחר. בתקופת חז"ל אנו מוצאים עדויות מתקופת התנאים והאמוראים בבבל (עד שנת 500 לספירה לערך) על ביטול מלאכה בראש חודש (תלמוד בבלי מגילה כב, ב; ראש השנה כג, א), ובארץ ישראל קיים היה מנהג נשים שלא לעשות מלאכה בראש חודש (ירושלמי פסחים, פרק ד הלכה א). כמו כן, בקרב יהודי אתיופיה נהגו עד העלייה לארץ להימנע בראש חודש ממלאכות לצורך פרנסה. בשאר קהילות ישראל לאחר ימי בית שני אנו מוצאים שהנשים נהגו להימנע מעשיית מלאכה, ומנהג זה קיים עד היום בקרב נשים מעטות שנמנעות מעשיית מקצת מלאכות בראש חודש. בקרב יוצאי ארצות המזרח וצפון אפריקה נוהגות נשים להדליק נר לכבוד ראש חודש.

ייחודו של ראש החודש כְּיום המקביל לשבת ניכר גם במנהג ללכת אל הנביא. כך, תמה בעלה של האישה השונמית כאשר זו הולכת לנביא אלישע בסתם יום של חול:

"מַדּוּעַ אַתְּ הֹלֶכֶת אֵלָיו הַיּוֹם? לֹא חֹדֶשׁ [=ראש חודש] וְלֹא שַׁבָּת!"
(מלכים ב ד, כג)

בתלמוד הירושלמי מובא שלפני פסח יש לבדוק חמץ בבית הכנסת ובבית המדרש "שכן מכניסין לשם [חמץ] בשבתות ובראשי חדשים" (פסחים, פרק א  הלכה א),

כלומר שאף סעודת ראש חודש הייתה נהוגה בעם, וכן אנו מוצאים בספר שמואל א שהמלך היה מקיים סעודה מיוחדת ביום זה:

"וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל יְהוֹנָתָן הִנֵּה חֹדֶשׁ מָחָר וְאָנֹכִי יָשֹׁב אֵשֵׁב עִם הַמֶּלֶךְ לֶאֱכוֹל"
(כ, ה; שוב הכוונה היא לראש חודש).

נראה, אם כן, שייחודו של ראש החודש כיום מרכזי בקביעת מועדי השנה לא נשאר רק כתאריך סמלי על לוח השנה, אלא התבטא בהיותו יום חג מימי קדם, ואף שדעכה שלהבתו במרוצת השנים, גחלתו עדיין לא כבתה וריח החג עוד ניכר בו במנהגי הנשים ואף במוסדות החינוך.

דימוי של תקיעת החצוצרות בבית המקדש בקידוש החודש, התנ"ך של הולמן, 1890
​מתוך Wikimedia Commons, מאגר המדיה החינמי​

תפילות ראש חודש

רָאשֵׁי חֳדָשִׁים לְעַמְּךָ נָתַתּ זְמַן כַּפָּרָה לְכָל תּוֹלְדוֹתָם
בִּהְיוֹתָם מַקְרִיבִים לְפָנֶיךָ זִבְחֵי רָצוֹן וּשְׂעִירֵי חַטָּאת לְכַפֵּר בַּעֲדָם
​זִכָּרוֹן לְכֻלָּם יִהְיוּ וּתְשׁוּעַת נַפְשָׁם מִיַּד שׂוֹנֵא
מִזְבֵּחַ חָדָשׁ בְּצִיּוֹן תָּכִין, וְעוֹלַת רֹאשׁ חֹדֶשׁ נַעֲלֶה עָלָיו​​
וּשְׂעִירֵי עִזִּים נַעֲשֶׂה בְרָצוֹן, וּבַעֲבוֹדַת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נִשְׂמַח כֻּלָּנוּ
וּבְשִׁירֵי דָוִד עַבְדְּךָ הַנִּשְׁמָעִים בְּעִירֶךָ, הָאֲמוּרִים לִפְנֵי מִזְבְּחֶךָ
​אַהֲבַת עוֹלָם תָּבִיא לָהֶם, וּבְרִית אָבוֹת לַבָּנִים תִּזְכֹּר

​פיוט זה פותח את הברכה האמצעית של מוסף ראש חודש, והוא מבטא את התפיסה של ראש חודש כיום כפרה. בתקופת בית המקדש יוחד לראש חודש קורבן מוסף, ובו הוקרב בין היתר שעיר לחטאת. כיום, בהיעדר בית מקדש, ניתַקְּנה חליפתו בתפילת מוסף לראש חודש. בתפילה זו שבע ברכות – שלוש ראשונות ושלוש אחרונות ככל תפילות העמידה, וברכה אמצעית מעניין ראש החודש. בברכה זו אנו מזכירים את בית המקדש ועבודת הקורבנות שמפני חטאינו אינם עוד מנת חלקנו, ובלעדיהם יום כפרתנו איננו שלם, ומייחלים לשיבתם, שכן ראש החודש הזה יהיה "סוֹף וָקֵץ לְכָל חַטֹּאתֵינוּ וְצָרוֹתֵינוּ, תְּחִלָּה וָרֹאשׁ לִפְדוּת נַפְשֵׁנוּ", וחותמים: "בָּרוּךְ אַתָּה ה' מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל וְרָאשֵׁי חֳדָשִׁים". כאשר חל ראש חודש בשבת, הברכה האמצעית משלבת בתוכה את עניין שבת וראש חודש, וחותמת: "מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת וְיִשְׂרָאֵל וְרָאשֵׁי חֳדָשִׁים."

בנוסף על תפילת המוסף הונהגה במהלך השנים ובקהילות השונות אמירת תפילות ומזמורים נוספים, כפי שנבאר להלן:

הלל בדילוג: מיד לאחר תפילת העמידה קוראים את ההלל, אך אין קוראים את כולו אלא מדלגים על חלקי מזמורים בתוכו. למנהגים השונים בברכת ההלל ראו בקישור.

קריאת התורה: לאחר ההלל מוציאים ספר תורה וקוראים ארבעה עולים בבמדבר פרק כח, א–טו. בפסוקים אלו מתוארים קרבנות ראש החודש. מספר העולים, ארבעה, זהה למספר העולים בחול המועד פסח ובחול המועד סוכות, דבר המעיד גם הוא על מעמדו של ראש החודש.

יעלה ויבוא: בתפילת העמידה מוסיפים בברכת "רצה" את תפילת "יעלה ויבוא". זוהי תפילה המיוחדת לחגים, ימים נוראים וראשי חודשים. ברכת רצה עוסקת בחידוש עבודת הקורבנות, וביום זה, שבו מוסיפים קורבן מיוחד, עולים געגועינו בברכה זו ואנו מוסיפים בקשה שה' יזכרנו ביום ראש החודש הזה. תפילה זו מוספת גם בברכת המזון בברכת "רחם", שבה אנו מתפללים על המקדש ועל בניין ירושלים.

הכרזת החודש: מנהג קדמונים שבשבת שלפני ראש החודש מכריזים לעם בבית הכנסת על היום בשבוע (או הימים) שבו יחול ראש החודש, כדי שכל העם ידע את מועדו המדויק.[2] בעת הכרזת החודש נהגו בקהילות אשכנז להכריז את שעת המולד, כלומר זמן חידוש הלבנה. הכרזת החודש עטופה תפילות לפניה ולאחריה שיש בהן בקשה ברמה האישית לחיים טובים בחומר וברוח וברמה הלאומית לגאולת ישראל בחודש הזה. בקהילות אשכנז הברכות שסביב הכרזת החודש מושרות על ידי החזן והציבור והן תופסות מקום נרחב, עד שחלק זה בתפילה נקרא בפיהם "ברכת החודש".

מזמורים ופיטים לראש חודש

מעבר להוספות חובה אלה, נתעצבו בקהילות ישראל מזמורים ופיוטים שונים לראש חודש.

ברכי נפשי: בקהילות הספרדים ובמנהג השאמי (תימן) מקדימים לתפילת ערבית של ראש חודש את המזמור "ברכי נפשי" (תהלים קד). מזמור זה מתאר את חכמת ה' בבריאה, ובתוכה "עָשָׂה יָרֵחַ לְמוֹעֲדִים" (שם, יט). מזמור זה נאמר מפי כל הקהל יחד במנגינה חגיגית. כמו כן, נאמר מזמור זה בתפילת שחרית לאחר שיר של יום בקרב קהילות הספרדים והאשכנזים ובמנהג השאמי (תימן).

תהלים צח–צט: צמד מזמורים זה נאמר במנהג הבלדי (תימן) כמזמור של ראש חודש לאחר שיר של יום (בקישור תוכלו להאזין ליצחק נהרי בלחן התימני המיוחד לראש חודש).

שער הרחמים: במנהג השאמי (תימן), לפני תפילת ערבית של ראש חודש, מקדימים לברכי נפשי את פיוט שער הרחמים. פיוט זה ידוע גם במסורת בבל, אך לא בהקשר של התפילה.

שירו לא-ל נבוני: פיוט זה מיועד לראש חודש החל בשבת והוא מושר בכמה מקהילות הספרדים והתימנים בזמנים שונים של יום מיוחד זה, בהתאם למנהג: לפני הוצאת ספר התורה, לפני קריאת ההפטרה המיוחדת לשבת וראש חודש או בליל שבת לפני תפילת ערבית.

[1] ראו משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות קידוש החודש, פרק ג.
[2] להרחבה על מקורותיו של מנהג זה במסורת היהודית ראו כאן.